קצרים
מתאבנים קצרים, שאלות מהלימוד היומי (רמב"ם, חסידות, פרשת השבוע, גמרא ועוד). המרוממים את הנפש ומעוררים מחשבה.
-
כיצד מעוררים את פנימיות הלב?
כיצד מעוררים את פנימיות הלב? המחיה יקרה, חשבון הבנק חנוק, שתי עבודות, דאגות מכאן ומשם ובכל זאת אתם נותנים. מתוך הדוחק נותנים. מיגיע כפיכם, מחייכם ממש נותנים. ולא סתם נותנים, אלא בשמחה ובטוב לבב. בנתינה הזו אנו פודים את נפשנו. מסירים את הקליפה. משתחררים ממלכודת הלחץ, מהטרדות, מהמרוץ, מהראייה המעוותת שהכל זה אנחנו. מתוך הגילוי המשחרר הזה מתעוררת נקודת פנימיות הלב. (וראו בתניא היומי)
-
פנימיות הלב וחיצוניות הלב
שתי בחינות יש ללב. פנימיות הלב וחיצוניות הלב. מנגנון ההפעלה של חיצוניות הלב נתון בידינו. אנו מתבוננים בדבר מסוים וכך מעוררים כלפיו רגש. אנו מתעלמים מדבר אחר. לא נותנים לו מקום במחשבותינו, וכך מצמצמים את המבע הרגשי כלפי אותו הדבר. ההתבוננות היא הכלי שנמסר בידינו להפעיל ולכוון את הלב לעורר רגשות בריאים וחיוביים בחיינו. אבל יש גם את פנימיות הלב. פנימיות הלב היא התעוררות רגשית שלמעלה מטעם ודעת. זוהי התעוררות שאינה תלויה בהתבוננות שכלית. סוג של מתנה. הארה מלמעלה. כאשר מתגלה הארת פנימיות הלב המידות הן כמו במצב של ביטול. הן לא מורגשות. אפשר לדמות זאת לתחושת השלמה ומנוחת הנפש. האדם מוצא את מקומו, שייכותו. יש לו בהירות בתפקיד שלו בעולם. התנועה שלו היא מתוך נינוחות וביטחון. טוב לו. הוא מוצא את עצמו בשייכות וביטול מלא לעניין שהוא עוסק בו. במצב זה הוא גם מתעלה מעל המגבלות שלו. הוא חש תחושת שליחות ולכן משקיע מעצמו למעלה מחישובי תועלת. לזה אנחנו מתפללים. לאותה מתנה. שתתגלה נקודת פנימיות הלב ושתוסר הערלה המכסה עליה. (וראו בתניא היומי)
-
ממה מורכב ביטחון לאומי
ראיתי שבכנס מפקדים למען ביטחון ישראל דיבר אהוד ברק על משיחיות מזה ועל ביטחון לאומי מזה. מבלי להיכנס לפוליטיקה רציתי רק לציין שחבל ששני גופי הידע האלו הועמדו משני צדי המתרס ושהרעיון המשיחי הוצג בקונוטציה שלילית. במחשבה היהודית המשיח והרעיון המשיחי נתפסים כסיכום של כל תקוות העם היהודי לעתיד טוב יותר לנו ולעולם כולו. כזכור, העיקר השנים עשר של הרמב"ם הוא "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על-פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא." למען האמת נתקשה למצוא מי מגדולי ישראל שלא בערה בו ציפייה למשיח. אמונה התופסת מקום בכל קדיש ובכל אחת מהתפילות שנושאים המתפללים. בהכללה רחבה, אותה אמונה היא התעקשות שאפשר לראות את העולם ואת בני האדם אחרת. זוהי אמונה שיום אחד נתעלה מעל הרגשות המצומצמים, החיים הקטנים רווי האתגרים והקושי ונצליח לראות את כוח הבורא בנבראים. האמונה הזאת שמרה על העם היהודי גם בזמנים של פרעות, מלחמות ורציחות, וגם בזמנים של שגשוג ושפע. אם כך ברק צודק. ביטחון לאומי זה לא רק שליטה על גבעות. ביטחון לאומי זו גם אמונה באחד היסודות הכי משמעותיים בחיים היהודיים.
-
הערך של הרגע הזה
פנייה אחת בנפש, רגע אחד של שינוי, רגע של התגברות, מהפך פנימי, מעבר ממהות אחת לאחרת, אבל כאן ועכשיו, הרגע, נעלים מכל מה שיכולים להבטיח לכם בעתיד. עד כדי כך הרגע הזה הוא הרגע. בלשון חכמים: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא." (אבות פ"ד מי"ז) שעה היא מלשון פנייה. תשובה ומעשים טובים הם רגע השינוי הבא לידי ביטוי בפעולה, בירידה לזירה. אותה פעולה "יפה", מרוממת, מזככת, מגלה את העצמות, יותר מכל גילוי עתידי.
