אמת או שלום – מה יותר חשוב לי | פסיכולוגיה בפרשה, וזאת הברכה
אמת ושלום הן שתי התנועות העיקריות המניעות אותנו בחיינו, והן יכולות להתגלות בצורה חיובית או שלילית. האתגר מתחיל כשהתנועות הללו סותרות זו את זה.
מקורות
- דברים לד
וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר׃
וַיָּ֨מׇת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶבֶד־יְהֹוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְהֹוָֽה׃
וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּי֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה׃
וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה׃
וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חׇכְמָ֔ה כִּֽי־סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
- רש"י
בני ישראל. הַזְּכָרִים, אֲבָל בְּאַהֲרֹן מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם וְנוֹתֵן שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּבֵין אִשָּׁה לְבַעְלָהּ נֶאֱמַר (במדבר כ, כט) "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" — זְכָרִים וּנְקֵבוֹת (פרדר"א פי"ז):
- אבות דרבי נתן יב
אוהב שלום כיצד מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד שנא׳ (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (ר״מ אומר מה ת״ל ורבים השיב מעון)
כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.
וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.
והולך אהרן ויושב אצל האחר וא״ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיניו ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.
וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה לכך נאמר (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל: (ד״א)
מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום [(אנשים ונשים)] מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו מניין לא אמר לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל.
אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה.
ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן (אהרן) שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו.
וי׳׳א לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל שכל מי שרואה משה רבינו שיושב ובוכה מי לא יבכה.
- שאלת הרבי
תמוה – כשמסופר על מות משה ועל מעלותיו – ומשה לא כהתה עינו ולא קם נביא כמשה ולכל האותות והיד החזקה
כיצד ייתכן אפוא להדגיש שאצל משה לא הייתה המעלה של השכנת שלום מושלמת כמו אצל אהרון.
ואם יש מעלה באהבת ישראל של אהרון למה הגברים בכו אחריו.
- אור החיים – הרב חיים בן עטר, ל״ד:ח׳
ויבכו בני ישראל. ובאהרן אמר (במדבר כ כט) כל בית ישראל, רבותינו ז"ל (אדר"נ פרק יב) נתנו טעם לפי שהיה אוהב שלום כו':
ורבי אברהם בן עזרא כתב שבכו כל בית ישראל לכבוד משה שהיה חי. ואין להאמין לפירושו שאין להטיל מום במעשה הטוב שעשו ישראל שעשאוהו בשביל משה שהיה חי, ולמשה עצמו כשמת העלימו מהחם בהספדו:
ואולי יש לתת טעם כי אהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת, וראו פתאום שמת, ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, מה שאין כן משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם (לעיל ד כב) כי אנכי מת וגו' אינני עובר וגו', ולזה לא הוחם הספדו כאהרן:
עוד אפשר כי מיתת אהרן הרגישתם ביותר, לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד והוסר מסוכתם, וזה סיבב ביאת הכנעני וגו', לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה הגם שניטלו עננים כו', לא העירו על זה, גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה:
עוד אפשר, שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה, משל למי שנאבדה לו מרגלית ומצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כולן, והוא מה שסמך למאמר ויבכו ויהושע בן נון וגו'. מה שאין כן במיתת אהרן אבדו מרגליות ולא מצאו במה יתנחמו, והגם שנתמנה אלעזר תחתיו לכהן גדול, אף על פי כן לא בוכים על חסרון כהונה גדולה, אלא על חסרון תועליות שמעצמו, שלא היה להם תמורתו:
- הרבי מליובאוויטש, שיחת חוה"מ סוכות ליל שבת תשמ"ב
מה ההבדל בין משה לאהרון
למה משה לא היה משכין שלום בין אישה ובין בעלה – לא כי היה לו פגם באהבת ישראל.
הוא היה הרועה הנאמן של כל יהודי ודאג לצורכיהם. גם הרוחניים וגם הפיזיים.
החל במן ודרך הבאר וענני הכבוד שגם כשנסתלקו אהרון ומרים משה החזיר את הבאר והעננים.
בגלל מהותו וייעודו של משה נדרשה ממנו הנהגה אחרת.
אהרון כדי להשכין שלום שינה מדרך האמת. מותר לו לאדם לשנות בדבר שלום.
משה רבינו לא יכול לשנות מהאמת. .
לכל אדם יש את דרגת השליחות שלו ואת המקום שלו. ואת מה שהוא בא לעשות בעולם.
וגם לכל סיטואציה יש את מה שנדרש ממנה.
בכל דרך יש מעלה שאין באחרת.
היתרון בדרכו של משה שאין בה שום סטייה מהאמת ואילו היתרון בדרך של אהרון היא שבאמצעותה אפשר להגיע לתחתון ביותר.
אולם כשמשה היה עסוק בשליחות בעולם הזה הוא היה שקוע במילוי השליחות שלו ונדרש למלא הכל באופן של מידת האמת.
