החיפוש אחר החיים הנוחים בפלורידה

המשך המסע לקהילות היהודיות, תחנה רביעית

רבים מהישראלים הגיעו לבוקה רטון לפני זמן רב, עשר, עשרים ושלושים שנה. רמי הגיע עם משפחתו וארבעת ילדיו רק לפני כחודש. כמעט אף אחד מהישראלים שנתקבצו לכדי קהילה בבית חב"ד המקומי לדוברי עברית, לא שמר שבת קודם לכן בארץ או השתייך לקהילה המקיימת אורח חיים דתי. גם עבורו מדובר בחידוש. ילדיו אינם דוברי אנגלית טובה עדיין והמפגשים עם הקהילה מרווים עבורם צימאון עז.

הוא סגר את העסק שניהל, אשתו עזבה מקום עבודה מסודר. הם מכרו את הבית לפני כחצי שנה, והוא הקדים והגיע לכאן לבדו, לבדוק את המקום, ניסה לחפש עבודה, ברר אודות האפשרויות לקבלת אשרת מגורים ועבודה. ביקר, התלהב וחזר לארץ נחוש להביא איתו את המשפחה.
מדוע באתם?
תסתכל סביב ותבין לבד. הכל ירוק. מזג האוויר נהדר. אף פעם לא קר. החיים קלים. מי שעובד יכול להתפרנס היטב, לחיות ברמת חיים גבוהה ואפילו לחסוך. ביה"ס הציבורי ברמה מעולה. האוכל זול. הבגדים בפרוטות. הקצב איטי. גן עדן ממש.
לעומת זה מה יש לנו בארץ? אנחנו מאוד אוהבים את האווירה, החברים, המשפחה, אבל התחושה היא שאנחנו כל הזמן במרדף. כמה שלא נרוויח זה לא יספיק. המשכנתא חונקת. הכל יקר. לכן החלטנו בגיל מבוגר יחסית לנסות לשנות סביבת מחייה. משנה מקום משנה מזל. לחיות קצת יותר טוב. ההחלטה שקיבלנו היא שבעוד שנה נשב יחד כל בני המשפחה ונאשרר את הצעד. אם טוב לנו נישאר. אם לא טוב, נחזור לארץ.

מי שמגיע לפלורידה לא מחפש את העושר אלא את החיים הטובים. כאן קשה להשיג את ההצלחה הגדולה, לפרוץ דרך חדשה מבחינה עסקית. קל יותר להתפתח בערים הגדולות. כאן אפשר לחיות חיים טובים במאמץ קל יחסית.

בוקה רטון, הקרובה לפורט לודרדייל, ונציה של אמריקה, באמת יפה. זוהי עיר חוף מפותחת מאוד מבחינת אפשרויות הבילוי. גם בקיץ הגשם מפתיע אחת ליום וחוסך את ההשקיה. הגינון מוקפד. בין הבתים אינספור אגמים ונהרות לא מלאכותיים החוצים את בוקה רטון לאורכה ולרוחבה. באגמים שורצים תנינים רבים, שלדברי המקומיים אינם מסוכנים ומוסיפים לאווירה. האווירה נינוחה, איטית. העשירים כאן הם בעיקר בעליהם של "כסף ישן", שעבר בירושה.

הבתים מדהימים ביופיים וזולים יחסית. בזמן המשבר הכלכלי הגדול הבתים היו זולים עוד יותר. עתה המחירים עלו מעט אבל עדיין שפויים. סוכני הנדל"ן בישראל בוודאי יתעוררו למשמע האפשרויות. בית פרטי בשטח בנוי למעלה ממאתיים מטרים רבועים, שישה חדרים ויותר, בסטנדרט גבוה, עם בריכה וגינה מטופחת, צמוד לאגם, יעלה בערך 300 אלף דולר. כמו דירת שלושה חדרים לא משופצת בגדרה, בקומה שנייה בלי מעלית. אולם עלויות האחזקה גבוהות, יחסית לארץ, וועדי השכונות מחייבים את הדיירים לשמור על הטיפוח.

מעניין לגלות שאפילו ביחס לפלורידה כולה בוקה רטון היא אחת הערים בעלות שיעור היהודים הגבוה בארה"ב. לא בדקתי את הנתונים לעומק אך הישראלים טוענים שיש כאן כשישים אחוז יהודים, ובתוכם עוד כמה אלפי ישראלים.

את בית הכנסת המקומי הקים הרב נפתלי הרצל, שליח חב"ד הפועל עם דוברי העברית. המשימה שלו היא לאסוף את הישראלים הגרים באזור ולהציע להם חיים רוחניים. להראות להם שהחיים האלה אפשריים. החלוקה של דוברי עברית ודוברי אנגלית אף פעם לא ברורה. המצב כאן, כמו בכל ארצות הברית מורכב ועדין. החבר'ה מתגרשים ומתחתנים מחדש. יש שמקפידים על מניין שחרית, למרות שהם נשואים לאישה לא יהודיה ומגדלים ילדים לא יהודיים. הרוב המכריע של חברי הקהילה מגיעים בשבת לבית הכנסת ברכב. ההשפעה של הרב גורמת בהדרגה לשינוי המציאות הזאת, ודוחקת חברים מהקהילה לבחור להתגורר בקרבת מקום.

