אל תפספסו

מבוא, עבודת דוקטורט – מיסטיקה כרטוריקה משיחית

כאן ניתן להקדים ולקרוא את התקציר של עבודת הדוקטורט. ניתן לקרוא גם את פרק 2 ופרק 3.

מבוא

 

כדי להבין כיצד מתנהלת קהילה נדרשת התבוננות בתפיסות, בין אם מגובשות ובין אם חלקיות ופזורות, הניצבות ביסוד החיים המשותפים של חברי אותה קהילה. אולם חשובה לא פחות מהבנת התשתית הרעיונית התומכת בחיים המשותפים, וכחלק בלתי נפרד מהשגה זו, היא עמידה על האופן בו הפכו הרעיונות רווחים, כך שבכוחם להניע לפעולה ולמסד ריטואל. מה סוד הצלחת התקבלותו של רעיון אחד על פני אחר, בקרב חברי קבוצה מסוימת? מהם הגורמים המרסנים את השפעת ותפוצת הרעיון, ומהם אלו המסייעים לו לקדם שינויים מהפכניים או הדרגתיים? כיצד בכוחו להניע את הציבור, והאם הרעיון המקורי נשמר ככוח חי גם לאחר שהוביל לפעולה? מה תפקידה של התקשורת המשכנעת בין חברי הקבוצה בקידום הרעיון, ואילו קשרים חברתיים מגבילים תקשורת זו?

לשאלות אלה והסוגיות הרבות המשתלשלות מהן אין בנמצא תשובה אחת או מודל מבאר אחד. לו ניתן היה להצביע אפריורית על הקריטריונים הדרושים לקבלת הרעיון הטוב על ידי חברי קבוצה, כל קבוצה, אזי ניתן היה גם להצביע על הרעיון עצמו, או מערכת הרעיונות, שבאפשרותם להתקבל כך שייעצבו את חייהם של חברי אותה קבוצה. ובכל זאת דווקא באמור יש כדי לחזק את חשיבות הניסיון לברר כיצד ציבור, כיחידים וכקבוצה, משתכנע ברעיון ספציפי הנתמך על ידי מערכת ידע משותפת, ומי או מה מבקש לשכנע ברעיון זה וכיצד. הניסיון המדובר עומד במרכזו של המחקר, והרעיון, שאחר בקשתו להעפיל כיסוד המניע להתנהלותה של הקבוצה, חותר המחקר להתחקות, הוא הרעיון המשיחי.

“המשיחיות, שמוצאה מן העבר הקדום, היא הסכום של התקוות הנישאות ביותר לעתיד מזהיר, שציפו לו חולמינו הגדולים והנערצים ביותר”[2], כותב יוסף קלוזנר בסיום המבוא לספרו, “הרעיון המשיחי בישראל”. ואכן לאורך ההיסטוריה האנושית נפוצו התקוות לעתיד שכולו טוב על יסוד המקורות הקדומים לתקוות אלה. ההשפעה של רעיונות משיחיים שונים, בקרב בני דתות ותרבויות מגוונות, הביאה, כחלק מהרצון לקדם את בוא הגאולה, לכמה מהטרגדיות הנוראות ביותר שידעה האנושות כמו גם לכמה הישגים כבירים וחשובים. במאה שעברה ובזו הנוכחית נדמה שניתן להצביע על היקף רחב של אירועים שבסיבות להתרחשותן ניתן לאתר עקבות לחלחולן של תפיסות משיחיות מסוגים שונים, שהניעו לפעולה יחידים, קבוצות ואף עמים שלמים. כך למשל, מצד הטרגדיות והאסונות, יש הטוענים שהמשיחיות החילונית, מעין-דתית, מבית המדרש המרקסיסטי, הביאה במישרין ובעקיפין למיליוני קורבנות בברית המועצות של סטלין[3], ואף התמיכה ברייך בן אלף השנים, פרי עיבוד מחודש של המיתוסים הגרמניים ובהנהגתו האכזרית של היטלר, הובילה לרצח ששה מיליון מבני העם היהודי ולאחת המלחמות הנוראות ביותר שידע המין האנושי[4]; מצד ההישגים אפשר לציין כדוגמא את סברתם של כמה חוקרים כי הולדת מדינת ישראל מקורה בחזון משיחי[5].

