האור שבקע מתוך החושך
"שנל, שנל!" צעק הקצין הנאצי. רוב הלוחמים העייפים כבר נכנעו. גטו וורשה עלה בלהבות. רבי קלונומוס-קלמיש שפירא התעלם מהצעקות. הוא הלך לאט לאט. הקצין הכה בו בגב עם כת הרובה. רבי קלונימוס אפילו לא הרגיש במכה המתקרבת. הוא נאנח מכאב והמשיך ללכת.
בצד הוא זיהה את כד החלב. חרדה מילאה את ליבו. רבי קלונימוס לא פחד למות. לא היה לו כבר מה להפסיד. בשלוש השנים האחרונות מאז הוקם הגטו איבד את רוב חסידיו. בנו היחיד וכלתו נהרגו כבר בהפצצות הנאצים על וורשה עם תחילת הלחימה. רק דבר אחד היה יקר בעיניו. החבילה שהטמין בתוך הכד. את הגוף היהודי הנאצים יכולים להרוג, אך אסור לתת להם להרוג את הרוח והנשמה.
הוא פחד שהקצין יהפוך את כד החלב ויגלה את מה שיש בו. הוא ניסה לפנות ימינה בעיקול וחטף מכה נוספת. עוד יותק חזקה וכואבת מהקודמת.
זהו. לבו נפל בקרבו. הקצין הצביע על הכד שהיה חפור חציו באדמה בכניסה לבניין המגורים מתחת לגגון פח מעוקם. הוא חשב מה הוא יכול לעשות. לא נשארו לו הרבה ברירות.
רבי קלונומוס עצם את עיניו והתפלל במהירות. הוא לא התפלל על חייו ולא התפלל לנקמה. הוא רק ביקש שהכד ומה שבתוכו יינצלו.
למרות הכאב, הרעב והסבל, רבי קלונומוס-קלמיש לא איבד את האמונה בכל שנותיו בגטו.
לפני השואה כולם הכירו את האדמו"ר מפיאסצנה כמחנך וכמנהיג. הוא לימד את התלמידים שלו איך להיות שמחים וזריזים. איך להתגבר על עצבות ועצלות ואיך לנצח את הפחדים.
גם בגטו המשיך לחזק את התלמידים. בכל ערב שבת, במשך שלוש שנים דיבר בפניהם. בדברים הוא עודד אותם. ניסה להסביר מה קורה ולמה זה קורה. איך יכול להיות. הדרשות חיזקו את השומעים ועוררו אותם להאמין ולהתגבר.
מייד במוצאי השבת האדמו"ר מפיאסצנה כתב את הדברים שאמר על דפי נייר. הוא רצה שהן יישמרו לדורות הבאים ויעוררו יהודים אחרים במקומות אחרים. כשחש שהוא כבר חלש וסופו קרוב, אסף את הכתבים יחד והכניס אותם לכד החלב. לניירות צרף מכתב לאחיו. הוא ביקש ממנו שידפיס את הדפים כספר. הוא גם רצה שכמה שיותר אנשים ילמדו בספר, "ובטח זכות אבותיו הקדושים תעמוד ללומדים בכל".
הקצין הנאצי צעק לרבי שירים את מכסה הכד. רבי קלונימוס עמד לבצע את הפקודה. הוא התכופף מעט ונכנס מתחת גגון מפח. בטרם הספיק להבין מה קורה, הוא צרח מכאבים. אבן כבדה נפלה על כף רגלו. הכאב היה חזק. אפילו יותר מהמכות הקודמות. אבל הוא חשב רק על הדפים שבכד. כל עולמו היה באותם דפים. הוא התגבר על הכאב, חזר לנשום וסובב את הראש. והנה הפלא ופלא. הקיר כולו נפל ישר על הקצין הנאצי. גגון הפח הציל את חייו, וחשוב מכך את הכד והדפים. הוא התרגש מאוד ולבו דפק. הוא מיהר למשימה. הוא שכח את הכאב, הרעב והפחד. הוא חפר במהירות. הפעם הטמין את כד החלב עמוק באדמה.
כשסיים יצא חזרה לרחוב והסגיר את עצמו. 
אחרי ארבע עשרה שנים גילו את הכתבים שהוחבאו בגטו על-ידי שליח הסוכנות היהודית לפולין והודפסו בספר שנקרא "אש קודש". ספר המהווה השראה לרוח, לאמונה ולעוצמה היהודית.
***
האור שבקע מתוך החושך
כתבה – שהם הררי (עריכה ועזרה – אבא)