-
השודדים, השיכור והפיכח
קורה שתוקפות את האדם מחשבות זרות וטורדניות, שמבלבלות ומייסרות אותו ללא רחם. לעתים הוא מודע לאותן מחשבות ומצליח לדחות אותן מראשו. אך קורה גם שהוא אפילו אינו שם לבו אל הנזק העצום שאותן מחשבות גורמות, ואינו מתעורר בזמן כדי ללמוד כיצד להתמודד איתן ולדחותן. כדי להזהיר מפני אותן מחשבות ולעודד זריזות ומיקוד שאינם מתירים למחשבות הזרות לתקוף, מספר הבעל-שם-טוב משל המתאר את שני המצבים: ביער אחד שכנה חבורת שודדים, והייתה סכנה גדולה לעבור בו. מי שרצה לעבור ביער היה צריך לעשות את הדרך בריצה כדי להינצל מאותם טיפוסים. פעם אחת הלכו שניים ביער, אחד שיכור והשני פיכח. תפסו אותם השודדים, גזלו את כספם, הכו ופצעו אותם ולא השאירו להם אלא את נפשם בלבד. אחר כך המשיכו השניים בדרכם ופגשו אנשים שבאו לקראתם. כמה מן האנשים שאלו את השיכור: "האם בטוחה הדרך ביער או לא?" ענה להם השיכור כי אין כל חשש וסכנה ביער. "אם כן, מה הם סימני המכות, החבורות והפצעים שעל גופך?" שאלו האנשים. על שאלה זו לא ידע השיכור להשיב. אחרים הפנו את אותה השאלה אל הפיכח. מובן שהוא הזהיר אותם וסיפר להם על הגזלנים, ואף הציע שיצטיידו בכלי נשק, שלא יעצרו בדרך ושיעברו את היער במהירות. מסוכן לשתות ולנהוג, ודאי. אבל גם מסוכן, מסביר הבעל-שם-טוב, לתת למחשבות…
-
מי מלך, מי?
יש לו שמות רבים: "יש", "ישות", "יצר הרע", "סטרא אחרא". אבל אני הכי אוהב את השם "מלך זקן וכסיל". (קהלת ד, יג ובפרש"י). למה מלך? נו מי נראה לכם שולט? למי הכל שומעים? תאמינו לי הוא אלוף בטכניקות, שכנועים, פיתויים ותחבולות. הוא תמיד יגרור אותי לכיוונים שבסוף יזיקו לי רגשית. הוא יספר לי למה אני קורבן, ולמה מגיע לי יותר, ולמה כולם נגדי. הוא מלך! (כל עוד שומעים לו.) למה זקן? גם כי הוא כבר ראה הכל. אומן במלאכתו המתאים את עצמו לכל אחד לפי מצבו המדויק. וגם כי הוא תמיד מגיח ראשון. ולמה כסיל? כי הוא מלמד את השומעים לו דרך רעה. אין בו דעת עצמית. הוא לא מקושר לכלום. רק לעצמו ומעניין אותו רק עצמו. ולמה אני הכי אוהב דווקא את השם הזה – כי כך אני נזכר מול מה אני מתמודד בכל יום. מול לא פחות ממלך. זקן. אבל כסיל.
-
מלך עלוב
הקב"ה נקרא גם מלך עלוב (פרקי היכלות, יח) למה כך? הקב"ה מחייה אותנו וקשור בנו תמיד. ולאיזה מקומות נמוכים אנחנו לפעמים יורדים, וממילא, עם או בלי משים, לוקחים אותו איתנו. אין עלבון גדול מזה למלך שבורא עולמות ופתאום נגרר למקומות כל-כך קטנים וחשוכים. ועל שום שאנו עולבים בו כל-כך, המלאכים קוראים לו מלך עלוב. אבל האמת שבעל התניא מביא זאת כדי לרומם אותנו. כלומר תראו, גם במקומות הכי נמוכים, אבל הכי נמוכים, הקב"ה איתנו, מחכה שנתעורר ונתעלה. (וראו בתניא היומי)
-
חבל החיים
נותנים לך ביד צינור, צינור בלי ברז, כזה שהמים זורמים בו תמיד ואומרים תשקה. ואתה בוחר, בכל רגע, אם להשקות שדה בור שמצמיח עשבים שוטים, מעשים ומחשבות רעות ומיותרות שהם המפרנסים אותך ומשם אתה יונק את חיותך, או להשקות עץ פרי שיגדל ויניב פירות. לצינור הזה שנותנים לך קוראים חבל החיים. ולמרות שנראה שהמים זורמים דרכו ללא הפסקה, כל טיפה שיוצאת ממנו יקרה כל כך. (וראו בתניא היומי, אגרת התשובה, פרק ו)
-
איך להתגבר על עייפות והעדר אנרגיות
כל הזמן עייפים? חסרי אנרגיות? נטולי מוטיבציה לעשות דברים? לא מאמינים שדברים יכולים להשתנות? בדרך כלל זה לא הגוף שעייף. זו הנפש שעייפה. כלומר גם אם זה הגוף, המקור הוא בנפש. ממה נובעת אותה עייפות? מכך שהנפש לא מקבלת את המזון שהיא צריכה. מה רוצה הנפש? קצת רוח, התעלות. יציאה של האדם ממציאותו המצומצמת. ומה היא מקבלת בפועל? חיכוכים, מריבות, קנאה, נטייה לעצבות, דכדוך מהעדר מיצוי עצמי, עיסוק בשאלות קטנות ומבלבלות של האדם לגבי עצמו ולא פחות מאלה דחפים מועצמים ונטייה עודפת לגשמיות. אז אין פלא שהנפש עייפה. איך מחזירים את החיות, האנרגטיות, ההתלהבות? עצה אחת היא ללכת בניגוד לנטייה של הגוף. לשפוך עליו מים קרים. להגביר בכוח, אפילו בצורה מלאכותית את הרוח על החומר. להצטרף לשיעור, להרחיב את זווית הראייה, להתעניין בזולת, לוותר על חישובי רווח ותועלת מתמידים. שאז "הקרירות תשיב נפשו ומקבל עונג נפלא מהמים הקרים". עם העונג יתעורר גם כוח הרצון שכבר יעורר את החיות בכוחות הנפש. (וראו אדמו"ר האמצעי, תורת חיים, קמז ב)
-
איזו תנועה נפשית הופכת את עיקרון המשמעות לרלוונטי בכל רגע מחיינו
מסירות נפש היא התנועה שמעניקה צבע לחיים. זה הכוח שלוקח את הרעיון של משמעות והופך אותו לרלוונטי בכל רגע ובכל שעה.
