כן ביקשתי לבוא לעולם! • פסיכולוגיה בפרשה, צו

עצבות היא תכונה טבעית בנפש המבטאת נטייה של הנפש לרצות להשפיע ולגלות את כוחותיה.

תרומת והוצאת הדשן מהמקדש מלמדות איך מתמודדים עם עצבות ולמה היא צריכה להישאר מחוץ למחנה.

מקורות

• ויקרא ו, ב

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃

וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃

• הלכות תמידין ומוספין פרק ב

א  מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו); אף על פי שהאש ירדה מן השמיים, מצוה להביא אש מן ההדיוט–שנאמר "ונתנו בני אהרון הכוהנים, אש–על המזבח" (ראה ויקרא א,ז).

ב  בבוקר עורכין עצים, ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש–שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר" (ויקרא ו,ה); וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר, יתר על עצי המערכה–שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים".  וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערביים, שנאמר "וערכו עצים, על האש" (ויקרא א,ז)–מפי השמועה למדו, שבתמיד של בין הערביים הכתוב מדבר.

י  הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום–מצות עשה, שנאמר "והרים את הדשן" (ויקרא ו,ג); והיא עבודה מעבודות כהונה.  ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן–יהיו פחותין מן הכלים שמשמש בהן בשאר עבודות, שנאמר "ופשט, את בגדיו, ולבש, בגדים אחרים . . . והרים את הדשן" (ראה ויקרא ו,ג-ד):  אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול, אלא שיהיו פחותין מן הראשונות, לפי שאין דרך ארץ שימזוג כוס לרבו, בבגדים שבישל בהן קדירה לרבו.

יא  אימתיי תורמין הדשן–בכל יום, משיעלה עמוד השחר; וברגלים, משליש אחרון של לילה; וביום הכיפורים, מחצות הלילה.

יב  כיצד תורמין:  מי שזכה לתרום, טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו; ואומרים לו היזהר שמא תיגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך.  ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף הייתה; והיא הייתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח, במערבו של כבש.  ונוטל את המחתה, ועולה לראש המזבח; ומפנה את הגחלים, הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש, ויורד למטה לארץ.

יג  והופך פניו לצפון, ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון; וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים, במקום שנותנים מוראות העוף, ודישון המזבח הפנימי והמנורה.  וחתייה זו שחותה במחתה, ומוריד לרצפה אצל המזבח–היא המצוה של כל יום.

יד  [יג] אחר שירד זה שתרם, רצים הכוהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצינורות, ועולין לראש המזבח; וכל אברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה, מחזירין אותם לצדדי המזבח.  ואם אין הצדדין מחזיקין, סודרים אותם בכבש כנגד הסובב.

טו  ואחר כך גורפין את הדשן במגרפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין מאותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך; ומורידין אותו למטה.  וברגלים לא היו מורידין אותו, אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח, מפני שהוא נואי למזבח.

טז  [יד] כל מי שרצה מן הכוהנים–ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן; ואין להוצאת הדשן לחוץ פיס, אלא כל הרוצה.  ומעולם לא נתעצל כוהן, מלהוציא את הדשן.  [טו] ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו.

יז  וכשמוציאין אותו חוץ לעיר, מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחוזקה, ולא הזרמים גורפים אותו; ולא יפזרנו שם–שנאמר "ושמו" (ויקרא ו,ג), שיניחנו בנחת.  ואסור ליהנות בו.

