המחיר שצריך לשלם כדי לחיות בהווה • פסיכולוגיה בפרשה, בהר בחוקותי

יחיאל הררי י״ט באייר תשפ״ג (10/05/2023)

ישנו קסם מיוחד בלחיות בהווה, במקום בחרדות עתידיות או חרטות על העבר.
אלא שכדי להצליח לחיות בהווה צריך לשלם מחיר. המחיר הזה מבואר בפנימיות מצוות איסור ריבית.

התבוננות – ד"ר יחיאל הררי · המחיר שצריך לשלם כדי לחיות בהווה • פסיכולוגיה בפרשה, בהר בחוקותי

מקורות

ויקרא כה

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃

אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃

אֲנִ֗י ה' אֱ-לֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים׃ {ס}

והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ:

גר ותושב. אַף אִם הוּא גֵּר אוֹ תוֹשָׁב; וְאֵיזֶהוּ תוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲ"זָ וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת (עי' ספרא):

שמות כב, כד

אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃

רש"י

לא תהיה לו כנשה. לֹא תִתְבָּעֶנּוּ בְּחָזְקָה. אִם אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, אַל תְּהִי דּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִלְוִיתוֹ אֶלָּא כְאִלּוּ לֹא הִלְוִיתוֹ, כְּלוֹמַר לֹא תַכְלִימֵהוּ:

נשך. רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה (תנחומא):

רמב"ן

לא תהיה לו כנושה הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:

ספרא על ויקרא כה לח

"אני ה' "– מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים.

"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם"– על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים; על תנאי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים.

איסור רבית – הוא איסור חמור ביותר שנאמרו בו דברים מבהילים, עד כדי כך ש"כל המלוה ברבית .. אינו קם בתחיית המתים", כמובא (לא רק באגדות חז"ל, אלא) גם בפוסקים, כפי שמביא אדמו"ר הזקן לפסק הלכה בשו"ע שלו (אף שמכמה טעמים, וליתר דיוק: מצד ענינים שהם היפך השכל והטעם – מועטים העוסקים בלימוד הלכות רבית ועיסקא).

ולפלא: "מלוה ברבית" – לא נזכר בהמשנה ד"אלו שאין להם חלק לעולם הבא", כי אם, באגדות חז"ל⁵⁵ – גבי מתים שהחי' יחזקאל, ש"כולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד, א"ל הנביא רבון העולמים מה טיבו של איש זה, א"ל בנשך נתן ותרבית לקח וחי, חי' לא יחי'"; ואעפ"כ, "אלו שאין להם חלק לעולם הבא" שנזכרו במשנה – לא כולם הובאו בדברי הפוסקים, ואילו המלוה ברבית שאינו קם בתחיית המתים שלא נזכר במשנה אלא באגדות חז"ל – הובא בדברי הפוסקים!

[הביאור בזה – נדפס בלקו"ש ח"ג ע' 1011 הערה 11. תו"מ ח"א ע' 75 הערה 25].

מה הבעיה הגדולה עם לקיחת ריבית?

מדובר בהליך חוקי לכל דבר ועניין שסוכם מראש על שני הצדדים, והוא גם הליך הגיוני: אם אני מעניק סכום מסויים כהלוואה, אני יכול לבקש תשלום על כך בדמות ריבית.

רוצה להרוויח על דברים שעשיתי

רוצה להרוויח על ריבית.

יותר מכך –

האיסור להלוות בריבית חל רק על הלוואות בין יהודים, בעוד על אומות העולם נאמר "לנכרי תשיך" – מותר להלוות לגוי בריבית. ואכן, במשך הדורות יהודים רבים – עליהם נאסרו אפשרות עיסוק אחרות – התעסקו בהלוואה בריבית.

ודברי אדמו"ר הזקן בשו"ע⁶⁴: "מצוה מן התורה ליקח רבית מן הגוי, ואסור להלוותו בחנם, שנאמר לנכרי תשיך .. זו מ"ע ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם, כמ"ש⁶⁵ ולא תחנם, לא⁶⁶ תתן להם מתנת חנם"

יתר על כן יש גם את מסלול היתר עיסקה

יש כמה תשובות

חסד לאחיך, לאדם השרוי במצוקה

"הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי… איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו… לכן ייחס הקב"ה את הענין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילוהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל."

שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, נר מצוה צ״ד

ודעו בניי יצ"ו, כי זה הדרך הישר שיברור לו האדם בענייני עיסקא, והוא מוזכר בטור חושן משפט סימן קס"ח. אבל יש כמה עניינים המוזכרים בטור בדיני ריבית המותרים, כולם הם בעיני ריבית גמור בדורותינו אלה, שמתחלה נותן המלוה ללוה המעות, ויודע שהלוה יעשה כך שיהא למלוה בודאי קרוב לשכר. כי אלו דינים המוזכרים, הם דוקא כשבא ונולד זה הענין אחר כך, אבל בשעה שהתחילו להשתתף לא סלקא אדעתן זה הדבר, כגון הא שכתבו התוספות (ב"ק קב, א ד"ה הנותן) והביא בטור יורה דעה סימן קע"ז, מותר ליתן עיסקא למחצית שכר, ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה שיהיה כל אחריות על המקבל. וכן כל תנאי שירצה, כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת קרקע, ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל, ואם הרויח הוא לאמצע כו'. זה אינו, אלא שהתנאי בלב שלם ביניהם על דרך האמת, שהמלוה סובר כפי מה שמתנה. אבל מי שיודע וברור לו שהלוה לא יעשה כן, והוא אינו מתנה כן אלא כלומר שיהא בהיתר, על זה כתבה התורה אצל הריבית (ויקרא כה, לו) ויראת מאלהיך. וכן הרבה דינים כזה שהם בהיתר, הוא דוקא שהוא בתמימות דברים כהווייתן. אבל אם ערום יערים, אז איסור ריבית במקומו, ענוש יענש. על כן צריך זהירות גדול, כי לב האדם חומד, וצריך אדם לקדש את עצמו ולקיים (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל מאודיך:

שוויון

חזקוני

נשך ותרבית: "נשך" נקרא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח, ו"תרבית" על שמרבה הונו ממה שלא הלוה. וכבר גדרו חז"ל (ריש פרק איזהו נשך) שאי אפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך, ולא חלקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

חוסר אמונה וחוסר ביטחון. לאדם שמלווה בריבית יש מקור הכנסה בטוח כביכול, והוא לא צריך לדאוג ולהתפלל לבורא העולם כמו כל בעל עסק אחר.

אולם בכל אחד מהטיעונים האלה יש בעיה – פורכים את ההסברים

חסד

אגרת הקודש טז – אדמו"ר הזקן תנו צדקה

אֲהוּבַיי, אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי! הִנֵּה, לֹא נֶעְלַם מִמֶּנִּי צוֹק הָעִתִּים, אֲשֶׁר נִתְדַּלְדְּלָה הַפַּרְנָסָה, וּבִפְרָט הַיְדוּעִים לִי מִמַּחֲנֵיכֶם אֲשֶׁר מָטָה יָדָם בְּלִי שׁוּם מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, וּמַמָּשׁ לוֹוִים וְאוֹכְלִים, ה׳ יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיַרְחִיב לָהֶם בַּצַּר בְּקָרוֹב.

וְעִם כָּל זֶה, לֹא טוֹב הֵם עוֹשִׂים לְנַפְשָׁם, לְפִי הַנִּשְׁמַע, אֲשֶׁר קָפְצוּ יָדָם הַפְּתוּחָה מֵעוֹדָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לִיתֵּן בְּיָד מְלֵאָה וְעַיִן יָפָה לְכָל הִצְטָרְכוּת הַהֶכְרֵחִיִים לְדֵי מַחְסוֹרֵי הָאֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, אֲשֶׁר עֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת אֵלֵינוּ, וְאִם אָנוּ לֹא נְרַחֵם עֲלֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, מִי יְרַחֵם עֲלֵיהֶם? וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ כְּתִיב!