-
למה כואב לראות פוטנציאל מבוזבז?
אחד הדברים שהכי כואב לראות הוא פוטנציאל מבוזבז. כואב לראות מי שמריק את שנותיו ולא מביא לידי ביטוי את כוחותיו, או מי שמוכר לעצמו רעיונות שבבטלה הוא מוצא את עצמו. המבחן כאן הוא לא מבחן התוצאה, אלא מבחן המיצוי. אם ניתנו למישהו כוחות, כישורים, יכולות זה לא כדי שיגיד לעצמו יכולתי לעשות, יכולתי להגשים, יכולתי לפעול ולהצליח ביותר, ולהסתפק בכך שיכל. הכוחות ניתנו לו כדי שיביא את הדברים מהכוח אל הפועל דווקא. מדוע זה כואב לראות פוטנציאל מבוזבז? כי כך היא הנהגתו של הבורא שעל האדם לחקות. "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (שמו"ר פ"ל, ט). הבורא אינו מסתפק בכך שהוא משער לעצמו את ההתרחשויות, הוא בורא את העולם בפועל. (וראו הרבי מלובביץ', שיחת שבת פרשת בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ו)
-
רגש שנותן כנפיים
הרגשות העיקריים בנפש נקראים בזֹהר גם גדפין. כנפיים. התפקיד של הרגשות הוא להיות כוח מניע, לרומם אותנו ממצבנו, לקרב אותנו למציאות, לזולת, לילדים, לבני הזוג, לבורא. רגשות לא מתוקנים פועלים את הפעולה ההפוכה. הם מרחיקים אותנו מהמציאות, מהזולת, מהבורא. אלא מה? כדי שהרגשות באמת ירוממו בנו דבר מה, הם צריכים שיהיה מה להרים – עבודה בפועל, מעשים, לימוד, תובנות, כוחות נפש שהרגשות קשורים בהם. אחרת אנחנו מתלהבים, מתרוממים ומתרסקים, אבל מבלי שנחווה שינוי אמיתי. (וראו מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, כה ,ב)
-
ת'כלס, מה רוצים מאיתנו בחיים האלה?
ת'כלס, מה רוצים ממך בחיים האלה? שתהיה קצת שמח. שתאיר את הסביבה שלך. שתפיץ חום, אמונה, אהבה, תורה. זהו. ובמקום זאת מה. נרגן, מתלונן, זעוף. לא רגוע ולא נותן לאלה שסביבך להיות רגועים. בקיצור, אתה רוצה שיתנו לך מה שאתה צריך? תעשה אתה מה שאתה צריך. (לוח היום יום של אתמול וגם מה שאנחנו צריכים להגיד לעצמנו בכל יום)
-
לא מוצאים את האיזון הרגשי בחיים?
לא מוצאים את האיזון בחיים הרגשיים? אז זהו שבתורת הנפש לא תמצאו את המונח "איזון" לתיאור המצב הרגשי האידיאלי. במקום המילה איזון המונח הרווח הוא התכללות. איזון אפשר לתאר כתנועה על-פיה אני מתאפק קצת מפה, מתאפק קצת משם ומוצא את דרך האמצע. הרגשות שלי מובעים במידה. התכללות הוא מצב שכוח רגשי אחד בנפש כולל כוחות רגשיים אחרים. כלומר שברגש מסוים יש גוונים של רגש אחר. כך למשל ברגש של כעס יכולים להיות מעורבים גם רגשות של אהבה וכבוד. בתחושה של צדק יש גם חמלה. ולמה התכללות ולא איזון? כי אין יופי אמיתי אלא בהתכללות, שמצליחה להכיל גוונים ומורכבויות ובו זמנית גילוי של חיות והתרגשות.