הרוב בבית הכנסת הם יוצאי עדות המזרח, והרב, אשכנזי, מתאים עצמו לסגנון. התפילה ארוכה ונינוחה. בבוקה רטון אף אחד לא ממהר לשום מקום. העניינים מתנהלים בעצלתיים. הרב נפתלי הגיע מהארץ, מכפר חב"ד. הוא למד קצת במרכז חב"ד בקראון הייטס, ניו-יורק, התחתן עם בת השכונה, ובהחלטה משותפת הסכימו לקבל על עצמם את השליחות בצפון פלורידה.

פלורידה נהנית משגשוג אדיר של זרמים יהודיים. רפורמים, קונסרבטיביים, יהודים שומרי תורה ומצוות מכל הזרמים, כולם פועלים כאן. הדת היא גורם מאחד. בצמוד לבית חב"ד לדוברי עברית השוכן באחד מהמרכזים המסחריים הרבים הפזורים באזור נפתחה כנסייה. ה"גבאי" או מנהל הכנסייה הוא איטלקי הטוען כי היה יהודי והתנצר. ביום ראשון בבוקר תפילת שחרית בבית הכנסת נפתחת בשעה מאוחרת. בתשע. סוף השבוע ממשיך ביום ראשון. גם התפילה בכנסייה נפתחת באותה שעה ואי אפשר שלא לשמוע את הרעש. ה"גבאי" האיטלקי משרבב בחוץ מספר מילים בעברית ומנסה להזמין עוברי אורח למרכז.

כולם כאן עברו חוויה מסוימת עם הזרם הרפורמי. יוצאי עדות המזרח, חברי הקהילה של הרב הרצל, דחו מעליהם בבהלה את הגישה הרפורמית. המראות היו מרתיעים ורחוקים ממה שהכירו בבית אבא. הם נשבעו שלא יחברו לבתי הכנסיות הרפורמים. דווקא החלופה של הרפורמים קירבה אותם לחיי הקהילה בבית הכנסת האורתודוכסי. הם אולי ייסעו בשבת, אבל לא ייותרו על מה שהם מעריכים כאמיתי ואותנטי.

בתי הספר היהודיים יקרים, ובתי הספר הציבוריים לא כל כך גרועים כמו במקומות אחרים בארה"ב. לכן ברור לכולם שכדי לשמור על יהדות וילדים שיתעקשו להתחתן עם בני זוג יהודיים הם חייבים להשקיע בחיי קהילה הנסובים סביב בית כנסת, החגים והתפילות. מבחינתם קל יותר להתחזק בחו"ל מאשר בארץ. המתחים מתפוגגים, השיח עדין יותר ונטול אמוציות.

הרב נפתלי מבטל את ההתלהבות מהבריכה, מגודל הבית ומחירי המכוניות. כל זה לא יותר מהבל הוא מתעקש. זה לא באמת עושה את האנשים מאושרים. זה מנוון. רבים כאן עסוקים בקניות ובפדיקור מניקור. חסר כאן תוכן אמיתי, תחושת השתייכות ואושר הנובעים מנתינה, מתחושת ערך והקרבה. לכן מי שמגיע לכאן מוצא את עצמו בסופו של דבר מאוד מעורב בחיים הקהילתיים היהודיים. אחרת הוא זאב בודד שמסתפק רק בעסקים וקניות. בניית קהילה יהודית מאמינה היא דבר טבעי כאן, ולאט לאט החבר'ה מתחזקים. לוקחים על עצמם עוד מצווה, שמירת שבת, נתינת צדקה. זהו לא תהליך מובן מאליו. בקלות אפשר לסגור את השערים ולהתכנס לתוך חיי נוחות. התפקיד שלי כאן הוא להציע את החלופה, לאפשר אותה. תוך כדי אנחנו מנסים גם לשנות את המבנה של אורח החיים המנוכר. מנסים לאפשר תמיכה קהילתית. זה לא פשוט. לא לי ולא לחברים. אבל בהדרגה זה הולך ונבנה. מבחוץ הכל נראה יפה. מבפנים יש המון עבודה. אבל אני אופטימי.

בערב שבת דיברתי על הרבי מליובאוויטש. הנקודה המרכזית הייתה ההתעקשות של הרבי שהאדם יזהה בעצמו את הפוטנציאל הפנימי שלו. שלא יסתפק בחיי הנוחות. שיוציא מעצמו יותר. חברי הקהילה רצו לשמוע עוד על הרעיון והמשכנו להתדיין ולהתוועד גם בתוך השבת. מציאת האיזון היא משימה לא קלה. איזון בין חיפוש אחר חיים קלים יותר מאלה שבארץ לבין חיים של הגשמה עצמית ומימוש הפוטנציאל.