וְלֹא אָמְרוּ ״חַיֶּיךָ קוֹדְמִין״, אֶלָּא כְּשֶׁ״בְּיַד אֶחָד קִיתּוֹן שֶׁל מַיִם וְכוּ׳״, שֶׁהוּא דָּבָר הַשָּׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה לִשְׁתּוֹת לְהָשִׁיב נַפְשָׁם בַּצָּמָא. אֲבָל אִם הֶעָנִי צָרִיךְ לֶחֶם לְפִי הַטַּף וְעֵצִים וּכְסוּת בַּקָּרָה וּכְהַאי גַּוְנָא, כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ קוֹדְמִין לְכָל מַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד וְזֶבַח מִשְׁפָּחָה בָּשָׂר וְדָגִים וְכָל מַטְעַמִּים שֶׁל הָאָדָם וְכָל בְּנֵי בֵיתוֹ, וְלֹא שַׁיָּיךְ בָּזֶה ״חַיֶּיךָ קוֹדְמִין״, מֵאַחַר שֶׁאֵינָן חַיֵּי נֶפֶשׁ מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁל הֶעָנִי, שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ, כִּדְאִיתָא בִּנְדָרִים דַּף פ׳.

וְהִנֵּה, זֶהוּ עַל פִּי שׁוּרַת הַדִּין גָּמוּר. אֲבָל בֶּאֱמֶת, גַּם אִם הוּא עִנְיָן דְּלֹא שַׁיָּיךְ כָּל כָּךְ הַאי טַעֲמָא רָאוּי לְכָל אָדָם שֶׁלֹּא לְדַקְדֵּק לְהַעֲמִיד עַל הַדִּין, רַק לִדְחוֹק חַיָּיו וְלִיכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלִדְאוֹג לְעַצְמוֹ מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁכָּל הַמְדַקְדֵּק בְּכָךְ – סוֹף בָּא לִידֵי כָךְ, חַס וְשָׁלוֹם.

וְגַם, כִּי כּוּלָּנוּ צְרִיכִים לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם בְּכָל עֵת, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא דַּוְקָא בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, לְעוֹרֵר רַחֲמֵינוּ עַל הַצְּרִיכִים לְרַחֲמִים, וְכָל הַמְאַמֵּץ לְבָבוֹ וְכוֹבֵשׁ רַחֲמָיו, יִהְיֶה מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה – גּוֹרֵם כָּךְ לְמַעְלָה, לִכְבּוֹשׁ וְכוּ׳ חַס וְשָׁלוֹם.

וּמַה גַּם, ״כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב – תָּמִיד – וְלֹא יֶחֱטָא״, וְהַצְּדָקָה מְכַפֶּרֶת וּמְגִינָּה מִן הַפּוּרְעָנוּת וְכוּ׳, וְלָזֹאת הִיא רְפוּאַת הַגּוּף וְנֶפֶשׁ מַמָּשׁ, אֲשֶׁר ״עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ״.

בְּשֶׁגַּם, אָנוּ מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, כִּי הַצְּדָקָה, אֵינָהּ רַק הַלְוָאָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּדִכְתִיב: ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָל, וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ״ בְּכִפְלַיִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, דִּשְׂכַר כָּל הַמִּצְוֹת לֵיכָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְבַד מִצְּדָקָה, לְפִי שֶׁהוּא טוֹב לַבְּרִיּוֹת, כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין סוֹף פֶּרֶק קַמָּא.

וְגַם יֵשׁ לָחוּשׁ לְעוֹנֶשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁחֲבֵרָיו נִמְנִים לִדְבַר מִצְוָה וְהוּא לֹא נִמְנֶה עִמָּהֶם, כַּנּוֹדָע מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.

וְלַשּׁוֹמְעִים יוּנְעַם, וְתָבוֹא עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת טוֹב, בְּכָל מִילֵּי דְמֵיטַב, הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים וִישָׁרִים, כְּנַפְשָׁם וְנֶפֶשׁ הַדּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמָם מִכָּל לֵב וָנֶפֶשׁ:

שוויון – העולם אין בו שוויון מלכתחילה

שמות רבה לה

אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵשֵׁב עוֹלָמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סא, ח): יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֶעֱשֶׂה עוֹלָמִי שָׁוֶה, (תהלים סא, ח): חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ.

