מהם חיים מלאים? | פסיכולוגיה בפרשה | חיי שרה
נניח ויגיע היום בו תביטו לאחור ותצטרכו לסכם את חייכם. כיצד תסכמו אותם? מה צריך לקרות כדי שתגדירו את חייכם כמלאים וממצים? כיצד תגדירו חיים שהפוטנציאל שלהם מומש?
השיעור מתקיים בימי ראשון, 20:00, בזום ומייד לאחריו עולה לאתר. להצטרפות לשיעור וקבלת עדכונים. כדאי להצטרף גם לקבוצת הוואטספ (ייעודית רק לפסיכולוגיה בפרשה. בה מתעדכנים שינויים בזמני השיעור).
מקורות
וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וה' בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃ בראשית כד, א
אילו מעלות כלולות בתיאור הזה שאנו יכולים ללמוד מהן.
שלוש פעמים מופיע הביטוי "זקן בא בימים": בפרשתנו, ביחס לאברהם אבינו; ביהושע, ביחס – "וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (יהושע, י"ג ,א); ובמלכים, ביחס לדוד המלך – "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (מלכים א', א, א).
האם התיאור מבשר על מאפיינים דומים? מהו זקן בא בימים?
- להזקין מהגיל ולא מהצרות
רד"ק על מלכים א׳ א
דוד המלך זקן בא בימים. בימי הזקנה חלש ונפל למטה ואף על פי שלא היה אלא בן שבעים שנה מפני המלחמות אשר נלחם תשש כחו וקפצה עליו הזקנה
והזקן כל זמן שהולך ומזקין החום הטבעי הולך וחסר לפיכך ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ויש בו דרש שכל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם ולפי שכרת דוד את כנף המעיל אשר לשאול לא נהנה מהבגדים לעת זקנתו וזה הדרש רחוק ויש עוד בו דרש קרוב מזה כי בראות דוד המלאך וחרבו שלופה בידו נבעת ונצטנן כמו שכתוב כי נבעת מפני חרב המלאך:
אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), חיי שרה ג׳
הנה יש אדם שלא בא בימים עדיין ואמנם נראה זקן גמור בשביל ריבוי הצרות שבאו עליו נעשה זקן ולא בשביל שחי שנים הרבה ויש שכל ימיו היו בטובה ונעשה זקן בטבע העולם שחי שנים הרבה ובא בימים ולכן נעשה זקן ובזה יובן ואברהם זקן ר"ל מה שנעשה זקן אל תחשוב שמרבוי הצרות נעשה זקן אלא נעשה זקן בשביל שבא בימים והוא בדרך טבע העולם יען כי וה' ברך את אברהם בכל ומהיכן יהיה לו צרות וא"כ בודאי הוא שהזקנה באה לו כדרך הטבע בשביל שבא בימים ולא שקפצה עליו זקנה מחמת הצרות.
2. זקנה היא מתנה. למה? בלי הזמן החולף אין השתפרות, אין דחיפות, אין התפתחות.
מדרש לקח טוב, בראשית כ״ד:א׳
ואברהם זקן בא בימים. יש אדם שבא בימים ואין לו זקנה. ויש אדם שיש לו זקנה ואינו בא בימים. אבל אברהם אבינו זקן בא בימים.
ארז"ל עד שבא אברהם לא היה זקנה בעולם. בא אברהם אבינו וביקש רחמים עליה. לכך נאמר ואברהם זקן בא בימים. הוא שאמר שלמה בחכמתו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי טז לא). דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (בראשית יח יט).
אוצר מדרשים, מדרש שלשה וארבעה א׳:ה׳
ג׳) שלש מתנות נתנו על ידי שלשה צדיקים, ואלו הן: זקנה, וחולי, ורפואה. ומשנברא העולם ועד שבא אבינו אברהם הרבה בני אדם הגיעו לשנים רבות ושלא שלטה בהם זקנה, וניתנה זקנה על ידו, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כ״ד:א׳).
