עתידו של "אוסף שניאורסון" וביקורת האמונה של הרב שג"ר

בזמן מלחמת העולם השנייה נאלץ הרבי הרש"ב, רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, לברוח מפני הצבא הגרמני, יחד עם חסידיו, ממרכז החסידות בליובאוויטש לרוסטוב שעל נהר הדון, שם הוקם מחדש מרכז החסידות. בזמן הבריחה הניח את הספרייה הענקית שהייתה ברשותו למשמרת במחסן במוסקבה וקיווה להשיב לחיקו את הספרייה לאחר המלחמה. בשלהי המלחמה נפטר הרבי ואת מקומו ירש בנו, האדמו"ר השישי, רבי יוסף-יצחק. אלא שבמהלך אותן שנים, התרגשה המהפכה הקומוניסטית והשלטונות מיהרו להחרים את המחסן ותכולתו. הספרים הועברו ברובם לספרייה הציבורית במוסקבה. בזמן השלטון הקומוניסטי הפעילות לפדיית הספרים לא נשאה פרי. הרבי השישי השתדל להציל את הספרייה תוך הפעלת מסכת של לחצים מסועפת אולם ללא הועיל.

נהוג היה בחסידות חב"ד שהאדמו"רים העבירו איש-איש ליורשו את הספרייה המרכזית, שנקראה 'אוסף ליובאוויטש", וכללה כתבים יהודיים חדשים ועתיקים. כל נשיא טיפח והרחיב את הספרייה. בשלושת הדורות הראשונים, בזמנו של אדמו"ר הזקן, "אדמו"ר האמצעי" ו"הצמח צדק", סבלה הספרייה משריפות, שגרמו לאובדן משמעותי של כתבים. אולם בשנים הבאות התרחבה הספרייה בהתמדה מדור לדור.

בספרייתו של הרבי הרש"ב היו כבר כשניים עשר אלף ספרים, שנאספו מאז היווצרותה של התנועה החסידית. העתיקים שבספרים היו מהמאות החמש-עשרה-שש-עשרה.

בזמן שאוסף ליובאוויטש המקורי היה נתון בידי השלטונות הסובייטיים, עמל רבי יוסף יצחק על הקמה מחודשת של הספרייה. כשיצא מברית המועצות בשנת 1927 התעקש לא לעזוב את המדינה בלי הספרייה החדשה שהקים, והרחיב אותה בכל שנה במשך כל שנות שהייתו באירופה. לאחר שניצל מציפורני הנאצים, ניסו החסידים במשך חודשים רבים לחלץ גם את הספרייה, ששכנה בתחילה בפולין. הם העבירו אותה ממקום למקום ולבסוף, בשלהי שנת תש"א, 1941, עלה בידם לשלוח את הספרייה לארצות הברית. בוורשה מילאה הספרייה מאה ועשרים ארגזי ספרים ושלושה ארגזים של כתבי-יד יקרים שכתבו אבות החסידות. חלק נכבד מהספרים היה בעל ערך רב, שכן הם תיעדו את תולדות החסידות בהיבטיה הרעיוניים וההיסטוריים.

תהליך ההצלה של אוסף ליובאוויטש השני, אם ניתן לכנותו כך, לווה בביקורת ציבורית. ביקורת על המאמץ העצום שהשקיע הרבי השישי בהצלת הספרייה, בעוד יהדות אירופה עולה בלהבות.

מאמץ בקנה מידה אולי שווה, הושקע במשך כתשעים השנים האחרונות, בניסיונות להציל את האוסף הראשון, זה שהוחרם בשנים הראשונות של המהפכה הקומוניסטית.

פוטין ישחרר

בתחילת שנות השמונים לא היה ברור מה עלה בגורל הספרייה. הספק היה גדול לגבי מה נשאר מהספרייה והאם זאת פוזרה במחסנים שונים או נשמרה כחטיבה אחת[1]. שכן רוב הספריות היהודיות הוחרבו על-ידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה ושארית הפליטה הולאמה על ידי המשטר הקומוניסטי, ולא זכתה לשימור ראוי.