הרבי מליובאוויטש

אמר דוד רבון העולם ישב עולמך (שיהי' בשוה כולם עשירים) שנאמר9 ישב עולם לפני אלקים, א"ל הקב"ה אם אעשה את עולמי שוה, חסד ואמת מן ינצרוהו (מי ישמור החסד והאמת). וצריך להבין, מהו ההכרח שיהי' חסד ואמת. ומבואר בזה10, שכללות ענין ההשתלשלות הוא באופן דמשפיע ומקבל, וכיון שהענינים שלמעלה נעשים ע"י עבודת האדם, דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח11, לכן צריך שיהי' עשיר ועני למטה, וע"י ההשפעה מהעשיר לעני, הנה רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, שנעשה גם למעלה ההשפעה למקבל, שהו"ע יחוד זו"ן, ולמעלה יותר, יחוד חו"ב. והנה, כיון שע"י ההלואה פועלים ענין היחוד למעלה, הרי מובן שענין ההלואה מגיע בבחי' שלמעלה ממשפיע ומקבל, כידוע12 שיחוד ב' דברים הוא בכח בחי' שלמעלה משניהם. וזהו מ"ש את עמי את העני עמך, ואיתא במדרש13 שכאשר העני עמך אזי אתה עִמי, היינו, שממשיך בחי' כי עמך מקור חיים14, שמקור חיים טפל ובטל לך15, שהוא האור שטפל ובטל להעצמות. וכפי שממשיך במדרש שם, מה אני איני מוט לעולם אף אתה אין אתה מוט לעולם, שנאמר16 כספו לא נתן בנשך גו' לא ימוט לעולם, דענין לא ימוט לעולם הוא העדר השינוי, וענין זה הוא מצד בחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. וכיון שבחי' זו היא למעלה ממשפיע ומקבל, הנה על ידה נעשה היחוד דמשפיע ומקבל.

ביטחון ואמונה

הרבי מליובאוויטש: כשמישהו אינו רוצה להלוות ממון ללא נטילת ריוח, מתוך חשש לפרנסתו, ומעדיף לסחור (ולהשתכר) בכל כספו, בכל פרוטה מממונו – הרי הוא מגלה בכך שחסרה לו מדת הבטחון, אך אינו עובר בזה על איסור רבית (שכן לא הלוה כלל).

השאלה חוזרת לראשיתה – למה מצוות ריבית כה חמורה?

לחיות בהווה – התנאי העיקרי בהר בחוקותי

לחיות ברגע זה שהמחשבות שלנו כאן ועכשיו

שאני לא אזוק בעבר ולא בעתיד.

יש בזה קסם.

היצר הרע סוחב אותי לעבר או לעתיד.

מה מגיע לי, איך הייתי, מה לא קיבלתי

מה יהיה, איך אקבל.

אבל יש תנאי מאוד עיקרי כדי לחיות ברגע.

תנאי שסופר קשה לנו מאוד לעמוד בו. והוא עומד ביסוד לחיות ברגע

לוותר על איך הייתי ולוותר על מה שמגיע לי.

איך עומדים בתנאי הזה?

בואו ניכנס לפרשה

יגאל ארזים ז״ל תלמיד שעוקב וחמיו שהיה לו כאב נפטר

איסור לקיחת ריבית

בהר בחוקותי

מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך. אין להלוות בריבית.

התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית – הוא, הקב"ה, אוסר זאת.

ויקרא כה

אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃

שמות כב, כד

רש"י

רמב"ן

חכמים מחריפים באיסור נטילת ריבית

ספרא על ויקרא כה לח

"אני ה' "– מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים.

כשהנביא יחזקאל מפרט את חטאי עם ישראל, הוא מונה את עבירת הריבית בין חטאים כמו רצח וגילוי עריות;

על ויקרא כה, לו. ובילקוט שמעוני יחזקאל רמז שעה נאמר: "מתים שהחיה יחזקאל – שישים ריבוא, וכולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד. אמר לו הנביא: ריבון העולמים מה טיבו של זה האיש? אמר לו: בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה."

בעל הטורים מצא במילה 'נשך' גימטריא למילים 'זה נחש' ולומד כי מי שגובה ריבית לא יזכה לקום בתחיית המתים.