אוצר מדרשים, פרקי רבינו הקדוש א׳:קי״ט
קט״ז) ג׳ דברים בקשו אבות העולם מלפני הקב״ה: אברהם בקש שיבה – אמר לפניו, רבש״ע, אב ובנו נכנסין למקום אחד ואינן יודעין למי מכבדין, אלא מתוך שאדם מזקין הוא ניכר. א״ל הקב״ה, חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כ״ד)
(אב בגיל, בבגרות, בהתפתחות)
3. זקן – מי שרואה את החסד בחייו
אור החיים על בראשית כ״ד:א:א
ואברהם זקן וגו'. פירוש לצד שראה עצמו זקן וגם ראה כי הגדיל ה' להטיב עמו בכל טוב חש על העבד המושל בכל ורואה נכסים מרובים
ויודע לתת
דעת זקנים על בראשית כ״ד:א:א
ברך את אברהם בכל. בזכות הפרשת מעשר כד"א ויתן לו מעשר מכל:
4. לחטוף
ליקוטי מוהר"ן, תנינא נ״ט
יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, זָרִיז וְנִפְסָד (עַיֵּן פְּסָחִים נ:) כִּי דַע, כִּי "מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה" (אָבוֹת פֶּרֶק ד) נִמְצָא שֶׁהַמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת אֶת חֲבֶרְתָּהּ וּבְוַדַּאי יֵשׁ אֵיזֶה בְּחִינָה בֵּין הַמִּצְווֹת מַה שֶּׁהוּא בֵּין מִצְוָה לְמִצְוָה שֶׁהוּא מְקַשֵּׁר מִצְוָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה הַמִּצְווֹת נִגְרָרִים אַחַת אַחַר חֲבֶרְתָּהּ וּבֶאֱמֶת זאת הַבְּחִינָה בְּעַצְמָהּ, הַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא בֵּין הַמִּצְווֹת כַּנַּ"ל זאת הַבְּחִינָה הִיא גַם כֵּן יְקָרָה מְאֹד וְעַל כֵּן מִי שֶׁהוּא צַדִּיק מִנְּעוּרָיו וְהוֹלֵך בְּדֶרֶך הַיָּשָׁר מִיָּמָיו מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם (בְּרֵאשִׁית כ"ד) : "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" שֶׁאַבְרָהָם בָּא לַדַּרְגָּא שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי הַיָּמִים, כַּמּוּבָא בַּזּהַר (חַיֵּי שָׂרָה דַף קכט) כִּי בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ (נְדָרִים לב) וְהָיָה הוֹלֵך תָּמִיד מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמִי שֶׁהוּא בִּבְחִינָה זוֹ, הוּא מַפְסִיד עַל יְדֵי הַזְּרִיזוּת כִּי כְּשֶׁהוּא זָרִיז גָּדוֹל וְרָץ בִּזְרִיזוּת מִמִּצְוָה לְמִצְוָה אֲזַי הוּא מַפְסִיד עַל יְדֵי זֶה אֶת בְּחִינַת הַקְּדֻשָּׁה מַה שֶּׁהוּא בֵּין מִצְוָה לְמִצְוָה כַּנַּ"ל כִּי עַל יְדֵי זֶה הַזְּרִיזוּת הוּא עוֹבֵר וּמְדַלֵּג עַל הַבְּחִינָה הַזּאת כִּי הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו כִּי הִיא נִמְשֶׁכֶת וְנִגְרֶרֶת אֵלָיו עַל יְדֵי הַמִּצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁגּוֹרֶרֶת אֶת הַשְּׁנִיָּה כַּנַּ"ל וּכְשֶׁגַּם הוּא רָץ בִּזְרִיזוּת אֶל הַמִּצְוָה אֲזַי יוּכַל לְדַלֵּג וְלַעֲבר אֶת הַבְּחִינָה הַנַּ"ל דְּהַיְנוּ מַה שֶׁהוּא בֵּין הַמִּצְווֹת כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן הוּא זָרִיז וְנִפְסָד אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹהֶה קְצָת, יוּכַל בְּתוֹך