-
נפש קצרה ונפש רחבה
מהי נפש קצרה? כשאין לי כוח להתמודד. הטורח בא, מסביר רש"י, ואין לי מקום בתוך לבי בשביל להכיל אותו. הוא כבד עלי. ומתי זה קורה? מתי הנפש קצרה? כשאני מתקרב למשהו, מסביר "העמק דבר", והופ, אני מגלה כמה הוא רחוק. אני בטוח שהמשימה הושלמה, הכסף בכיס, סיימתי הכל ואז אני מגלה עוד כמה עבודה נותרה, ואיני יכול לסבול גילוי מייאש זה. איך עוברים ממצב של נפש קצרה לדעת רחבה? מעדיפים דרך רחוקה וקרובה, כדברי חכמים, על-פני דרך קרובה ורחוקה. (עירובין נג ב) ואפשר אולי לפרש זאת כמעדיפים את המאמץ, העניין עצמו על-פני התוצאה. (על פרשת חוקת, כא ד)
-
איך הופכים גיהנום לגן עדן
איך מבחינים בחסיד אמיתי? לא, לא על-פי פריטי הלבוש. אלה הם רק החיצוניות. אלא על-פי טיב ההתמודדות שלו עם מצבים של קושי, עוולות וגילויים של חוסר צדק לכאורה. על-פי זושא, חסיד אמיתי נמדד ביכולתו להפוך גיהנום לגן עדן. וכך הוא מספר על נכדו של הבעל-שם-טוב שהיה אומר ש"אם לא יניחו לי להיכנס לגן עדן, אעמוד על הגג של הגיהינום ואומר תורה. אז ישמעו כל הצדיקים בגן עדן ויבואו אליי, ויהפוך המקום לגן עדן". אני מספר לכם את זה כי הפיד שלי בפייסבוק התעורר לקמפיין של נשים חשובות וביניהן Haviva Pedaya ו-Peggy Cidor, לסייע ליאליס קראוס. קראוס, אנטי ציוני קיצוני, אב ל-16 ילדים, מואשם שהעלים כספי מס ממשחטה שהקים. על-פניו נדמה שהחמלה היא במקומה. יחד עם זאת אני לא מספיק מכיר את המקרה כדי להעריך אם נעשתה כאן עוולה או לא ואני גם לא יודע מהי תגובתו של אותו קראוס למאסר. אבל המקרה הזכיר לי את זה של שלום רובשקין. עד לפני כמה שנים עמד רובשקין בראש המפעל הגדול ביותר בארה"ב לשחיטה ומכירה של בשר כשר. יום אחד נפלו עליו הרשויות. מפה לשם נגזרו עליו 27 שנות מאסר ו-31 מיליון דולר קנס. כן. לא חמישה חודשים. 27 שנים. ומה הוא עושה שם בכלא? מדי פעם הוא מבקש חנינות ומגיש ערעורים. אבל בעיקר…
-
מזון לגוף ומזון לנשמה
ישנם כמה סוגי מזון. מזון חיוני, בריאותי, מזין, הדרוש להתפתחות טבעית של הגוף. מזון מזיק שצריך להימנע ממנו ואף להילחם בו ובהשתרשותו. מזון שלמרות שאינו הכרחי, הוא גם אינו לגמרי מזיק ואף מוסיף הנאה. אולם סוג המזון החשוב ביותר הוא המזון לנשמה. המזון הרוחני. למה הוא החשוב ביותר? כי כל חייו של האדם תלויים בהשקפתו ובמה שהוא מאכיל את נשמתו. הנשמה זקוקה לשני סוגי מזון שחשוב להקפיד עליהם. מזון לחלק החיצוני שבה – תובנות נפשיות, דעות והשקפות נכונות, סביבה בריאה, אווירה שמחה. ומזון לחלק הפנימי של הנשמה. זהו מזון לחלק שהוא למעלה ממדידה והגבלה. מזון שמגלה את הטוב והשלמות של האדם. (וראו מכתב הרבי מלובביץ', אגרות מלך, חלק ב', עמ' קמא; שיחת ש"פ חוקת, י' תמוז התנש"א)
-
מדוע צריך לנצח כל רגע מחדש? לא מייאש? סיזיפי?
מדוע צריך לנצח כל רגע מחדש? מייאש. ואפילו סיזיפי, לא? לא. הפוך. צריך לנצח בכל רגע כי כך ברא הבורא את העולם. שהוא מתהווה כל רגע מחדש. ומדוע לא ברא אותו בכוח חזק כזה, פעם אחת, שעל ידי התהוותו בפעם הראשונה לא היה צריך להתאמץ יותר. כך גם אנחנו היינו צריכים לנצח פעם אחת וזהו. הסיבה לכך היא שהבורא רצה שנתחדש כל רגע ולא נהיה מוגבלים ואזוקים במגבלות שלנו. שנרגיש שאנחנו פועלים ומשפיעים. כך גם כל נברא מתקשר בכל רגע עם הבורא. כך לכל פרט ובכל רגע יש אפשרות להתרומם ולגלות את כוח האינסוף בחייו. גילוי פנימי, אמיתי ולא כללי וחד פעמי. (וראו הרבי מליובאוויטש, ג' תמוז התנש"א)
-
מדוע בכל יום אני שוקל לנטוש את פייסבוק ומדוע אני מחליט להישאר – כללים לגילוי קשרים פנימיים