איסור רבית – הוא איסור חמור ביותר שנאמרו בו דברים מבהילים, עד כדי כך ש"כל המלוה ברבית .. אינו קם בתחיית המתים", כמובא (לא רק באגדות חז"ל, אלא) גם בפוסקים, כפי שמביא אדמו"ר הזקן לפסק הלכה בשו"ע שלו⁵³ (אף שמכמה טעמים, וליתר דיוק: מצד ענינים שהם היפך השכל והטעם – מועטים העוסקים בלימוד הלכות רבית ועיסקא).

ולפלא: "מלוה ברבית" – לא נזכר בהמשנה⁵⁴ ד"אלו שאין להם חלק לעולם הבא", כי אם, באגדות חז"ל⁵⁵ – גבי מתים שהחי' יחזקאל, ש"כולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד, א"ל הנביא רבון העולמים מה טיבו של איש זה, א"ל בנשך⁵⁶ נתן ותרבית לקח וחי, חי' לא יחי'"⁵⁷; ואעפ"כ, "אלו שאין להם חלק לעולם הבא" שנזכרו במשנה – לא כולם הובאו בדברי הפוסקים, ואילו המלוה ברבית שאינו קם בתחיית המתים שלא נזכר במשנה אלא באגדות חז"ל – הובא בדברי הפוסקים!

[הביאור בזה – נדפס בלקו"ש ח"ג ע' 1011 הערה 11. תו"מ ח"א ע' 75 הערה 25].

י. אמנם, בנוגע לגוי – לא זו בלבד שמותר להלוות ברבית, אלא אדרבה – "לנכרי תשיך⁵⁸, זו מצות עשה"⁵⁹.

מה הבעיה הגדולה עם לקיחת ריבית?

רוצה להרוויח על דברים שעשיתי

רוצה להרוויח על ריבית.

יותר מכך –

יתר על כן יש גם את מסלול היתר עיסקה

היתר עסקה:

הלוואה בריבית והיתר עסקה

ישנן שתי צורות של הלוואות, האחת משובחת ואין דומה לה, והאחרת רעה. ההלוואה הטובה היא אותה הלוואה אשר עיקר מטרתה היא לגמול חסד עם הזולת ולעזור לו. וההלוואה הרעה היא ההלוואה בריבית, שכל מטרתה אנוכית. אפשר לעשות כמעט את אותו המעשה, להלוות כסף לחבר, אבל כשמלווים ללא ריבית המטרה לעזור, ומקיימים מצווה. וכשמלווים בריבית, המטרה היא לנצל את מצוקתו של הזולת ולהתעשר, וזו עבירה חמורה. כתב ה'שולחן-ערוך' (יו"ד קס, ב): "כל הנותן הלוואה בריבית – נכסיו מתמוטטים וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוהי ישראל". הרי כבר יצאנו ממצרים, ועל ידי כך נודע לנו שהחומרניות היא לא העיקר. הרי כבר ה' יתברך נגלה אלינו, ולימד אותנו אורחות חיים וחסד. ואיך יתכן שאדם מישראל ינצל את מצבו הקשה של חבירו, ואת ההזדקקות הנואשת שלו לכסף, כדי להתעשר. אין זאת אלא שהתדרדר לכפירה באלוהי ישראל וביציאת מצרים. לכן גם עונש המלווה בריבית גדול, שנכסיו מתמוטטים, ודימו אותו חז"ל לנחש.

ולא רק המלווה בריבית עובר באיסור, אלא אף הלווה והעדים ונותני הערבות, וכל מי שמשתתף בהלוואה האסורה הזו, עובר באיסור תורה.

אלא שישנו "היתר עסקה" המפורסם, ועיקר עניינו הוא, שאין מדובר כלל בהלוואה אלא בעסק של שותפים, אחד נותן כסף והשני נותן עבודה, ולאחר מכן מחלקים את הרווחים. למשל, לאחד יש כסף להשקעה, ולשני מפעל, בעל הכסף משקיע את הכסף במפעל, על ידי כך יכול בעל המפעל להגדיל את הייצור, והם אח"כ יתחלקו ברווחים. וכדי שלא להסתבך בקשיים חשבוניים, קובעים מתחילה את חלקו של נותן הכסף, שכך וכך אחוזים ירוויח בכל שנה, ואילו את יתרת הרווחים יקבל העובד. ואכן ההגיון שב"היתר עסקה" הוא ברור, אין כל סיבה שבעל הכסף יוציא מכיסו מזומנים ויממן את העובד או את המפעל, אלא יש כאן שותפות ששני הצדדים צריכים להרוויח ממנה.