כָּך לְהַשִּׂיג גַּם הַבְּחִינָה שֶׁבֵּין הַמִּצְווֹת כַּנַּ"ל וְכָל זֶה לְמִי שֶׁהוֹלֵך בְּדַרְכֵי ה כַּסֵּדֶר מִנְּעוּרָיו אֲבָל מִי שֶׁצָּרִיך לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה הוּא צָרִיך דַּוְקָא לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לְמַהֵר וְלָרוּץ מְאֹד, לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ וְאָסוּר לוֹ לִשְׁהוֹת כְּלָל לַעֲמד וּלְהִתְיַשֵּׁב כִּי בַּעַל תְּשׁוּבָה אֵינוֹ הוֹלֵך מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא כְּלָל וְאֵין בֵּינוֹ וּבֵין הַקְּדֻשָּׁה שׁוּם בְּחִינָה הַנַּ"ל כִּי הוּא צָרִיך לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ וְהוּא צָרִיך לָרוּץ וּלְדַלֵּג אֶל הַקְּדֻשָּׁה כַּמּוּבָא, שֶׁהַבַּעַל תְּשׁוּבָה צָרִיך לְדַלֵּג עַל מַה שֶּׁצָּרִיך לְדַלֵּג וְלִקְפּץ אֶל הַקְּדֻשָּׁה בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל וְאִישׁ כָּזֶה הוּא זָרִיז וְנִשְׂכָּר כַּנַּ"ל.
העמק דבר על בראשית כ״ד:א:ב
בא בימים. היינו שהי׳ מחשב כמה ימים עוד יחיה ע״כ הי׳ חושש אולי ימות בדרך רב כזה.
5. להמשיך שפע לעולם
קדושת לוי, בראשית, חיי שרה ג׳
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א).
יובן בזה מאמר חכמינו ז"ל (סנהדרין קז:) עד אברהם לא היה זקנה.
והענין הוא, שיש שני בחינות בהשפעה יש שפע שהוא במדריגת מדידה לפי העולמות לזה יושפע וישתלשל חוק זה ולהעולמות העליונים לכל אחד ואחד יש חוק קצוב
ויש שפע שנמשך מהבורא יתברך שמו שלא בא בגבול שמחמת שהיא דבוקה עד עתה במקור החיים אזי אין חוק וקצבה להמשיכתה מהמקור.
והשפע השני שצריך להמשיכה מהמקור אשר אין לה גבול עדיין מזה אין יונקים כי אם ישראל עם סגולתו שבכחם הגדול שהם דבקים בהבורא ברוך הוא יכולין להמשיך שפע בהשפעה זו ואומות העולם השפעה שלהם היא מהשפע הראשונה שבא בגבולין ומדידה…
והענין למשל בעל מלאכה עשה כלי ומתחילה קודם שעשאה הכלי הזה חקוק ומצוי במחשבתו בגוון ואופן העשיה ולבסוף מוציא הכלי מכח אל הפועל והרי המחשבה מוריד את הפעולה ונקרא המחשבה אב והפעולה בן ומחשבה עצמה נמשך מהרצון והרצון הוא אב למחשבה והמחשבה היא אב להפעולה ונקרא הפעולה בני בנים לגבי הרצון, כך ישראל ממשיכין שפע מהשם יתברך ואחר כך ממשיכין שפע לגבולין וציורין ומציירין האיך להמשיכה ואחר כך מביאין לעולם הזה וכבר ניכרת בפועל בעולם ולכן נקרא השפע בני בנים ורצון נקרא זקן לגבי השפע הבאה בעולמות. וזה שאמר הכתוב (משלי יז, ו) עטרת זקנים, רצה לומר השפע שבא מן הרצון שנקרא זקן כשבאה אל העולמות נקרא בני בנים וזהו מהזקנים נמשך תולדות בני בנים:
6. הילדות לא ביישה את הבגרות
דאיתא בגמרא (סוכה נג.) "יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו",
וזהו (ויקרא י"ט, לב) "מפני שיבה תקום", על דרך דאיתא בזוה"ק (חלק ג, דף פז, ב) "קדם שיבתא דילך תקום". היינו, שתשוב בילדותך, ואז "והדרת פני זקן" היינו שלא תבייש זקנתך, כמאמרם ז"ל (שם) "אשרי ילדותנו" וכו'.