בכל יום אני שוקל לנטוש את פייסבוק, ובכל יום אני מחליט להישאר. מדוע לנטוש? נו זה ברור. הרשת מעצם טבעה מנוגדת למגמה של להיות אדם פנימי ושלא לדבר על הזמן שהיא גוזלת. מדוע להישאר? כי עד כמה שזה יישמע מוזר, הפלטפורמה הזאת גם מאפשרת ליצור ולגלות קשרים מיוחדים בעלי אופי פנימי. בזמן שהדף פעיל, התעצבו כאן בהדרגה כמה כללים, שנדמה לי שכולם מכוונים למטרה הזאת. הייתי רוצה להצביע על חלקם: א. לא התקשורת משתלטת על סדר היום של הסטטוסים, ואלה אינם תגובה לאותו סדר יום. הלימוד והפנימיות הם הקובעים כאן את סדר היום. ב. להשתדל לא לפגוע באף אדם. הדף לא מחפש את הביקורת ו"המחלות" האנושיות אלא את הדרך לרומם קצת את יומנו. כשמתעלים, מתרוממים, אז ממילא "המחלות" מתפוגגות. ג. כשמטפסים קצת פנימה, לעומק הנפש, החיצוניות נופלת. שם הרבה פחות חשוב ימין, שמאל, חילוניים, דתיים, חרדיים וכדומה. ושם נרקם קשר פנימי חזק ועמוק למעלה מעטיפות וקליפות. קל ליצור אהדה על בסיס זהות פוליטית. הרבה יותר קשה לגלות את האחדות הפנימית, שהיא מטרה לא מוצהרת של הדף. ד. לעולם יהיה אדם רך כקנה. בעל התניא מביא זאת ביחס לקבלה של דעות שונות. בכל מקום יש מידה של אמת. כל אדם הוא בפנימיותו טוב וצריך לעזור לטוב הזה להתגלות. פסילה, קטלוג, דחייה,…
-
בכל מחשבה שבעולם מתלבש רגש כלשהו
בכל מחשבה שאנו חושבים, על כל נושא שבעולם, מתלבש איזה רגש. חיובי, שלילי, מכווץ, מרומם. הרגש הוא החיות, המנוע של המחשבה. כך על-פי התניא היומי: "ובכל מחשבה שבעולם מלובשת איזו מדה המביאה לחשוב מחשבה זו, ומדה זו היא חיותה של מחשבה". לכן קובע הרבי הריי"צ, מי שהוא יציב בשכלו ונפשו גם מחשבותיו מסודרות. הקשר הזה הוא דו-סטרי. מחשבות זרות, זדוניות, ללא שליטה, עשויות להעיד על מצב רגשי לא רצוי. לכן בדרך כלל כשקשה לסלק רגשות לא רצויים, הפתרון עובר דרך סילוק המחשבות הנגרמות על-ידן.
-
מה קורה לנו כשאנו סבורים שלא מאמינים לנו או מה גורמות וועדות הביטוח הלאומי
זוגתי היא עורכת דין לענייני עבודה וביטוח לאומי. היא נזהרת מאוד שלא לקחת תיקים לא אמיתיים. ובכל זאת, במבט מהצד שמתי לב לתופעה שחוזרת על עצמה. מי שניגש לועדות הביטוח הלאומי בטוח שלא מאמינים לו, ולכן נוטה קצת להתמסכן ולהחריף את מצבו. זה מתבטא בקול, ביציבה, בניסוח הבעיה. חכמים אינם אדישים לתנועה הנפשית הזאת. כך לדבריהם: "כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם." (פאה בסופה) לא מדובר כאן בעונש וחס וחלילה. כשאנו חוששים שלא מאמינים לנו אנו מקצינים כדי שיאמינו לנו. וכשאנו כל כך מנסים לשכנע שאנו מסכנים, אנו מתמסכנים בעצמנו, עד כדי כך שאפילו בריאותנו הפיזית מתדרדרת. בעל התניא מתעקש שהתנועה הזאת עובדת גם לצד ההופכי, החיובי. מי שנמצא בדרגה רוחנית נמוכה, אינו מרגיש כלום ולא מתעלה אבל מתעקש לעשות את עצמו 'כחסיד בעל רגשות אהבה ויראה' מובטח לו שלא ימות מן הזקנה לפני שיהיה כן. גם כאן זה לא פרס, אלא תוצאה. אפשר לומר שכשאנו סבורים שמאמינים לנו, שלא מחפשים אותנו ולא חושדים בנו כל הזמן, אנו מאבדים את הצורך להתמסכן ולהשתמש בשקרים קטנים. (וראו תורת מנחם, שיחת י"ב תמוז, ה'תשי"א)
-
"העלוב מכולם הוא אדם שיכול לראות אולם אין לו חזון"
"סומא חשיב כמת", אומרים חכמים (נדרים סד, ב). איך ייתכן? סומא, בהמשגת תורת הנפש, איננו מי שאיבד את מאור עיניו. זה דווקא נקרא סגי נהור. בארמית אור גדול. סומא הוא מי שרואה רק את החומר, את המציאות הגשמית השייכת אליו. באותו הזמן דחפיו הם המכוונים את עיניו. וכתוצאה מכך הוא כמו מתעוור. הוא רואה מציאות מצומצמת, חלקית, אינטרסנטית, ולא מגשים את התכלית לשמה נבראו העיניים. הלן קלר מנסחת זאת יפה: "העלוב מכולם הוא אדם שיכול לראות אולם אין לו חזון." עכשיו אפשר להבין מדוע העיוור בעיניו נקרא סגי נהור. שכן הוא יכול לראות מציאות רוחנית עמוקה יותר, עם פחות הסתרים חומריים. (וראו אגרות קודש, יט, שדמ, תורת מנחם כ, ה'תשי"ז, עמ' 78)
-
איך מבדילים בין רגש חיובי לרגש שלילי
אחד החסמים הכי גדולים בעבודה הפנימית הוא חוסר הבהירות. אני לא בטוח אם הלחץ מועיל או לא; אם רגשות האשם נכונים או מיותרים; האם הקהות מגנה או אוטמת. איך יודעים מתי מדובר ברגש חיובי ומתי ברגש שלילי? הנה כלל האצבע. בכל פעם שהרגש מוביל לדבר מועיל ומניע לפעולה, כנראה שזהו רגש רצוי. בכל פעם שהרגש מונע את הפעולה, כנראה שזה "מתחבולותיה של הנפש הבהמית" ואנחנו לא במקום נכון. כך למשל רגשות אשם שאינם מועילים ואינם מובילים לתיקון ממשי לעולם יהיו מיותרים ואף מזיקים. (לא יכולתי להתאפק עם לוח היום יום של שבת)
-
שניים מנסים להקים סטארט-אפ. אחד מתייאש ופורש. השני מצליח. מדוע?