אבל יש להיזהר מאוד, שחס וחלילה "היתר עסקה" לא יבטל וישכיח מאיתנו את המצווה החשובה של מתן הלוואה לנצרך. כי כל "היתר העסקה" מבוסס על כך שהעובד אינו במצוקה, והמטרה של שניהם היא להרוויח ולהתעשר, ולכן זכותו של בעל הכסף להיות שותף ברווחים. אבל כשמדובר באדם השרוי במצוקה, שאין לו ממה להתקיים, או שאין לו אפשרות לקנות דירה, וכיוצא בכך, ודאי שחובה עלינו להשתדל לעזור לו ככל יכולתנו בהלוואה ללא ריבית.

אם איסור ריבית חמור כל-כך, מדוע התירה התורה להלוות בריבית לגוי?

יש כמה תשובות

חסד לאחיך, לאדם השרוי במצוקה

בנקודה זו חשוב להיזכר במה שצויין לעיל על הלגיטימיות שבהלוואה בריבית.

אלא שכאשר מדובר בעם ישראל, בורא העולם רוצה שנגמול חסד עם הזולת ונעניק לו הלוואה ללא כל ריווח מצידנו.

האברבנאל ¹² מגדיר זאת כך: "הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי… איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו… לכן ייחס הקב"ה את הענין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילוהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל."

אם כן, מצוות ריבית כמוה כמצוות הצדקה. בבסיסה עומדת הדאגה לזולת וערך הנתינה ללא לצפות לתמורה.

צריך בהירות – האם ההלוואה היא בתמימות או מכירת כסף

שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, נר מצוה צ״ד

שוויון

אכפתיות מהזולת. כאשר אדם מלווה את כספו בריבית, בסופו של דבר הונו של המלווה יתפח בעוד הלווה ייהפך להיות עני וחסר כל. בורא העולם לא רצה שבקרב העם ישרור חוסר שוויון שכזה9 .

עניין של הגיון. אם ללווה אין מספיק כסף והוא זקוק להלוואה, כיצד נוסיף עליו גם תוספת תשלום של ריבית11 ?

יתירה מכך נאמר שעל אדם שלווה מחברו חל איסור לתת שום דבר כתוספת על תשלום הסכום המקורי, אפילו בדיבור בלבד! כך, למשל, אם הוא לא היה נוהג לאחל למלווה בוקר טוב, אסור לו כעת לעשות זאת שכן הדבר נעשה רק בגלל ההלוואה ולפיכך הוא נחשב לריבית.

חזקוני

חוסר אמונה וחוסר ביטחון. לאדם שמלווה בריבית יש מקור הכנסה בטוח כביכול, והוא לא צריך לדאוג ולהתפלל לבורא העולם כמו כל בעל עסק אחר.

תזכורת

"אני ה' "– מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים.

אולם בכל אחד מהטיעונים האלה יש בעיה – פורכים את ההסברים

חסד – עני שעומד ליפול לא צריך הלוואה. לא ראיתי שמבקשים הלוואה אלא תרומה.

אם קשה לו בו נעזור לו.

אם הוא הולך לעשות כסף מההלוואה מה הבעיה.

אגרת הקודש טז – אדמו"ר הזקן תנו צדקה

שוויון – העולם אין בו שוויון כי צריך ליצור קשר ואחדות

שמות רבה לה

ביטחון ואמונה

כשמישהו אינו רוצה להלוות ממון ללא נטילת ריוח, מתוך חשש לפרנסתו, ומעדיף לסחור (ולהשתכר) בכל כספו, בכל פרוטה מממונו – הרי הוא מגלה בכך שחסרה לו מדת הבטחון, אך אינו עובר בזה על איסור רבית (שכן לא הלוה כלל).

כלומר ביטחון לא קשור לריבית – אלא לחשש מפני העתיד, לקמצנות.

יכול להיות לו גם חוסר ביטחון במסחר.

השאלה חוזרת לראשיתה – למה מצוות ריבית כה חמורה?

–שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'שי"ת

אתה משפיע על העליונים בכל מעשיך.