וזה יש לומר גם כן כאן, "ואברהם בא בימים", היינו שהוא בא בכל הימים, שאף בימי הילדות היה מקרב עצמו להשי"ת. וזהו "אשרי ילדותנו" וכו', והבן.
(דגל מחנה אפרים, פרשת חיי שרה, ד"ה "או").
7. תיקון המידות
פרי הארץ, מטות ומסעי ט״ז
ובכדי להרחיב דבריהם ולפרש דברי בנין או חורבן בית-המקדש בימיו, הוא על-דרך דברי הזהר (זהר חלק א קכט, א) על (בראשית כד, א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" וכן אצל דוד המלך ע"ה, כי הימים נקראים המדות, והזקנה נקראת למעלה במקום שאין שם התחלקות הימים, והמה הביאו והעלו מדותיהם למעלה למקום הזקנה, וזהו ענין בנין בית-המקדש בימיו – פירוש במדותיו, כי כל אחד מישראל מקדש אקרי משכן, כמאמר הנביא (ירמיהו ז, ד): "הֵיכַל ה' הֵמָּה" והשכינה נקראת היכל כמספר אדנ"י ובתוכה הוי"ה (זהר חלק א כג, ב) לכן נקרא ה'-כל (זהר חלק ג רפט, א), פירוש שהיא ה' אחרונה שבשם וכל המדות כלולים בה, כענין היסוד הנקרא כל, שכלול כל החמשה מדות וכל-אחת כלולה מי' כמספר כ"ל, וזהו היכל שהוא ענין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה…
תורת מנחם, ז – שנת תשי"ג – חלק ראשון, 158
אבות ה, כא: הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
כל הענינים דחשיב במשנה שם מהוים הוראות למעשה בהנהגתו של האדם – "בן חמש שנים למקרא", "בן עשר שנים למשנה", "בן י"ג למצוות" כו', ומהי ההוראה בזה ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"?!…
והביאור בזה: ענינו של "בן מאה" בעבודת האדם, הוא, שלימות הבירור והזיכוך בכל עשר כחות הנפש, ובאופן פרטי דוקא, כפי שכל כח (מעשר הכחות) כלול מעשר, אשר עי"ז נעשה "בן מאה" (עשר פעמים עשר). ואז – הרי הוא "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם",כלומר, שכבר אין לו שייכות עם עניני העולם, ובמילא אין לו לחשוש ממציאות העולם, כאילו שאין לו יצר הרע.
בראשית רבה נ״ט:ז׳
…בַּכֹּל? שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ.
7. נפסקים הקרבות
המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ חיי, תער"ג, קצ
מש"א במדרש שהשליטו ביצרו זהו מה שבא ע"י בירורים שמאיר מבחי' העצמיות דע"ס הגנוזות כו', וענין שהשליטו ביצרו היינו שא"צ ללחום עוד והו"ע הגמר הבירור דאז הגילוי דבחי' העצמיות דהע"ס כו'. וזהו ואברהם זקן בא בימים היינו שע"י היומין הוא המשכת והתגלות האור וגם שע"י הע"ס דאצי' הוא בחי' גילוי אלקות בעולם כו'. ועי"ז וה' ברך את אברהם בהגילוי דע"ס הגנוזות כו', וענין שהשליטו ביצרו היינו גמר הבירורים שמאיר מבחי' העצמיות דע"ס הגנוזות כו'.
8. לא מפסיד ימים לתיקון
בזוהר על הפסוק:
תא חזי, באברהם דזכה מה כתיב: (שם כד א) "בא בימים", משום דזכה. כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו. ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים.
(זוהר, חלק א', דף רכד, א).