במקרים רבים פוטנציאל ההשפעה הגבוה של רעיונות משיחיים רחוק מעולמו של חוקר המשיחיות הרציונאלי, לרבות חוקר הרטוריקה המשיחית, ולכן זה עשוי לבקש מענה לתמיהה כיצד מצליחים אנשי מחשבה, מקובלים, רבנים, מנהיגי ציבור, פוסקי הלכה ומשיחים בעיני עצמם או בעיני מאמיניהם, לשכנע בתפיסות משיחיות, כמו גם לשאלות קרובות נוספות, כגון: מהם מקורות יניקתו של הרעיון המשיחי, באילו תנאים מתפרצות סערות משיחיות, ומה גורם לאנשים להאמין כי הקץ קרוב.

הניכור הרציונאלי כלפי התפשטות רעיונות משיחיים הוביל לעתים להנחות יסוד ערכיות, מובלעות או גלויות, של חוקרי המשיחיות. למרות ההצהרות בדבר אובייקטיביות מחקרית וניטרליות ערכית, ההנחה הרווחת בחלק גדול מהמחקרים היא שהרעיון המשיחי הוא כזב, בדיה והולכת שולל במקרה הגרוע, ותרופה סמלית ופסיכולוגית לנפש חפצת תקווה ומצוקה קיומית קיבוצית, במקרה הטוב. הבעייתיות בהנחות מחקריות אלה טמונה במכשולים שהן מציבות להבנה עמוקה של כוח השכנוע של המשיחיות, כתפיסת האמת העובדתית השוכנת בקרב ציבורים רחבים בני כל הדתות.

ובר מצהיר כי “השפעתה של דת כלשהי על הנהגת החיים, ובמיוחד על תנאי התחייה, משתנה בהתאם לדרך המסוימת לגאולה הנרצית והנשאפת, ובהתאם לאיכות הפסיכולוגית של הגאולה המדוברת”[6]. לפחות בכל הנוגע לדת היהודית בה עוסק המחקר, ברור כי רעיון הגאולה תופס מקום יסודי ושורשי. אולם הדרך הנרצית למימוש הגאולה, ובכלל זאת תפקיד האדם, עשויה להיות בעלת השפעה רבה על דפוסי החיים של בני הדת. מהאמור ניתן להסיק כי השאלה כיצד מנסים דרשנים מסוימים לשכנע את קהלם לקבל את הרעיון המשיחי אינה השאלה העיקרית שאמורה להעסיק את חוקר הרטוריקה של המשיחיות הדתית. שכן תנאי להשתכנעות במשיחיות הדתית הוא קבלת אמיתותם של כתבי הקודש והמסורות עליהם מבוססת הדת, ובמקרה דנן קבלת ארון הספרים היהודי כערך יסודי. מי שמקבל תנאי זה מקבל, ממילא, במידה כלשהי את קיומו ואמיתותו של רעיון הגאולה הגנוז בסוף הקרב. אם נרצה, השאלה שהוצגה קרובה, אם כי לא זהה, לשאלה מדוע מקבלים על עצמם אנשים את עולה של דת כלשהי. וההשתייכות לדת מסוימת היא סוגיה רחבה, החורגת בהיקפה, תוכנה ואופייה מחקר הרטוריקה המשיחית. השאלות החשובות הן לכן אילו דרכים משמשות כדי לדחוף את הרעיון מן הפריפריה למרכז התודעה המחשבתית האישית והמשותפת, אילו צורות לובש ופושט הרעיון המשיחי בקרב חברי קהילה מסוימת, כיצד הרטוריקה המשיחית מפיקה מערכת של ידע המתחרה במערכות ידע חלופיות ומבקשת לדוחקן תחתיה ולרותמן כגורם מאשש ותומך, איכה ידע זה מוצג והופך משותף, וכיצד משתכנעים חברי אותה הקהילה לבצע פעולות שהמוטיבציה העומדת בתשתיתן נובעת מהרצון לגישום משיחי. משאלות אלו ברור כי הזירה המרכזית לבחינת האופן בו מרחיב הרעיון המשיחי את תהודתו היא זירת חקר הרטוריקה, כאומנות המודעת של חיפוש אחר האמצעים הזמינים לשכנוע בדרכים שונות של ארגון ידע.