שניים מנסים לבנות עסק או להקים סטארט אפ. שניהם פועלים בתנאים שווים. ובכל זאת אחד פורש בדרך והאחר מצליח. שניים מנסים להרכיב רהיט של איקאה. כישוריהם שווים. האחד מתייאש ומזמין מתקין והאחר מסיים את ההרכבה בסיפוק. מה ההבדל? מדוע האחד מגלה רפיון והשני נחישות? על-פי הרבי מלובביץ' יש שני סוגי חיפוש, שתי דרכים לפתור שאלות ולהתמודד עם קשיים ובעיות. הדרך האחת היא חיובית ומשמשת מנוע להמשך פעולה. השנייה מעוררת בלבולים וספקות משתקות. כאשר ההשקפה העומדת ביסוד החיפוש היא שבטוח בסופו של דבר יימצא הפתרון הטוב לשאלה והמשימה תושלם, המחפש פועל במרץ. הוא יודע שהאוצר נמצא וגילויו תלוי רק בו. לעומת זאת כשכל העת מקנן הספק ביכולת למצוא את הפתרון ואפילו בעצם קיומו, גם המוטיבציה לחיפוש יורדת ועמה האמונה בהצלחה. (וראו אגרות קודש, כרך יג, ד'תצו)
-
סתם לפעמים אנחנו לא סובלים מישהו. למה?
הוא לא עשה לכם שום רע. לא פגע, לא קלקל, לא נגע בדבר או בחצי דבר ששייך לכם. יכול להיות שאתם אפילו לא חלוקים איתו בדעות. ובכל זאת אתם לא סובלים אותו. לא יכולים לדמיין את עצמכם משתפים איתו פעולה. מה שהוא יאמר, אתם תאמרו להפך. לא בגלל ששכלכם מחייב כך, אלא רק כדי לומר ההפך ממנו. ובכלל אתם רואים בו רק חסרונות. זה כמובן לא ימנע מכם לתרץ ולהסביר לעצמכם ולסביבה, בנימוקים מופרכים, מדוע אתם לא סובלים אותו ומדוע דעותיו פסולות. אבל האמת היא שהסיבה האמיתית היא הישות שלנו. כש"הקליפה" של הישות מתגברת, אנחנו חשובים בעיני עצמנו כל כך, שאיננו יכולים לסבול את הזולת. זה לא איזה מעשה שלו, דעה או פרט באישיותו. עצם הקיום שלו ממעט ממציאותנו, ולכן אנחנו מתנגדים לו. ואפשר לומר גם את ההפך, כשאנו מצליחים להשתלט על הנטייה הנפשית הזאת, על אותה "קליפה", הזולת איננו מאיים עלינו ועל מציאותנו ובוודאי איננו שונאים אותו, גם אם הוא חושב הפוך מאיתנו או מקלקל לנו. (וראו הרבי הרש"ב, מאמר החלצו, תרנ"ט)
-
השכל הוא סוכן המכירות של הרגשות
השכל פועל כמו סוכן מכירות. כשהוא מעיד על המעלות, על הטוב והיפה שבדבר מסוים, הוא מעורר בנו רגשות חיוביים, רגשות של תשוקה ואהבה לאותו הדבר עליו הוא מעיד. כשהוא מצביע על החסרונות והליקויים, הוא מעורר רגשות של ריחוק ורתיעה. השכל לא ממציא את הרגשות. לכל רגש יש שורש בפני עצמו. (רישא דזעיר אנפין בעתיקא אחיד ותליא, אומר הזהר. השורש של המידות הוא בדרגה גבוהה מהשכל.) השכל רק עוזר לרגשות להתגלות, ממש כפי שסוכן המכירות רק "מעורר התפעלות ותאוה בלבו של אדם לעשות כמו כן". מדוע חשוב שנדע את המהלך הזה בכוחות הנפש? כדי שנוודא שאנו מעסיקים סוכן מכירות ואיש שיווק טוב. שנדע שיש בקרבנו בהעלם את כל המידות, אך בכוחנו להחליט האם להפוך את השכל לסוכן שיווק מוצלח, המוסיף "דעת וטוב טעם באריכות הפלגת טובות אותו הדבר", וכך יתגברו בנו רגשות האהבה. או שאנחנו מחזיקים איש מכירות גרוע, שממשיך לעורר בנו רגשות שליליים, פחדים וטרדות "וכיוצא בזה בכל המידות…" (וראו באריכות אדמו"ר הזקן על מארז"ל, עמ' שכג (זהר חלק ג, רצב, א))
-
בריש הורמנותא דמלכא – אני רוצה עוד לפני שאני רוצה
"בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" (מאמר הפותח בספר הזהר, בראשית, טו, א) עוד לפני שמתגלה הרצון של האדם בדבר מסוים, לפני שהוא מבטא אותו בצורה מלאה, לפני שהוא ממש חושב עליו ודוחף את כוחותיו כדי להגשימו, הוא נותן לו רשות להתקיים. הסדר הזה בהתגלות כוחות הנפש עובד לחיוב ולשלילה. זה לעומת זה עשה א-לוהים. אם אני לא דוחה בשתי ידיים, דוחה ושולל בנחרצות דעות, רגשות או דחפים מזיקים ולא רצויים, הם עלולים להתגלות בפועל. אני עלול ליפול. מנגד אם אני פותח פתח, נותן רשות לקיומן של דעות חיוביות, אוויר טוב, מאמץ חיוני, הסיכוי שאלה יתגלו בפועל הוא גבוה. כך התחילה גם בריאת העולם על-פי הזהר. בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה, בתחילת רשות ורצון המלך, הוא חקק באור העליון. לפני שהבורא גילה את רצונו בעולם, הוא נתן לרעיון הזה של הבריאה רשות להתקיים. הוא שיער את קיומו של העולם, ועל-ידי כך גם התגבר בו הרצון בבריאתו של אותו עולם.