תרגום:
בא וראה, באברהם שזכה מה נאמר: "בא בימים", משום שזכה. כאשר הסתלק מהעולם הזה באלו הימים שלו ממש עלה והתלבש בהם. ולא גרע מאותו לבוש יקר כלום, שנאמר "בא בימים".
"ואמנם הנה נודע דברי הזוה"ק (חלק א', דף רכד, א) בפסוק (בראשית כ"ד, א) "ואברהם זקן בא בימים" וגו' שבא למעלה עם כל הימים שלו מספר ימי חייו, ולא היה נחסר לו אף יום אחד. כי מי שאינו מתקן ביום או יומיים התיקון שצריך לתקן בו לפי ערכו, הרי היום ההוא חסר מימיו, ועתיד ליתן את הדין על זה או לתקנו בגילגולים אחרים, הכל כנודע. ואפשר לזה אמר הכתוב (ויקרא כ"ה, כט) "ימים תהיה גאולתו", כלומר שצריך לראות לגאול את הימים מספר ימי חייו מן הרע אל הטוב ומן ההפסד אל התיקון, ואם לא יגאל באלה ימי חייו אשר הוא חי על האדמה לפתח חטאת רובץ לקבל ממנו פרעון יום ביומו.
(באר מים חיים,[1] פרשת ויחי, פרק מ"ו).
9. שתי שלמויות
וזהו מ"ש ואברהם זקן בא בימים, זקן זה שקנה חכמה[2], דבחינת חכמה הוא גילוי האחדות דלמעלה, כמבואר בתניא דבחינת החכמה היא מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכדי להגיע למדריגה זו הי' אברהם בא בימים, היינו לבושי התומ"צ. וענין זה קשור עם ימים כפשוטם, שכל יום צריך להיות מלא בקיום התומ"צ, כמאמר בכל יומא ויומא עביד עבידתי', היינו שבכל יום ויום צ"ל קיום התומ"צ שבאותו היום. דעי"ז אפשר להגיע להתקשרות הנפש עם עצומ"ה ית' (עצומתו ומהותו יתברך). ולכן צריך האדם לסגל תורה ומצוות ואפילו מצוה אחת כמה פעמים כמספר הימים אשר ניתנו לו מן השמים
ויובן בהקדם מאמר המדרש על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" (שבהמשך הפרשה): "יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה". כלומר, שיכול להיות אדם שיהי' אצלו רק אחד מן השתים: "זקן" או "בא בימים", ואילו לאברהם היו שני הענינים: "זקן" ו"בא בימים".[3]
ה. אודות המעלות ד"זקן" ו"בא בימים" מפרשים רז"ל: "זקן – זה שקנה חכמה"; "בא בימים" – שבא עם כל הימים, שלא הי' חסר יום אחד שבו לא קיים אברהם מצוות (כפי שהי' ענין המצוה בזמנו, קודם מתן-תורה).
כלומר, ששתי המעלות נחלקים לשני סוגים שונים: המעלה ד"זקן" שייכת לשלימות נשמתו, שקנה חכמה בנפשו. והמעלה ד"בא בימים" מתבטאת בכך שפעל והמשיך בהימים, שמילא כל יום במצוות.
ועפ"ז מובן הדיוק "בא בימים", שכל יום מלא במצוות: אילו קיום המצוות היה נוגע רק לשלימות נשמתו, אזי לא הי' חילוק אם מקיים מצוות בכל יום בפני עצמו, או שמקיים אותו מספר מצוות רק במשך יום אחד מכל הימים, כי בשייכות לנשמתו ישנו כל מספר המצוות. ולכן בהכרח לומר שהמעלה ד"בא בימים" היא לפעול בהימים, ומשום זה צריך כל יום להיות מלא מצוות.[4]
[1] מאת ר' חיים טירר, המכונה "ר' חיים מצ'רנוביץ". תלמידו של יחיאל מיכל מזלוצ'וב, ודור שלישי לחסידות.
[2] קידושין לב, ב.
[3] תורת מנחם, ד – שנת תשי"ב – חלק ראשון, ש"פ וארא, רסז.
[4] תורת מנחם, לב – שנת תשכ"ב – חלק ראשון, 201.