חוקרי תולדות המדעים מלמדים אותנו כי הבעיה של שמירה על ידע והנעתו כרוכה בסוגיית הסדר החברתי-פוליטי, ולכן פתרונות לבעיית הידע, שימורו והנעתו, הם גם פתרונות לבעיית הסדר החברתי[7]. המחקר מציע כי הידע אודות המשיחיות אינו יוצא דופן במובן זה. סוגיית ההפקה, ארגון והנעת הידע על המשיחיות שזורה בקשר בל יינתק בסוגיית הסדר החברתי הרצוי ובהערכת זה המצוי. ולכן, ננסה להראות כי קבלת הידע הקבלי-משיחי היא גם קבלה של הסדר החברתי הגלום בידע זה. זאת על-ידי חקר הרטוריקה של מודל משיחי-מיסטי שהתפתח מאז הקמת מדינת ישראל, וליתר דיוק לאחר מלחמת ששת הימים, המהווה את שיאה של תופעת האקזוטריות של המיסטיקה היהודית, ובעיקרו מבקש לשכנע את הקהל בצורך לקדם את הגאולה הציבורית באמצעות ידע קבלי טכני וחוויות מיסטיות, אך בה בעת משמש כמקור ממנו ניתן להפיק הוראות לפעולות בעלות משמעות ציבורית, חברתית, כלכלית ופוליטית, הדרושות לקידום המשיחי[8].

חקר המיסטיקה היהודית, כחקר המשיחיות, זכה לעדנה בעשורים האחרונים, בעיקר תודות למפעלו של גרשום שלום וממשיכי דרכו. אולם תנופה מחקרית זו נבלמה, מסיבות מגוונות, בפתח התופעות המיסטיות של אנשי קבלה בני זמננו, ורק ההתעניינות העממית הרחבה במיסטיקה, תרמה באחרונה להופעתם של מחקרים אחדים בתחום. הדברים נכונים במידה רבה גם לגבי הקשר בין שני תחומים רחבי יריעה אלה, משיחיות ומיסטיקה, אשר זוכה בתשומת לב הולכת וגוברת, בייחוד מצד חוקרי הקבלה, כאידל, דן, אליאור ואחרים, המבקשים להתגבר על ההבחנה המקובלת ב’מדע’ המשיחיות היהודית בין המשיחיות לגווניה הציבוריים והלאומיים, לבין משיחיות אזוטרית, מנת חלקם של מתי מעט. אולם גם אם באחרונה יש המבקשים להדגיש את היסוד המיסטי שברעיונות המשיחיים הציבוריים, העיבוד המשותף של המיסטיקה והמשיחיות, האזוטרית והאפוקליפטית כאחת, כחלק מתופעה רטורית מהחשובות ביהדות בת זמננו, לא הגיע עד כה, למיטב ידיעתי, לידי הבשלה. מחקר זה נוטל על עצמו את המשימה להצביע על הקשר בין החוויה הרוחנית של היחיד ובין ההיבטים הציבוריים וחברתיים של המשיחיות, כשהמיסטיקה פועלת כחוט מקשר בין התופעות, וממלאת תפקיד תקשורתי-רטורי של הפקת מסר בעל ערך קולקטיבי, הנעתו, ולכן גם שכנוע בו.

