מחשבות קרות ואטימות רגשית

יש מחשבות זרות ומחשבות טורדניות, “ממשלת זדים”, והרהורים לא רצויים. אבל יש גם “מחשבות קרות”. מחשבות קרות קשורות לאטימות רגשית. אני יודע שמשהו מסוים הוא טוב עבורי. הוא אפילו חשוב לי. בשכל. אבל מה שאני יודע לא מעורר בי התרגשות והתלהבות. לכן מחשבות קרות כל כך מסוכנות לכל מערכת יחסים ועלולות ליצור ניכור וריחוק.

***

מחשבה קרה היא לא מצב שבו המחשבה נעה ללא הכוונה ושליטה של השכל וכתוצאה מכך מתעוררים רגשות ומוזמנים פחדים וחששות בצורה בלתי נשלטת. במחשבה קרה האדם החושב מבין שדבר מסוים שהתרחש או שאודותיו התבשר הוא טוב, אבל למרות הבנתו, אותה מחשבה אינה מעוררת בו התרגשות, התפעלות, התלהבות.

הסיבה לכך היא שלמרות הידיעה של הדבר הטוב, הנפש עדיין אינה נמשכת אל אותו הדבר. כוח הרצון לא התגלה במחשבה ולכן ההבנה השכלית לא מעידה על קרבה לדבר.

משכך מחשבות קרות יכולות להיות הרסניות לכל מערכת יחסים, ליצור ניכור וריחוק.

האתגר הוא לכן ל"חמם" את המחשבות הקרות, ולחלץ את מה שיוצר הבדלה בין המחשבה לבין המרגש.

הנה לשונו של הרבי הרש"ב:

ההבדל בין הסכם (מחשבה קרה) לבין רצון

“אבל הרצון המוחלט המבואר כאן הוא שבא לאחר שכבר נתעורר בהדבר והיה אצלו שקלא וטריא אם ראוי לרצות אם לאו והוחלט אצלו שראוי לרצות כו’, אך הוא בבחינת הסכם והחלטה בלבד לא בבחינת רצון ממש כו’, ויוכל לימשך כמה שנים עד שיתעורר ברצון ותשוקה ממש כו’.

ומכל מקום במשך הזמן יבוא הרצון וגם הפועל מפני שכבר נתעורר בהדבר והוחלט אצלו שראוי לרצון על כך יבוא הרצון כו’, רק שיכול להיות נמשך משך זמן כו’.

והסכם זה נק’ מחשבה ולא רצון ממש, דרצון אותיות צנור וכמו הצנור שהוא המשכה כך הוא ענין הרצון שנמשך נפשו לאיזה דבר, והיינו שזהו בהתפעלו’ שנתפעל בנפשו בהדבר ההוא כו’, אבל ההסכם אינו רצון בהתפעלות עדיין כי אם מחשבה והוא שהוסכם והוחלט במחשבתו להיות רוצה כו’, והוא בעומק בנפש שמובדל בערך מהדבר להיות מתפעל מזה כו’.

והיינו שהרצון הגלוי הוא במדריגה בנפש שבבחינת קירוב אל הפועל ובבחינת שייכות אליו ועל כן הוא בבחינת התפעלות כו’,

אבל ההסכם והרצון הנעלם הוא במדרי’ כזו שהוא בבחי’ הבדלה עדיין כו’.

ועל כן הגם שנתעורר בהדבר והוחלט אצלו אינו מתפעל בזה להיות לו רצון ממש רק שראוי לרצות כו’. ולכן הרצון זה נקרא מחשבה על דרך מחשבה קרה שאינו בהתפעלות כו’, וכמו”כ הרצון הזה הוא רק הסכם והחלט במחשבה כו’. ונמצא ההפרש בין הסכם לרצון הוא, שהרצון הוא המשכת הנפש מהיותה עומדת בעצמותה שהיתה מופשטת משום דבר, להיות נמשכת למהות ודבר זולתה כשהוא רוצה בה כו’, משא”כ בההסכם שהנפש מסכמת שראוי לרצות בדבר פלוני עדיין אין מהותה נמשכת לאותו דבר כלל, רק שהוא בבחי’ הסכמה בעצמותה להיות מקור ושרש לרצון אח”כ במשך הזמן כו’.

המשך תער”ב, חלק ראשון, ש”פ נצבים, תער”ב, קכב