-
תחיית המתים בנפש
אדם יכול לחיות, לפתח קריירה, להתפרנס, להתחתן, להביא ילדים ואפילו להצליח בכל מעשה ידיו, ובכל זאת להיחשב כמת. דרגת מת היא דרגה שבה האדם מתפקד, אבל לא מעורר רגשות חיוביים. הוא לא מתרגש, לא מתפעל, מתעייף במהירות ונוטה לחישובים תועלתניים בכל צעד שלו ושל הסובבים אותו. מבחוץ הוא חי. בקושי. מבפנים זה מת. "תחיית המתים" על-פי תורת הנפש מתרחשת כשהאדם חוזר להתרגש מחייו, כשהוא מזהה משהו אחר חוץ מתועלות, רווח והפסד. כשהשכל הנשגב שלו משפיע על הרגשות. אז הוא חוזר להיות רענן, חיוני, משפיע. מאמין בעצמו ובעולם. אז כל רגע וכל התרחשות הופכת עבורו לרבת ערך ומשמעות. (וראו היום יום היום)
-
העונג הגבוה ביותר
אפשר להתענג על ארוחה דשנה, ריחו של בושם משכר, הרפייה של הגוף או אפילו מעשה מוצלח שלנו. השלמנו בניית נדנדה, סיימנו להרכיב את הכיור, נטענו עץ. אפשר להתענג גם על רגש מתרונן. איזו שמחת בוקר שלא צריכה תנאים והסברים. רגליים קלילות מרקדות באמצע היום ומזמינות מבטים תמהים (מעניין שכשאנו עצובים או קרים העולם אינו מביט בנו בתמיהה). יש תענוג שהוא קצת יותר גבוה. תענוג שכלי. הבנו לעומק דבר מה קשה להבנה. איזו בהירות שכלית נפרשת לפנינו ואנחנו מוצאים את עצמנו מתחברים לאותה השגה מרוממת. יש תענוג אפילו יותר גבוה. כשאנחנו מוצאים את מקומנו. כשהדרך ברורה לנו. לא אכפת לנו להתאמץ, להזיע, להשקיע אבל העיקר שהדרך תהיה בהירה. אין שמחה כשמחת התרת הספקות אומרים חכמים. אבל התענוג הגבוה ביותר הוא להתענג על הבורא. זהו תענוג שאין למעלה ממנו. לפרוש כנפיים, לעצום או לפתוח את העיניים, לשחרר, לנגן ניגון דבקות, לא לחוות ריבוי ופרוד אלא להיות אחד עם האחד. התענוג הזה הוא אחד החידושים של חג השבועות, מגלה לנו אדמו"ר הזקן, שחוזר על עצמו בכל שנה ושנה. "והוא בחינת תשוקה וכלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה… ותשוקה נפלאה זו, ורצון זה נמשך לנשמות והאיר בהתגלות על נפשם בחג השבועות…" בחג השבועות ניתנה לנו האפשרות לחוות את התענוג הזה ולהמשיך אותו לכל…
-
המסר חשוב ביותר לאדם
ראשי החסידות חזרו על כך שוב ושוב וגם אנחנו צריכים להגיד זאת שוב ושוב עד שתשתנה התפיסה. האדם צריך שיהיה לו טוב בחייו. שיהיה מאושר בהם. הבורא לא מחפש להעניש את האדם, לא לפגוע בו ולא להטיל עליו ייסורים או קושי. ההפך הגמור הוא הנכון. הבורא הוא תכלית הטוב, הרוצה רק להיטיב. בקיצור, תרשו לעצמכם להיות, לחיות, לשמוח. לא מחפשים אותנו. ואם כן, זה רק כדי להיטיב איתנו. אלא מה? אהבה וטוב אמיתיים אפשריים לא כמתנת חינם, אלא כתוצאה מיגיעה. כדי שהאדם ייהנה מהטוב, הוא צריך להתייגע, לעבוד בכוחות עצמו ולהביא תועלת לעולם. לכן את הטוב הזה אפשר לגלות בתנועה יותר מאשר ברביצה. בגילוי משמעות יותר מאשר בהתעלמות ממנה. ביציאה ממציאותנו המצומצמת יותר מאשר בהתכנסות לתוכה.