כדי להבין כיצד משרתת המיסטיקה את הרעיון המשיחי בניסיונו לקנות אחיזה בקרב הקהל, מתמקד המחקר הן בדברים שיש לבעל המסר המשיחי להציג והן ברטוריקה כחוויה משותפת לקהל ולדובר. הדובר, המייצג את המודל המשיחי-מיסטי המדובר, שפועלו נבחן בחיבור זה הוא הרב יצחק גינזבורג, יליד ארה”ב, חוזר בתשובה, מתמטיקאי ומוסיקאי, המשתייך עקרונית לחסידות חב”ד ועשוי להימנות כאחד מאנשי הקבלה היצירתיים והחדשניים ביותר שקמו ביהדות החרדית בדורות האחרונים, ומהרדיקלים שבאידיאולוגיים הדתיים, המעצב את עמדותיו בהתבסס על מניעים משיחיים.  גינזבורג, המשמש מורה דרך לרבים בתחום הקבלה והחסידות, המכוונים לגישום הרעיון המשיחי, הוא בעל הגות בהירה יחסית ומקורית, הנותנת מענה לשאלות השעה. במשיח וברעיון המשיחי הוא רואה את הלב הפועם של היהדות ודוחק להתעוררות כללית ולמעשים ממשיים בעלי משמעות ציבורית. בניגוד לרוב רבני יש”ע והתומכים בעמדות ימניות, הרקע שלו הוא חסידי ולא ‘ציוני דתי’. כמאיר כהנא בשעתו, הוא תוצר חוץ, שלא התחנך במובהק על ברכי הגותו של הראי”ה קוק ולא למד בישיבת ‘מרכז הרב’. ובכל זאת תפיסתו המשיחית היונקת בעיקר ממקורות חסידיים וכתבים קבליים, מאופיינת גם בשילוב של יסודות משיחיים נוספים, כאלו המצויים במקורות הציונות הדתית.

את הבחירה בהתמקדות בפועלו של גינזבורג לצורך הבנת תופעת המיסטיקה כרטוריקה משיחית בת זמננו ניתן להצדיק בכמה מישורים. ראשית גינזבורג משרטט תפיסה משיחית סדורה, מובנית ועקבית, הנשענת על מגוון של הצדקות וכוללת ניסיון מוצהר לשכנע במימוש צעדים מעשיים לקידום בואו של המשיח והגאולה הנצחית. המישור השני עולה מתוקף העמקתו בתחום הקבלה, פתיחתו את התחום לקהלים חדשים על ידי פישוט מושגים ושימוש בבהירות מרבית הן בהרצאותיו והן בכתיבתו. ההיבט השלישי נוגע להיקף העצום של יצירתו, המתפרשת על פני מגוון של נושאים, השזורים בחוט מקשר אחד – הידע הקבלי –משיחי הנוגע לכל תחומי חייו של האדם. ההיבט הרביעי הוא תוצאה של הסיקור הנרחב לפעילותו והתבטאויותיו באמצעי התקשורת החילוניים כסמן קיצוני ימני, ולכן העניין שהוא מעורר בקרב הציבור הרחב. ההיבט החמישי נובע מהיקף השפעתו על הקהל. לגינזבורג מספר מעגלי תומכים בישראל ובחו”ל, מהקנאים ביותר הרואים בו ב’חזקת משיח’ ועד מתעניינים בתורת הקבלה אשר אינם נמנים על נאמניו באופן מובהק.

אולם אין די באמור בלבד כדי להצדיק את הבחירה בגינזבורג. ישנם רבנים אחרים, כאדמו”ר השביעי לבית חב”ד, הרבי מליובאוויטש, המציגים תפיסת גאולה מבוססת וסדורה ודוחקים לאמונה, ציפייה ומעשים מיידיים המעוררים לקראת בואו של המשיח. ישנם גם אחרים המעמיקים בקבלה ומבקשים לפשטה לקהל הרחב, לצד רבנים הזוכים תכופות לסיקור נרחב בשל התבטאויותיהם בענייני דיומא וכאלה שהביאו לדפוס קורפוס של פרסומים המקיפים תחומים רבים. ולבסוף, בראיה פוליטית, השפעתו של גינזבורג צרה בהרבה מזאת של מנהיגים חשובים אחרים, ובהכללה ניתן למנות את התומכים בו בכמה מאות עד אלפים, אך לא יותר מכך.