כאשר הוא השלים עם שליחותו כאן למטה ועמד לעלות למעלה אזי הגיע זמנו לחוש במעלה של דרך האמת המביאה שלום לכל יהודי
כלומר בעת הסתלקותו ניכרה מעלת אהרון
ולכן בכל מקום שאפשר צריך לנהוג כהארון – רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה
- הרבי מליובאוויטש, י"ט כסלו, ה'תשכ"ח
ובהקדמה – שלכאורה מצינו בהנהגת משה דבר והיפוכו: מחד גיסא – "משה רבינו אוהב ישראל הי'" (כנ"ל), ולאידך גיסא – איתא באבות דר"נ181 בביאור מש"נ182 "ויבכו בני ישראל את משה", דלא כאהרן שנאמר בו183 "ויבכו גו' כל בית ישראל", שזהו לפי שמשה "הי' מוכיחן בדברים קשים", משא"כ אהרן שהי' "רודף שלום כו'"184.
והביאור בזה – שזהו החילוק בין היחס כלפי כלל ישראל ובין היחס כלפי היחיד, שהרי המאמר "משה רבינו אוהב ישראל הי'" מובא בגמרא בנוגע לענין ששייך לכלל ישראל, ואילו המדובר באבות דר"נ אודות החילוק שבין משה לאהרן הוא ביחס לאיש פרטי מישראל, "בין איש לרעהו כו'":
משה רבינו – "תורת אמת היתה בפיהו"185, וכיון שההנהגה שמצד מדת האמת היא באופן אחר מאשר ההנהגה שמצד מדת החסד186, הרי מובן שהיו בין בנ"י יחידים שמצד הנהגתם הוצרך משה רבינו להתייחס אליהם באופן אחר מאהרן187 שמדתו היתה מדת החסד והשלום.
– מובן וגם פשוט, שמשה רבינו ש"אוהב ישראל הי'", התייחס גם לכל יחיד מישראל, באיזה מצב שהוא, מתוך אהבת ישראל כו',
וכמסופר במדרש188 על הפסוק189 "ומשה הי' רועה": "כשהי' מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו וכו' הרכיבו על כתיפו והי' מהלך, אמר הקב"ה .. חייך אתה תרעה צאני ישראל" – שבזה מודגש היחס של משה רבינו מתוך חסד ורחמים כו', בנוגע להיחיד (גדי אחד מן הצאן);
אבל אעפ"כ, כיון ש"תורת אמת היתה בפיהו", הנה גם היחס של האהבה כלפי היחיד הי' בדרכים של אמת.
אמנם, כל זה הוא בנוגע ליחיד מישראל; אבל בנוגע לכלל ישראל – אין גבול לאהבת משה לישראל, ועד כדי כך, שגם כאשר מדובר אודות חטא הכי גדול שעליו נאמר190 "וביום פקדי ופקדתי", הנה כיון שהי' זה ענין כללי שנוגע לכללות ישראל, סיכן משה את עצמו ואמר191 "ואם אין מחני נא מספרך"!
- אגרת הנפש השפלה
"נפש השפלה באמת לאמתו בשרשה, עבודתה היא תורה גשמי', בין לה ובין (להבין) לאחרים, ובין גמ"ח גשמיים, ע"י קירוב הדעת ועצות מרחוק, בכל עניני ב"ב, אף כי רובם ככולם הם דברי שקר, א"א בענין18 אחר שיעשו חסד של אמת, כי אין אמת אלא תורה19, ואמת20 אמר אל יברא (שכולו מלא שקרים) כו', וחסד אמר יברא שכולו מלא חסדים21, ותשלך אמת ארצה, ועולם בחסד שאינו של אמת יבנה. ובדורות הראשונים שעיקר העבודה הי' התורה22, הי' רוב החסד נכלל באמת, דהיינו בגדול המעשה דכופין וממשכנין כו', ע"פ תוקף תורת אמת האמוראים. משא"כ בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד הנופלת עד עפר בבחי' עשי', והעבודה העיקרית בבחי' עקביים לבד22, בלי תורת אמת, משניות וברייתות, שהן גדפין וירכין, אזי רוב החסד ככולו הוא שלא ע"פ תורת אמת, בגדול המעשה, כ"א בהתקרב הדעת העושה ורצונו הטוב הרחוק באמת, באשר הוא סוף מעשה במח' תחלה (ונעוץ תחלתן בסופן). וגם אם אין רק דרך אחת, והיא שפלה, אזי לנחמו23 לקבל באהבה, או לעורר ולפשפש במעשיו, ולשוב עד הוי' בצר לו, וירווח לו".
ותוכן הדברים – שבזמן התנאים והאמוראים היתה כללות העבודה ע"פ תורת אמת, הן בקו התורה (לימוד התורה לעצמו ולאחרים), והן בקו דגמילות חסדים, שהי' באופן ד"גדול המעשה", והיינו, שהיו כופין על נתינת הצדקה24, כפי שמתחייב ע"פ תורת אמת