-
כשיש מאבק פנימי זה יכול להעיד שאנו בעליה
'רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת' האם זה אומר שכשאנחנו מזדככים, ממוקדים, מתנהגים כראוי והכי חשוב נהנים מרגשות רצויים, אנחנו בעלייה, ואילו כשאנו נופלים, טועים, מפספסים, נשלטים על ידי רצונות ודחפים, אנחנו בירידה? אז זהו שלא בהכרח. "כאשר רוח האדם נלחם עם רוח הבהמה, בהכרח שיתאבקו ויתקרבו יחד." המאבק מעורר את כל אחת מהנפשות שבנו להגביר את עוצמתה ומאמציה לנצח. ואז גם המחשבות הזרות והטורדניות עלולות להיות קשות יותר, וממילא גם הרגשות הלא רצויים יתעוררו בעוצמה רבה יותר. במילים אחרות כשהנפש כואבת, מתייסרת, נאבקת, זה לא אומר שאנחנו בדרך למטה. ייתכן שבדיוק ההפך. אנחנו מצויים בעיצומו של קרב בדרך למעלה. רק צריך גם לנצח את הקרב ולקטוף את פירות הניצחון. (וראו אדמו"ר האמצעי, ביאור ביסוד ענין התפילה, פדה בשלום) אחרי התג אחרי
-
הכל קר, מנוכר סתמי וחסר טעם? מה עושים?
מפתח הרגשות. הנה לפעמים אין שום התפעלות הלב. הכל קר, מנוכר סתמי וחסר טעם. הסיבה לכך היא שבין השכל ללב ישנו שער, מעין סכר, שמונע מהמים לעבור, כדי שהרגשות לא יוצפו. מעת לעת צריך לפתוח את השער מעט מעט כך שייצא סילון קטן ויעורר את הרגשות. שיעורר את החיות וההתלהבות במידה מפרה ולא משתקת. לפעמים השער סתום "ואין המים נגרים מחדש". יש כלים, אבל אין בהם מספיק אורות. במקרים כאלה צריכים לרוץ למצוא את המפתח לשער. מפתח הרגשות. מפתח הרגשות הוא כוח הדעת בנפש, שהוא מפתח דכליל שית (זהר תרומה רעז, רע"א) עכשיו צריך ללמוד כיצד לסובב את המפתח במנעול. והופ. זה יעבוד. הדעת יעורר את הרגשות והלב יחזור להתפעל מהחיים. (אדמו"ר הזקן, כתובים, כרך ב, עמ' רכו)
-
דיבור מנמיך
לפעמים מדברים מבלי לשים לב. סתם דברים שליליים או נמוכים. למרות שזהו רק דיבור. דבר חיצוני. אמרנו וזהו נגמר. הדיבור מושך את המדבר אל מקום נמוך, אל הציניות, הזלזול וחוסר האמונה. ולבסוף מרוב שהדיבור מזלזל בהכל הוא גם מוליד חוסר אמונה של המדבר בעצמו. וכך בלשון הרמב"ם היומי: "בתחילה מרבים בדברי הבאי… ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים… ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם… ומתוך כך באים לדבר בא-לוהים וכופרים בעיקר…" (ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת. וראו שיחת הרבי מלובביץ', לקוטי שיחות חלק כב, עמ' 65.)
-
מה גובר בעולם, הטוב או הרע?
החכם אלראזי: מציאות הרע בעולם מרובה ממציאות הטוב. "וכאשר תשווה את מנוחתו של האדם והנאתו בשעה שהוא נח אל הייסורים, המכאובים הקשים, המומים, הנכויות, הצרות, היגונות והאסונות הפוקדים את האדם (בזמן חיותו), תמצא שמציאותו של האדם היא פורענות ורעה גדולה המוטלים עליו." הרמב"ם: אלו דברים חמורים, שבודה אלראזי מלבו. הם נובעים מכך "שבור זה והדומים לו מבין ההמון מתבוננים במציאות" רק מנקודת ראות מצומצמת. "שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו". האמת היא שהמציאות "היא גם טוב גדול בשבילו וחסד מהא-ל". אלא מהי? "רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם…" כלומר אנחנו מקלקלים לעצמנו. "בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לא-ל… שלמה ביאר זאת ואמר: אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו." (משלי יט ג) (מורה נבוכים חלק ג, פרק יב)
-
כל יומא ויומא עביד עבידתי'
הזמן איננו עושה הנחות
-
מה צריכים לשאול הרופאים
אם הרופא לא הקדים לשאול אתכם לגבי מצבכם הרוחני-רגשי, כנראה שיש כאן פספוס.
-
אין ייאוש בעולם כלל
ייאוש הוא כניעה לנפש הטבעית
-
איך לעשות כסף בלי מאמץ??
במאמץ מקופל ערך מיוחד עבורנו
-
לא מרגישים כלום? לא תחושת רוממות, לא התפעלות. לא כלום?
מדוע לא לחכות לרגע המושלם, לרגש הנשגב
-
כשאין לנו כוח להתבונן או לגלות אהבה
לא תמיד יש לנו זמן או כוח לעצור, להתבונן, לזכך את השכל, למנוע את הבלבולים, לגלות אהבה. מה עושים אז