עניין העבודה – שאני שותף, שיש לי ערך שאני לא מקבל מתנות חינם.

מתי מהוה ההשפעה אמיתית הטוב – כשניתנת להמקבל בשכרו ("פאַרדינטערהייט"), ולא בחנם. כשניתנת לאדם מתנת חנם ללא יגיעתו, נקראת "נהמא דכיסופא"¹⁹. וכיון ש"טבע הטוב להיטיב", חפץ הקב"ה לתת לבני ישראל את הטוב האמיתי, ולכן קבע שיקבלו את ההשפעות רק ע"י עבודה.

עפ"ז יובן הטעם שעבודת בני ישראל פועלת כביכול למעלה:

כשאדם מקבל שכר (השפעה) עבור עבודה מסויימת (לא כמתנת חנם), אבל עבודה זו אינה מביאה למשלם (המשפיע) כל תועלת – נכלל עדיין שכר זה בגדר "נהמא דכיסופא", כיון שהמקבל יודע שבעבודה שעבורה ניתן לו השפע אין כל תועלת, וממילא, אין מגיע לו כל שכר עבורה.

לפיכך נקבע מלמעלה הסדר שעבודת בני ישראל תפעל למעלה (אותן המצוות הנעשות למטה) כדי שהשכר לא יהא בגדר "נהמא דכיסופא" כלל: עבודתם מועילה למעלה – זכאים הם לקבל שכר חלף העבודה ²⁰.

ד. ועוד טעם:

עבודה, שהיא עצמה אינה מביאה כל תועלת – אפילו כשמקבלים עבורה שכר – אין בה כל חיות ועריבות, ולכן קשה מאד לבצע את העבודה והיא מעייפת מאד, עבודת פרך²¹.

ה. היות שכל ההמשכות מלמעלה באות ע"י עבודת בני ישראל, הרי, כשם שהדבר ביחס להמשכה פרטית של כל מצוה לחוד, שהמצוה שלמעלה נעשית ע"י אותה מצוה שמקיימים בני ישראל – כן הוא גם ביחס לכלל עצם הענין: כדי שעבודת בני ישראל תשפיע למעלה – חייבת להיות עבודה מסויימת. ועבודה זו היא – מצות רבית.

רבית – פירושה: קבלת ריוח עבור ממון שניתן בהלוואה, כלומר, קבלת שכר על העובדה שבעבר הי' הממון שלו (למרות שעתה כבר יצא הכסף מרשותו ונכנס לרשות הלוה), ובכך שהלוה אותו בעבר, נתן (המלוה) אז אפשרות ללוה לסחור בו.

וזהירות מרבית – פירושה: קבלת ריוח רק מהשייך לו עתה (שזהו התוכן ד"היתר עיסקא": חלק מן הכסף נשאר של המלוה, אלא שהוא נותנו בפקדון בלבד ללוה, ואת הריוח הוא מקבל רק מהחלק השייך לו גם עתה. ועד"ז – שכירת בהמה וכלים).

כדרך שיהודי מתנהג עם יהודי שני – כך מתנהגים עמו מלמעלה: אם הוא עובר על איסור רבית, הוא נוטל עתה ריווח משום שנתן לו בעבר כסף, מתנהגים עמו מלמעלה באופן כזה:

עבודתו עתה היא כביכול ללא השתתפות מלמעלה ²⁵; ישנה רק נתינת ה"כסף" – כח – קיום המצוות שלמעלה – לפני שהוא מתחיל בה"מסחר", ההתעסקות בעבודתו, שזהו הכח לביצוע עבודתו. ואילו כשהוא מקיים מצות רבית, מתנהגים עמו כך גם מלמעלה: לא זו בלבד שנותנים לו תחילה הכח לעבודתו, אלא שמשתתפים עמו מלמעלה בעבודה עצמה – "הקב"ה קורא ושונה כנגדו".

וזוהי השייכות של מצות רבית אל קבלת עול שמים ויציאת מצרים: מצות רבית מהוה תוכן (וסדר) כללי ²⁶, שבאמצעותה נעשה, כביכול, הקב"ה שותף ליהודי בעבודתו – קבלת עול שמים (קיום המצוות). ולהיותו קשור עם הקב"ה, יוצא הוא מכל המיצרים וההגבלות – יציאת מצרים.

תגים