• רש"ר הירש

הַקֹּמֶץ שֶׁל תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן: הוּא מַזְכִּיר אֶת הָהַקְרָבוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ אֶתְמוֹל לִכְבוֹד ה' וְתוֹרָתוֹ. הַדֶּשֶׁן יוּשַׂם בַּמִּזְרָח; כִּי הוּא בָּא לְהַזְכִּיר לָאֻמָּה בִּשְׁלַב הַמַּעֲבָר לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם הַמִּתְחַדֵּשׁ: אֵין הַיּוֹם הֶחָדָשׁ מֵבִיא תַּפְקִידִים חֲדָשִׁים; כִּי הַתַּפְקִיד הַמֻּטָּל עָלֵינוּ הַיּוֹם הוּא הוּא הַתַּפְקִיד שֶּׁכְּבָר הוּטַל עָלֵינוּ אֶתְמוֹל. אַחֲרוֹן הַנְּכָדִים בְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד בַּמָּקוֹם שֶּׁכְּבָר עָמַד בּוֹ אָבִיו הָרִאשׁוֹן; וְכָל יוֹם מוֹסִיף אֶת תְּרוּמָתוֹ בְּמִלּוּי הַתַּפְקִיד הָאֶחָד הַמֻּטָּל עַל כָּל דּוֹרוֹת בֵּית יַעֲקֹב. כָּל יוֹם יְקַבֵּל אֶת יֵעוּדוֹ מִיַּד יוֹם אֶתְמוֹל.

תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן פּוֹתַחַת אֶת עֲבוֹדַת הַיּוֹם הֶחָדָשׁ אַגַּב זְכִירַת עֲבוֹדַת הַיּוֹם שֶׁעָבַר; וְאִלּוּ הוֹצָאַת הַדֶּשֶׁן מַבִּיעָה לְעֻמַּת זֶה, שהתפקיד הַיְּהוּדִי מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם. במסירות מְלֵאָה וְרַעֲנָנָה נְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידֵנוּ כָּל יוֹם כְּאִלּוּ עֲדַיִן לֹא עָשִׂינוּ דָּבָר; עֲבוֹדָה שנעשתה אֶתְמוֹל אֶל תְּצַמְצֵם אֶת פעילותנו הַיּוֹם. זִכְרוֹן הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּבָר עָלוּל לְהַחֲנִיק כָּל יָזְמָה לְמַעֲשִׂים חֳדָשִׁים. אוֹי לוֹ לָזֶה, שֶׁלִּבּוֹ מָלֵא סִפּוּק עַל מַעֲשָׂיו בַּעֲבַר; שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת עֲבוֹדַת כָּל יוֹם בְּיוֹמוֹ כְּאִילּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲבוֹדַת חַיָּיו! וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן. יֵשׁ לְהַרְחִיק מִן הַמִּזְבֵּחַ אֶת כָּל עֲקֵבוֹת עֲבוֹדַת יוֹם אֶתְמוֹל; כָּך תַּתְחִיל עֲבוֹדַת הַיּוֹם הֶחָדָשׁ עַל יְסוֹד חָדָשׁ בְּתַכְלִית. עַל-פִּי זֶה תִּתְבַּאֵר הָהֲלָכָה, שֶׁהָעִסּוּק בַּעֲבוֹדַת יוֹם אֶתְמוֹל הוֹצָאָה וְכַנִּרְאָה גַּם הָרָמָה נַעֲשָׂה בִּבְגָדִים פְּחוּתִים, "שחקים". אַל נִתְגָּאֶה בְּמַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂינוּ כְּבָר; הֶעָבָר יִסּוֹג מִפְּנֵי הַתַּפְקִיד הֶחָדָשׁ, הַמֻּטָּל עָלֵינוּ כָּל יוֹם בְּיוֹמוֹ.

• הרבי מליובאוויטש, פדה בשלום, ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשט"ז

וזהו גם מה שמצינו בקרבנות שהיתה העבודה דתרומת הדשן45, שאחרי שריפת הקרבן הי' נשאר אפר, ובהאפר הנשאר היתה העבודה דתרומת הדשן, והיו בזה ב' ענינים, הא' הוא מ"ש46 והרים את הדשן גו' ושמו אצל המזבח, שהי' נבלע במקומו, היינו שהי' נכלל בקדושה,

והב' הוא מ"ש והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, מחוץ לקדושה.

וענינו בעבודת התפלה, שמצד העבודה דשמו"ע שאז מרגיש שהכל כחטא יחשב, ישנם ב' תנועות, עצבות ומרירות, הנה העצבות שהוא כמיואש בנפשו הרי זה מחוץ למחנה, והמרירות נכללת בקדושה, כמאמר (חולין צא, א) העלו אבק עד כסא הכבוד, דאבק הו"ע המרירות, ומגיע עד כסא הכבוד.