בשנת תשמ"ח 1988 יצאה לראשונה משלחת מטעמו של הרבי מליובאוויטש לברית המועצות לבדוק לעומק מה קרה עם הספרים. הרבי היה מלא תקווה ששליחיו ימצאו את הספרייה ויוכלו להשיבה לבעליה המקוריים. שלושת חברי המשלחת היו הספרן הראשי, הרב שלום בער לוין; השליח המפורסם לקליפורניה, הרב שלמה קונין; ומזכיר הרבי ד"ר ניסן מינדל. כעבור ארבעה ימים אכן מצאו חברי המשלחת את מיקומו של האוסף שנותר בשלמותו, אולם לבסוף לא הצליחו להביא להשבת הספרייה.

כשלוש שנים מאוחר יצאה המשלחת בשנית בניסיון נוסף להשיב את הספרים. במסע השני זכה הספרן לראות את הספרים. במסגרת ובעקבות המסע השני, התפרקות בריה"מ ושינויי האקלים הפוליטי והתרבותי ברוסיה, הופעלו לחצים מלחצים שונים על ידי חסידי חב"ד לשחרור הספרייה, אולם אלו לא נשאו פרי. הרב לוין תיאר באריכות ביומנו את השליחות להשגת הספרים. הוצאות השליחות להצלת הספרים הגיעו למאות אלפי דולרים.

מאז ועד היום לא הפסיקו החסידים להפעיל לחץ מקומי ובינלאומי לשחרור הספרים. המערכת המשפטית האמריקאית עורבה במחלוקת אולם פתרון לא נמצא.

בשבוע שעבר הודיע נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, שהוא משיב את הספרים למוזיאון היהודי הגדול במוסקבה. לכאורה הלחץ של הרב הראשי של רוסיה, הרב ברל לאזאר, שמקורב לראשי השלטון פעל את פעולתו.

אולם ההכרזה עוררה מחלוקת בקרב החסידים. לטענת הספרן הראשי, שהיה שליחו העיקרי של הרבי מליובאוויטש להצלת הספרייה, אי אפשר להסתפק רק בפדייה של הספרים מספריית מוסקבה למוזיאון היהודי. הספרים חייבים להגיע לניו-יורק. לשוב לבעליהם המקוריים.

מנגד, הטענה היא שהעברת הספרים לידיים יהודיות יש בה ערך עצום. אמנם בשנים האחרונות הרוסים אפשרו להוציא את הספרים מהארגזים ולתת להם טיפול סביר, אולם טיפול זה אינו מספיק לספרים בני מאתיים, שלוש מאות וארבע מאות שנה.

סביר להניח שלמרות שהייתה נגישות מסוימת לספריה, חוקרי קבלה עשויים למצוא שלל רב בספרייה, בספרים ואפילו בהערות בכתב יד המשורטטות על כתבי היד ובמסמכים השונים. אולם טענתם של המצפים להשבת הספרייה למקורה, שמנסה להפחית מערך הספרייה כדי לקדם את הוצאתה מבריה"מ, מלמדת במשהו לא רק על היחס לספרים במחשבה החסידית, אלא גם על תפיסת האמונה ותפיסת הבורא בחסידות. תפיסה ששופכת אור על המאמצים הכבירים שהשקיעו ראשי החסידות, לאורך השנים, לאסוף ספרים ולפדות אותם משבי.

"א-לוהים משחק בקוביות" 

השכן היחיד שלי על הגבעה, הוא אבולציונר, אתאיסט מושבע. מאלה הנהנים להפיץ את מרכולתם בלהט דתי ממש. כל פעם שהוא מביא טיעונים מדוקינס אני שולף את מיכאל אברהם. הד"ר הרב אברהם ראוי לתשואות על העבודה הסיזיפית שהשקיע בהפרכת טיעוניו של דוקינס ובאספקת תחמושת יעילה לדיונים מיותרים וחסרי תוחלת על קיומו של א-לוהים.

הספר של אברהם, "א-לוהים משחק בקוביות", שיצא לפני כשנתיים, הוא ספר חשוב, מרתק ומענג, הראוי לדיון שיטתי. לא פחות מהתרומה של הספר לשאלה הנדונה, הוא מלמד יסודות מרכזיים בפילוסופיה של המדע, בחקר הרטוריקה, באופני הצגת וניתוח טיעונים ועובדות ובהשפעת תהליכים חברתיים על התפתחות המדע. נהניתי מהספר כצופה בזירת התגוששות שבה שני מתאבקים, כשמדי פעם הצופה עצמו מנופף ידיו באוויר, כאילו יכול היה להואיל למתאבק אותו הוא אוהד. באותה נשימה, על רגל אחת, יחד עם השבחים, הספר מיותר לגמרי לאנשי אמונה, אלא אם יש להם מגע תדיר עם שכנים אבולציונרים ונחמדים כמו שלי.

ככלל, המאמין אינו זקוק להוכחות בדבר קיומו של הבורא. אם אפשר היה למצוא טיעונים מספקים שיוכיחו את קיומו או אי קיומו של הבורא, לא היה צורך להאמין בו. שכן רק פתי יאמין למה שאפשר להשיג בשכל. ברגע שמשיגים דבר מה בשכל, כבר אין טעם להאמין בו. מי שמצליח להשיג בבינתו דבר מסוים, אינו נזקק עוד לאמונה. לכן אם אפשר היה להשתכנע בקיומו של הבורא על-ידי טיעונים, הוא היה מצטמצם לגדרות ההבנה האנושית.

על-פי אמרה מפורסמת, המיוחסת לפילוסוף ולמדינאי פרנסיס בייקון, מעט פילוסופיה הופכת את האדם לאתיאיסט וכופר, אולם הרבה פילוסופיה הופכת אותו למאמין. נדמה כי הכוונה באמור היא כי הלימוד הראשוני של תורת החכמה דוחה את האמונה. זאת משום שהמחשבה הלוגית מציגה מלכתחילה את המחשבה השיטתית כסותרת את האמונה, ולכן מלאת בוז כלפי אמונות שלא הוכחו או לפחות יושבו מבחינה לוגית. ברגע שהן הוכחו, הן כבר לא בגדר אמונה.

 יחד עם זאת התבוננות מעמיקה בסדירות המופלאה של הטבע, דוחקת את המתבונן והלומד להאמין, שלא מתוך הלוגיקה אלא מתוך הכרת אפסותו.

ועוד, אחת הסיבות לכך שיש משמעות נמוכה יחסית להוכחת קיום הבורא היא שטיעונים לוגיים הם תמיד ברי ויכוח. א-לוהים משחק בקוביות מוכיח זאת היטב. סבך הטיעונים והפרכות אינם מרגישים כמערכת המחשקת את האמונה. טיעון לוגי אחד לרוב מזמין טיעון הפוך וסותר, שלא תמיד מקבל את כללי השכל הישר או ההגינות. אם מצמצמים את הבורא לגדרות ההבנה האנושית הוא הופך להיות חלק ממחלוקת לגיטימית. בכל הקשור לדיון על הבורא, הלוגיקה, על כל חשיבותה, אינה ממצה את ההכרה בעניין, שמעצם טבעו אינו נתון לשיפוט הלוגי בלבד.

יתר על כן הלוגיקה אינה מצביעה בהכרח על האמת. היא לא מפרידה בין האמיתי לשקרי ואינה עוסקת בטענות אמיתיות. טענה היא אמיתית או שקרית לא בזכות הלוגיקה. טענה אמיתית מבחינה לוגית בלבד היא לא בהכרח בעלת תוכן לחיינו. הלוגיקה מפרידה בין האפשרי להכרחי. לכן הלוגיקה יכולה לכל היותר לקיים דיון ער האם הבורא הוא הכרחי או אפשרי. אמונה, מנגד, היא ודאות ללא ברירה. היא נוגעת לקבלה של דבר מסוים גם אם הוא לא הוכח ניסיונית או לוגית.

אולם בכל זאת, התרגילים האינטלקטואליים והלוגיים שעורך אברהם הם מרתקים מעניינים ומעידים על כישרונו הגדול של אברהם. כשהערך העולה מאותם דיונים הוא השבת תיאוריית האבולוציה והאתאיזם למקומם הנכון (קרי לרכך את ההתלהבות מהתיאוריה) ובה בעת להשיב את תחושת הגאון לאנשי האמונה. אמונתם על-פי אברהם רציונלית ומתבקשת לוגית לא פחות, אם לא יותר, מהאמונה בכוחות האבולוציה.

אמונה ככפירה 

הספר בכללותו אינו עוסק בדתות, אלא בדיון אודות קיומו או אי קיומו של הבורא. במקום אחד, בנספחים, מרחיב מעט הרב אברהם אודות יחס היהדות למדע ותפיסת היהדות את המציאות. אברהם פורס חמש זוויות ראייה יהודיות ליחסים בין תורה ומדע. אחת העמדות, הזוכה ממנו לביקורת נוקבת, היא העמדה הסובייקטיבית-פוסט מודרנית. עמדה שעל-פי אברהם הרב שג"ר, שמעון גרשון רוזנברג, הוא ממיצגיה הבולטים. על-פי גישה זו אין מקום לאפולוגטיקה של אנשי התורה. המדע, כמו התורה, הם סובייקטיביים.

"הדת היא סובייקטיבית, ואולי אינה מתיישבת עם המדע, אך מכיוון שהכל סובייקטיבי, וגם הבחירה במדע היא שרירותית, לגיטימי לבחור במסורת הדתית כנרטיב לא פחות מכל נרטיב אחר"[2].

עמדה זו, על-פי אברהם, שופכת את התינוק עם המים. שכן כאשר מוותרים על האובייקטיביות של האמונה בא-לוהים ובתורה מן השמיים ותופסים אותה כמיתוס שהאמת ההיסטורית או המטאפיזית שלו אינה ברורה וגם לא חשובה, הרי שבמובלע נכנעים לעמדה האתאיסטית. האמונה הופכת לשיח שהוא תוצאה של בחירה אישית שרירותית.

גישה כזו טוען אברהם רווחת בקרב הוגים מודרניים, בעיקר באקדמיה, שכנראה אינם מצליחים ליישב את אורח החיים הדתי עם התפיסות המדעיות שלהם.

"הם דוגלים בדת שאינה עוסקת בעובדות ואינה טוענת טענות עובדתיות על אודות העולם, וממילא היא גם חשופה לביקורת מדעית".

על-פי אברהם אמונה פוסט מודרנית שכזו אינה אמונה תיאיסטית. זו בעצם אמונה ככפירה. זוהי אמונה באלוהים, אבל אלוהים שלא מספיק קיים.

הביקורת הנוקבת של אברהם, גם היא מוגזמת,  הזכירה לי את ההתרשמות מקריאת כתביו של הרב שג"ר. חיבורו "תפיסת האמונה והלשון של האדמו"ר הזקן לאור משנתו של לודוויג ויטגנשטיין", הוא דוגמה טובה. כבר בעמודים הראשונים הוזכרו כל כך הרבה הוגים וקטעי הגויות שכבר לא הצלחתי להבין באילו משקפיים בוחנים את מי, ומיהו האדמו"ר, ויטגנשטיין או "הרש"ז", או אחד מההוגים האחרים שהוזכרו בנשימה אחת במאמר.

כלומר, מהזווית הדתית לא החשיפה להגות המערבית פוסט מודרנית היא הבעיה, אלא ההתבטלות בפניה וחוסר היכולת להצביע על קיומו של הבורא כעובדה, ולא כהעדפה אמונית.

ערך הספרים

נחזור למאמצים להצלת הספריות והטענה של החסידים כי אין סיבה לשמחה עד שכל הספרים לא יושבו למרכז החסידות העולמי בניו-יורק, למרות שבזמן שיעברו למוזיאון היהודי ניתן יהיה לשמרם כראוי, לסרוק אותם ולנבור בהם בחופשיות.

בעיני נשיאי חב"ד, הספרייה הייתה הכרחית להמשך פעילותה של החסידות. עולם הרוח היה מפתח להישרדות העם היהודי לא פחות מהדאגה לחיים הגשמיים. הספרייה הייתה חיונית להמשך הפעילות של הפצת היהדות ולחיזוק מבנה החסידות.

אולם החשיבות של הספרייה איננו רק ככלי להעברת רעיונות. הספרייה היא גם לא רק בעלת ערך סנטימנטלי. הספרייה נושאת עמה קדושה. אור א-לוהי החבוי בספרים הקדושים. אם נשוב לביקורתו של אברהם, קדושת הספרים אינה נובעת מבחירה, והיא גם לא עולה מהרעיונות שמכנסים בתוכם הספרים. קדושת הספרים היא עובדה מוגמרת עבור החסידים. עבור המדע אין הבדל בין הארי פוטר לסידור עתיק יומין בו התפלל הבעש"ט. שניהם עשויים נייר. ואם ברעיונות מדובר, אין הבדל אם הרעיונות גנוזים בספר עתיק או סרוקים ברשת. הערך היחיד הוא סנטימטלי. הרבי מליובאוויטש דחק בחסידיו להאמין כי מציאות הבורא בעולם אינה סימבולית ואינה תלויה ברגשות. היא עובדה שעליה הם נתבעים למסור את נפשם ולכן הם מתעקשים שפדיון הספרייה כרוך בהבאתה למרכז החסידות בניו-יורק.