לכן, מעבר לכך שגם פועלם של מיסטיקנים משיחיים אחרים ראוי למחקר, יש להוסיף שתי הצדקות נוספות לבחירה בגינזבורג, המסכמות את אלו שהוצגו. ההצדקה החשובה ביותר טמונה במוטיבציה של גינזבורג ליצור מדע חדש, המבוסס על תורת הגאולה, שיצביע על העובדות העולות מהתבוננות בעולם, יהפכן משותפות ויכרכן במשימה לקידום בואה של הגאולה. ניסיון מודע, שיטתי ופומבי שכזה, שמטרתו לעצב את הסדר החברתי-פוליטי באמצעות הצבעה על עובדות העולות ממסגרת הפעולה הקבלית, מתוך שאיפה משיחית, הוא ייחודי לגינזבורג, וקשה למוצאו בקרב אנשי קבלה או בעלי מסרים משיחיים אחרים. בנוסף, ובעקבות האמור, הבחירה בגינזבורג היא הימור, מחושב ומבוסס, על הרחבת היקף השפעתו או השפעת תורתו בעתיד, כתוצאה מהערכת פוטנציאל השכנוע שנושא מפעלו רחב היריעה.

לאחר המבוא, הפרק השני בעבודה עומד על חיוניות חקר הרטוריקה של המשיחיות לצורך הבנת תופעות משיחיות. הפרק השלישי מבקש להצביע על מיעוט הרלוונטיות של תיאוריות קיימות לרטוריקה משיחית ומציע תיאוריה רטורית חלופית שתשרת את צורכי חקר הרטוריקה המשיחית של המודל המשיחי-מיסטי המדובר, תוך ביאור היחס בין התיאוריה למערך המתודולוגי, על פיו יתנהל המחקר. הפרק הרביעי עוסק ברטוריקה כחוויה משותפת לדובר ולקהל, לכותב ולקורא, ומציע להתבונן ביחסים אלו כברטוריקה של תנועת מחאה חברתית. הפרק החמישי מציג את גישתו הרטורית של גינזבורג עצמו, ובכלל זאת הדרך בה הוא סבור שיש לשכנע את הקהל בתפיסה המשיחית. הפרק השישי מעמיק בסוגיה כיצד משמשת המיסטיקה כרטוריקה משיחית, באמצעות מעקב אחר המהלכים הרטוריים המרכזיים שבכוחה של הקבלה להציע, ואף סוקר מסגרות נוספות להפקת ידע ועובדות התומכות ברעיון המשיחי. בתוך כך נדונים בפרק שאלת היחס בין המיסטיקה כחוויה של היחיד לבין פעולתה האקזוטרית והמשותפת של המיסטיקה, וכן יחסי המיסטיקה והמשיחיות כגופי ידע רחבים. הפרק השביעי פורש, בהתאם לתיאורית הרטוריקה המשיחית שהוצעה בפרק השלישי, את המסר והאופנים בו מבקש גינזבורג לשכנע במסר זה, תוך הצבעה על הנדרש מהקהל, כיחיד וכקבוצה. לבסוף, הסיכום אורג מחדש את פרקי העבודה ומבקש להתמודד עם שאלת התאמת גישתו הרטורית של גינזבורג לרטוריקה הננקטת על ידו בפועל, כמו גם עם איכותה של תיאורית הרטוריקה המשיחית להסביר את פעולתו של גינזבורג ופוטנציאל יישום התיאוריה על תופעות משיחיות נוספות.

לבסוף, תרומת המחקר לידע הקיים מקיפה מספר היבטים. ראשית, בחינת השיח המשיחי כרטורי מספקת הסברים מעמיקים ומדויקים לגבי התעוררות סערות משיחיות, המוסיפים ומרחיבים על ההסברים הסוציולוגים, פסיכולוגיים, פוליטיים או היסטוריים, הניתנים על ידי חוקרים מדיסציפלינות אלה,  ומעניקה מסגרת חדשה להבנת הטקסט המשיחי. שנית, המחקר, שמתמקד בחקר פועלו של מנהיג בעל השפעה בזמננו, תורם להבנת דרכי הפעילות של תנועות משיחיות והאופנים בהם חבריהן מקבלים על עצמם את משימת מימוש הרעיון המשיחי. השגה שבכוחה לשפוך אור על מהלכים פוליטיים וחברתיים שמתרחשים בימים אלה בישראל ומחוצה לה, ועל מערך היחסים בין תפיסות משיחיות לבין אלימות פוליטית. שכן השיח המשיחי איננו שיח אנכרוניסטי הנושא במשמעות היסטורית שעניינה הנוכחי הוא אצל קבוצות שוליים בלבד. מדובר בשיח רלוונטי, המשפיע רבות על סוגיות אקטואליות. שאלת הגאולה בקרב הזרמים השונים ביהדות, בייחוד בקרב רבניהם ופוסקיהם, היא אחת משאלות הצללים החשובות בקיום הציבורי בישראל. זוהי סוגיה, שמעבר להשפעתה על קהילות חרדיות, דתיות ומסורתיות בישראל, מעצבת את מרקם היחסים בין שומרי המצוות, על גווניהם השונים, לבין הממסד וקבוצות חילוניות. ואחרון, התבוננות במיסטיקה כרטוריקה משיחית יש בה כדי לברר את טיבה של המיסטיקה כמסגרת להפקה, ארגון והנעת ידע, ויתרונה בפעילות זו על-פני מסגרות חלופיות לארגון ידע. עמידה על הקשר ההדוק בין מיסטיקה ומשיחיות מסייעת בהערכת הכוח של המיסטיקה לחדור למסגרות החיים המשותפות באמצעות הפנייה לפרט, תוך ריכוך ההתנגדות הטבעית של מארג הקשרים החברתי לרעיונות חדשים, והטמעה במסגרות אלה תפיסות משיחיות, המניעות יחידים וקבוצות לכלל פעולה. במילים אחרות, ההצבעה על הפומביות של המיסטיקה כתופעה רטורית שנועדה לקדם בפועל את הגשמת המשיחיות, ובכלל כך להביא לגישור בין החוויה הרוחנית של היחיד ובין ההיבטים הציבוריים והפוליטיים של המשיחיות – היא התרומה המשמעותית של המחקר לתחום התקשורת. תרומה שמסייעת בהבנת יכולת ההתפשטות של התקשורת המשכנעת למרחבים שלכאורה סגורים בפניה, כרשות היחיד.

[1] מתוך דברים שנשא גינזבורג בסמינר חנוכה תשס”ה, 12 בדצמבר 2004, בנושא: A Unified View of Communication”. הכנס התקיים בשפה האנגלית.

[2] יוסף קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל, הוצאה רביעית מורחבת ומתוקנת מחדש, תל-אביב, “מסדה”, 1956, כרך א, עמ’ 13.

[3] על האופי הדתי משיחי של האידיאולוגיה הטוטליטרית, ראה הטרילוגיה של טלמון על המשיחיות הפוליטית, ובעיקר: יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית, תל-אביב, דביר, 1952; המשיחיות המדינית – השלב הרומנטי, תל-אביב, עם עובד ודביר, 1965.

[4] פרופ’ שלמה גיורא שוהם מנתח את הסיבות לשואה תוך חקר המיתוסים והאמונות המשיחיות של הנאצים והעם הגרמני. ראה: שוהם, אנטישמיות: ואלהאלה, גלגלתא ואושוויץ, תל-אביב, צ’ריקובר מוציאים לאור, 1992. ראה גם:

Robert Ellwood, “Nazism as a Millennialist Movement”, in Millennialism Persecution Violence, Michael Barkun (ed.), New York, Syracuse University Press, 1999, pp. 241-260.

[5] על המשיחיות והציונות ראה מחקרו המקיף של אוחנה, שפורסם באחרונה: דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות, באר-שבע, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 2003.

[6] מכס ובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש”ם, עמ’ 167.

[7] Steven Shapin & Simon Schaffer, Leviathan and the air-pump : Hobbes, Boyle, and the experimental life, Princeton, N. J.,  Princeton University Press, 1985, p. 332.

[8] יש להטעים כי למרות שהמיסטיקה הינה מושג נוצרי במקור, ואינה מזוהה בהכרח עם הקבלה (ראה: יוסף דן, המשיחיות היהודית המודרנית, תל-אביב, ההוצאה לאור משרד הביטחון, תשנ”ח, עמ’ 13) הספרות המחקרית מאז ימי גרשום שלום מכנה את הקבלה כמיסטיקה העברית או כזרם הרעיוני העיקרי המייצג את המיסטיקה העברית. ראה: גרשום שלום, “רעיון הגאולה בקבלה”, בתוך: דברים בגו, תל-אביב, הוצאת עם עובד, 1976, עמ’ 191.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *