מהו יופי, למה אנחנו נמשכים ליופי ומתי אנחנו יפים יותר | פסיכולוגיה בפרשה | ויצא

האם יש מידה אובייקטיבית ליופי? ואם כן מהי? עד כמה ביכולתנו להשפיע על מידת היופי שלנו בעיני אחרים? האם למצב הנפשי יש השפעה על היופי החיצוני? ובכלל, למה אנחנו נמשכים יותר לאנשים יפים?

רחל היתה יפת תואר ויפה מראה. הפרשנויות השונות עשויות ללמד אותנו על תפיסת היופי ביהדות והשלכותיה המעשיות.

השיעור יתקיים בזום ביום ראשון בשעה 20:00. ניתן להצטרף ולהרשם לעדכונים בלינק הזה.

מקורות

בראשית כט

טז       "וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃

יז       וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃

יח      וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃"

1. יופי הוא מולד

סימטריה ופרופורציות

אבי עזר[1], בראשית כ״ט: יז:

"יפת תואר וכמו ותאר לכם הגבול. דעת הרב שמתכונת הפנים כמו האף והעינים ופה. כולם נכונו יחד. כמו צייר אומן שמצייר הכל לפי גדלם ולפי מרחקם. וזה יפת תואר כאילו מתואר בשרד. "

ויפת מראה קאי אכל הנך. שהמה גם יפים למראה בצבע הפנים לבנות ואדמימות. והנכון אצלי שהמה שמות נרדפים. ומצחות הלשון לכפול הדבר במלות שונות:"

פרט וכלל

אור החיים
על בראשית, כ"ט: י"ז

"ועיני לאה רכות וגו'. אין ראוי לספר הכתוב גנאי הצדקת אם הבנים שבטי יה ח"ו אלא נתכוין להודיע שאין מציאות ללבן להחליפם כי משונית היתה לאה מרחל, כי לאה מלבד שלא היתה יפיפיה אלא שעוד לה שעיניה רכות והוא ענף מכיעור הגוף, ורחל לא מלבד שלא היה בה כיעור אלא שהיתה יפת תואר ויפת מראה, ומעתה הרי ננעלו בפני לבן אופן הרמאות ובטלו רמאותיו:"

"יפת תאר ויפת מראה. פי' שיש ב' בחינות ביופי, הא' בכל פרט ופרט כמו שתאמר העינים האף הרקת צואר, וצא ולמד ממה שפרט שלמה המלך בשיר השירים, ובחינה ב' היא כללות הפנים וכללות הגוף, לזה אמר יפת תאר ויפת מראה שהיו פרטיה כל אחד יפה בפני עצמו וגם בדרך התקבצותם יחד:

עוד ירצה יפת תואר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה:"

שלמות

ר' יעקב בן אשר
הטור הארוך, בראשית כ״ט: י"ז: א

"ועיני לאה רכות. תרגום אונקלוס יאיאן פירוש יפות כעגלה יפיפיה תרגם יונתן יאיא ורוצה לומר כי עיניה יפות ולא כולה אבל רחל כולה יפה ומום אין בה. וי"מ שבא לומר כי עיניה לבד רכות ושאר דופי אין בה ורחל כולה יפה."

הנצי"ב מוולוז'ין
העמק דבר, על בראשית כ״ט:יז

"ועיני לאה רכות. ת״א יאין. פירושו נאות והכי פי׳ רשב״ם. והכונה שהיו נאות אבל מפני רכותן לא היתה יכולה לרעות בצאן משום שאור השמש היה מזיק להן:"

זה גנטי, אל תתאמצו

מדרש לקח טוב, בראשית ל״ט:ו׳:ב׳

"ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. יפה תואר הוא הקומה. ויפה מראה זו צורת פנים. א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה קאי. שנאמר ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (בראשית כט יז). לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו ז)."

מדרש לקח טוב, בראשית כ״ט:י״ז:ב׳

"ורחל היתה יפת תואר. בקומה."

היופי הוא סובייקטיבי

דברים כ"א, יא
"וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ "

אבן עזרא
על דברים כ״א: יא: ב'

"יפת תאר. בעיניו:"

הגאון מווילנא
אדרת אליהו, דברים כ״א: יא: ג'

"יפת תאר. לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. אע״פ שהיא כעורה שנאמר וחשקת (כי חשק הוא דבוק בלי שום טעם):"

אפשר לתאר את היופי ואת צבע העור

ר' עובדיה ספורנו
על בראשית כ״ט: י"ז: א

"יפת תאר יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו:
ויפת מראה בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות:"

גובה

רד"ק
על בראשית כ״ט: יז

"אבל רחל היתה יפת תאר ויפת מראה בלא שום מום. ותאר הוא על צורת הפנים ושאר האברים וקומות הגוף, ומראה על הבשר שהיה לבן ואדום והשער שחור:"

פנים וחן

רש"י
על בראשית כ״ט: יז

"תאר. הוּא צוּרַת הַפַּרְצוּף, לְשׁוֹן יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד: (ישעיהו מ"ד, י"ג), קונ"פאש בלע"ז:

מראה. הוּא זִיו קְלַסְתֵּר:"

אור החיים
על בראשית כ״ט: יז

 "יפת תואר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה."

2. יופי הוא תוצאה של תכונות מולדות

יראת שמיים

דרך אבות

"ורחל היתה יפת-תואר ויפת-מראה" (בראשית כט,יז). מדוע שלמה המלך אומר: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת-ה' היא תתהלל", והלוא עינינו רואות שהתורה מהללת את היופי ורואה בו מעלה? אלא זה פירושו של הפסוק: החן והיופי כשהם לעצמם הם שקר והבל, אבל כאשר "אישה יראת ה'", אזיי "היא תתהלל" גם בשל החן והיופי.

אנחנו הכי יפים כשאנחנו שמחים. אנחנו שמחים בייעוד שלנו

ר' משה טייטלבוים
ישמח משה, ויצא ט״ז

"…דהנה ניסיון לפרש ענין אהבת יעקב לרחל, כי לכאורה היא מילתא דתמוה, ואם אברהם אפילו בדידיה לא אסתכל (ב"ב ט"ז ע"א), כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית יב יא) הנה נא ידעתי (ד"ה הנה), איך הסתכל יעקב בחיר שבאבות בפנויה, ואיך התבונן על בתולה ומה גם שהיה רווק, ובאמת קדוש היה יעקב עד שמעולם לא יצא ממנו שום טיפה לבטלה (יבמות ע"ו ע"א), איך יעשה דבר זה. ואל תתמה על הפסוק (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, כי יש בו רזי דרזין, אבל בהא קשיא.

והנ"ל כפשוטו, כי האמהות היו צדקניות ובעלי רוח הקודש, כמו שדרשו רז"ל (ברכות ז' ע"ב) בענין ראובן שאמרה ראו מה בין בני וכו', שהוא על שם העתיד. והנה רחל היתה עקרת הבית, כי ראה יעקב ברוח הקודש כי היא זיווגו מהיצירה, ועל כן נאמר בפרשת ויגש (בראשית מו יט) בני רחל אשת יעקב, עיין שם רש"י (ד"ה בני), ואינך זכה מן ההפקר. ויתכן להיות דבר זה, כמבואר במגיד משרים פרשת וישב שאמר להבית יוסף כי הוא זכה מן ההפקר באשתו עיין שם, ומסתבר הוא כי בודאי אין מזווגין רק אחת. והנה רחל ולאה גם כן ידעו מזה ברוח הקודש, על כן בכתה לאה שלא תעלה בגורלו של עשו כמו שפירש רש"י (בראשית כט יז, ד"ה רכות), ורחל שמחה, על כן היתה יפת תואר. וזה לדעתי פירוש הפסוק ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר וגו'. ר"ל שלזה היו עיניה רכות, משום שרחל היתה יפת תואר וגו', דהיתה זיווגו של יעקב, וממילא דהיתה תמיד בשמחה, לזה בכתה לאה דסברה שלא תעלה בגורלו כנ"ל, ומשום זה ויאהב יעקב את רחל, הואיל והיא היתה בת זוגו, אבל ח"ו שיסתכל בה ומכל שכן שיחמוד יפיה דשקר החן וגו' (משלי לא ל). ואת לאה לא אהב, כי איננה שלו ולא עלה על דעתו ליגע במה שאינו שלו כנ"ל, וכן אחר כך גם כשנשא שתיהן, מכל מקום רחל היתה חביבה עליו ביותר ועקרת הבית, הואיל והיא היתה זיווגו מששת ימי בראשית כנ"ל."

האם יש מעלה לאנשים יפים?

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב
קדושת לוי, בראשית, ויצא, כג

"וישק יעקב לרחל וגו' ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב לרחל (בראשית, כט י-יז). ולכאורה הפלא ופלא על יעקב אבינו עליו השלום בחיר שבאבות שהתורה מעידה עליו (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם וקיים כל התורה כמאמרו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, יתן עיניו ביופי ומדת הצדיק הוא בהיפוך שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' כו'. ושמעתי ממודי הקדוש בוצינא קדישא המגיד מודינו דוב בער שהענין הוא כך, דהנה ידוע שיעקב אבינו עליו השלום עבד להשם יתברך במדות התפארות וכל דבר שהיה בו ניצוץ מפואר אף על פי שהכלי היה דבר גשמי מן החומריות הגביה את הניצוץ המפואר והעלה אותו לשרשו ועבד בזה להבורא יתברך ובשביל זה וישק יעקב לרחל ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב את רחל, שיעקב ראה את רחל שהיה בה ניצוץ מפואר והגביה אותו לשורשו לשורש העליון ועבד בזה להשם יתברך. וזהו כוונת הכתוב (בראשית לט, יב) וינס ויצא החוצה. שהנה ידוע שזאת הרשעה קשטה עצמה לפני יוסף הצדיק כמאמר חכמינו ז"ל בגדים שלבשתה שחרית לא לבשה ערבית. וזהו וינס ויצא החוצה, שהוציא הניצוץ המפואר החוצה מן החיצונים להקדושה והגביה אותו למעלה ועבד בזה להשם יתברך. והנה ידוע שיוסף עבד להשם יתברך במדה אחרת ובזה העת עבד להשם יתברך במדות התפארת כנאמר לעיל. וידוע כי כל צדיק שעובד להשם יתברך באיזה מדה מהמדות זוכה לראות את הצדיק שעבד להשם יתברך גם כן במדה הזאת ובשביל זה אמרו חכמינו ז"ל (סוטה לו:) דמות דיוקנו של אביו ראה והמשכיל יבין:"

המגיד ממעזריטש

אור תורה, ויצא, מ"ב

"ורחל היתה יפת תואר וגו' ויאהב יעקב את רחל. זה היה בעבור שיש ליעקב מדת התפארת. כל מה שהיה רואה דבר נאה אמר אם לגשמי זה נאה מכל שכן אם היה בזה הדבר הלול ושבח לה'."

אור תורה, ויצא, מ"

"לגוזר ים סוף לגזרים, לגזורין, [היינו] א"ז שמונת ימי המילה. יובן על פי מ"ש רז"ל הים ראה וינוס, מה ראה, ארונו של יוסף ראה. ובזוהר איתא ראה וינס [ויצא] החוצה.

פי' הצדיק בורר הטוב מהרע. למשל אם ראה דבר שאינו הגון במקרה, בורר מזה הטוב ועושה יחוד, כמו שכתבתי במקום אחר על פסוק ורחל היתה יפת תואר, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל. וכן היה כאן ביוסף הצדיק, ששידלתו בדברים, ובגדים שלבשה לו שחרית וכו', והיתה יפת תואר [ומתפארת לפניו], וכאשר ראה אותה בירר הטוב ממנה והתדבק במחשבתו בתפארת ישראל דלעילא. וזהו מ"ש רז"ל דמות דיוקנו של אביו (וכו') [ראה]. וזהו וינס ויצא החוצה, ולא כתיב חוץ, [ר"ל] שנס ויצא מחוץ לעולם החומרי, והתדבק בעולם העליון כנזכר. וזכותו גרמה שהים ראה גם כן ארונו וינס גם כן מחוץ לעולם הזה לעולם העליון, ושם אין מים, וכמו שאמר ר' עקיבא כשתגיעו לאבני שיש אל תאמרו מים מים, וממילא נעשה יבשה. והכל בזכות הצדיק השומר ברית קודש. וזהו לגוזר ים סוף לגזורי"ן, ר"ל למולין, [דהיינו] א"ז שמונת ימי המילה."

3. כיצד משיגים יופי?

סוד היופי – ביטול וגילוי הפנימיות

אדמו"ר הזקן
תורה אור, ויצא, כג,ג

"הנה כתיב ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. פי' יפת תואר בציור האברים לפי תכונתם במדתם. ויפת מראה בזיו והוד קלסתר הפנים.

והנה רחל הוא כנ"י שנק' בשם רחל ע"ש הפסוק כרחל לפני גוזזיה נאלמה (ישעיה). והענין כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו כו'. ופי' בצלמנו כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. והוא בחי' לך הוי"ה הגדולה והגבורה כו' וכך הוא בנפש האדם ז' מדות אהוי"ר כו'. אך אין ערוך מדת הנפש שהיא בעלת גבול לגבי מדותיו ית' שהוא א"ס ולמדותיו א"ס וכדי שיאיר על נפשו אור האהבה מאור א"ס ב"ה צ"ל בבחי' בטול הנפש במציאות אליו ית' שהוא להיות בחי' עפר ודומם לגבי אור א"ס ב"ה. וכמאמר ונפשי כעפר לכל תהיה והוא בחי' עפר אשר בקרקע המשכן וע"י זה תהיה נפשו מכון ומשכן לאור באור א"ס ב"ה להיות בבחי' בצלמנו בציור האברים אהוי"ר כו' מחשבה דו"מ כו' וזהו בחינת יפת תאר שיתארו בם כל המדות בשלימותן וביופין כמו שהם למעלה כו'. וזהו ורחל היתה יפת תאר שבחי' יפת תאר זה הוא ע"י בחי' רחל שהוא כמ"ש וכרחל לפני גוזזיה כו'.

אך כ"ז הוא בחי' חיצוניות שהם אהוי"ר כו' ומחשבה דבור ומעשה כו' אבל בחי' פנימית הוא בחי' רעותא דלבא שהוא בחי' הארה מפנימית אוא"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כו' ובהארה זו שמשם לכנס"י נק' יפת מראה שהוא זיו הקלסתר פנים שלכן נק' בשם פנים שהפנימיות מתגלה בו כמו צהבו פניו כו' והוא ענין מ"ש יאר ה' פניו כו'.  וכדי שתהא כנ"י מקבלת בחי' והארה זו הוא ג"כ מחמת בחי' רחל… וזהו היפה בנשים. פי' בחי' יפת תאר ויפ"מ הנ"ל.

וז"ש אם לא תדעי לך. פי' שלא נמשך בחי' היפה בנשים הנ"ל בבחי' דעת שלימה (וכעין מ"ש במ"א שיש נשמות שנק' זרע אדם שיש בהן בחי' דעת חזק והן נשמות דאצי' וכמו נשמת רשב"י. ויש שנק' זרע בהמה שאין בו בחינת דעת והיינו כמו נשמות שלנו דבי"ע ואין הפירוש שאינו יודע ומבין רק שלא נמשך מזה התפעלות אמיתית ואינו נזון מן ההתבוננות כו' וזהו אם לא תדעי לך ופי' לך מובן ממ"ש ע"פ עיני כל). אך זאת העצה היעוצה צאי לך בעקבי הצאן. צאן מלשון צאי כלומר דבר היוצא דהיינו בחי' היוצא מלמעלה מסדר ההשתלשלות והוא בחי' צאן לבן לובן העליון וכל העבודה שעבד יעקב ללבן שש שנים בצאנך הם בחי' שיתא סדרי משנה כו' שהם בחי' צאן שיצאו ונמשכו מענג העליון אק"ב אשר הוא בחי' ענג כמ"ש במ"א ותורה שבע"פ נק' פרט מלשון פרט ועוללות שנמשכו שלא כסדר ההשתלשלות מעילה לעילה רק בדרך פרט ועוללות. וזהו ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות שהמשיך בחי' צאן רבות ע"י בחי' מאד מאד."

בעבודה הרוחנית של יהודי הביטוי "יפה-תואר" מתייחס לנשמה כפי שהיא מלובשת באיברי הגוף, והביטוי "יפה-מראה" מתייחס לעצם הנשמה, שהוא למעלה מהתלבשות בגוף. (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

ניצחון בקרבות

הרש"ב
המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ תצא, תער"ג, שפ

"…ובכ"ז ושבית שביו רק שביו של אויב שהוא הרחבת מקום הקדושה לבד כו', ואח"כ וראית בשבי' אשת יפת תואר היינו מאן דקטיל לחויא בבחי' אתהפכא חשול"נ, עי"ז יהבין לי' ברתא דמלכא דהו"ע מלכותי' מלכות עלם כו'."

התכללות וחיבור לדרגה גבוהה בנשמה

הרבי ממליובאוויטש
תורת מנחם, טז – שנת תשט"ז – חלק שני, פורים, ה'תשט"ז, 122

"ויש לבאר תחילה הענין שכנסת ישראל היא יפת תואר ויפת מראה. והענין בזה, דהנה, החילוק בין תואר למראה הוא שתואר קאי על תמונת האברים, היינו שהאיברים הם במשקלם ובערכם כדבעי, ומראה קאי על קלסתר הפנים, שענין זה תלוי בהילוך הדמים ע"י הגידים, שמשפיע על מראה פני האדם. ודוגמתם בנפש הרוחנית הו"ע רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח אברים (מראה), ושס"ה מצוות לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידים (תואר), והיינו, שכאשר עבודתם של ישראל היא כדבעי (שאין הענין דמפני חטאינו), אזי נקראת כנסת ישראל יפת תואר, מצד שלימות רמ"ח האיברים ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה, וכמו כן נקראת יפת מראה, מצד שלימות השס"ה גידים עי"ז שכל הענינים דל"ת הם על משמרתם. והנה, ענין היופי, יפת תואר ויפת מראה (היינו, שלא מספיק ענין התואר ומראה בלבד, אלא צריך להיות בזה ענין היופי), מורה על ענין ההתכללות, וכמו בפשטות שאמיתית היופי הוא בשעה שיש התכללות מכמה גוונים, והיינו, שעבודת האדם בתומ"צ צריכה להיות (לא בקו אחד, קו הימין או הפכו, אלא) באופן של התכללות הקוין, וכמארז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים, גמ"ח הוא קו הימין, עבודה קו השמאל, ותורה קו האמצעי, וכאשר העבודה היא בכל ג' הקוין, שהו"ע התכללות כל הגוונים, אזי נעשה ענין היופי. ובפרטיות יותר, יפת תואר מורה על ההתכללות (יופי) בקיום רמ"ח מ"ע (תואר), והו"ע שכל מצוה כלולה

מכל המצוות, והיינו, שכאשר מקיים מצוה, אין זה מפני שמצד טבעו יש לו חיות והתלהבות (ער איז פאַרקאָכט) בקו זה שממנו נמשכת מצוה זו, אלא קיום מצוה זו כלול מכל המצוות, גם מהמצוות שנמשכות מהקו ההפכי, כיון שעשיית המצוה היא מצד ציווי הוי', שהוא למעלה מהתחלקות לקוין, ובמילא הוא כולל כל הקוין. וזהו ענין היופי שבקיום המצוות, שכל מצוה כלולה מכל המצוות, מכל הקוין. וכמו"כ בשמירת מצוות ל"ת, דעם היות שכללות העבודה דסור מרע הוא מצד קו הגבורה, מ"מ, יש בזה ענין היופי, שהו"ע ההתכללות מכל המצוות ומכל הקוין.

ובפרטיות יותר, יש ב' ענינים ביופי, שזהו אומרו יפת תואר ויפת מראה, ב"פ יפה (אף שלכאורה אפ"ל יפת תואר ומראה), היינו, שמחלקם לב' ענינים של יופי, יפת תואר, היינו ההתכללות שפועלת יופי ושלימות בענין התואר, שהו"ע קיום רמ"ח מ"ע, ויפת מראה, היינו ההתכללות שפועלת יופי ושלימות בענין המראה, שהו"ע שס"ה מל"ת. ויובן בהקדם החילוק בין מ"ע ומל"ת, דהנה אנו רואים שנקל יותר לעשות את כל המצוות אשר צוה הוי', וקשה יותר להשמר (אויסהיטן זיך) משס"ה מל"ת, שלא למלאות (ניט נאָכגעבן) תאוות יצרו. ומזה מובן, שבשביל שמירת שס"ה מל"ת צריך להיות המשכה ממקום עליון יותר. וענין זה מתאים להמבואר בכ"מ שרמ"ח מ"ע נמשכים מאותיות ו"ה, ושס"ה מל"ת נמשכים מאותיות י"ה. ולכן יש גם חילוק באופן ההתכללות והיופי בין מ"ע (יפת תואר) למל"ת (יפת מראה), והיינו, שבשביל ההתכללות דרמ"ח מ"ע, מספיקה המשכה שהיא ע"ד המשכת המוחין שפועלת התכללות בהמדות, בחי' ו"ה, אמנם, בשביל לפעול ענין ההתכללות גם בבחי' י"ה (השורש דשס"ה מל"ת), שהו"ע המוחין, צריכה להיות המשכה ממקום עליון יותר מהמוחין, שזוהי ההמשכה משורש ומקור המדות שלמעלה גם מהמוחין, והיינו כפי שז"א בעתיקא אחיד ותליא, ועי"ז נעשית גם התכללות המדות באופן נעלה יותר. וכן הוא בעבודה בפועל, ששמירת שס"ה מל"ת כדבעי היא עי"ז שהעבודה היא באופן נעלה יותר, ע"י התבוננות נעלית יותר כו'.

וזהו ענין היפה בנשים, יפת תואר ויפת מראה, שמורה על שלימות העבודה בקיום רמ"ח מ"ע ושמירת שס"ה מל"ת. וזהו גם שהיפה

בנשים הוא בגימטריא ארור המן, שזוהי כללות העבודה דסור מרע ע"י שמירת שס"ה מל"ת, וגם בגימטריא ברוך מרדכי, שזוהי כללות העבודה דעשה טוב, ע"י קיום רמ"ח מ"ע. וזהו גם שהיפה בנשים הוא בגימטריא תק"ב, שזהו מספר שני חיי האבות, והו"ע התכללות ג' הקוין, אברהם שעבודתו בקו החסד, יצחק בקו הגבורה, ויעקב בחיר האבות הוא קו הממוצע, תורה, יושב אהלים, שכל זה נכלל בענין היפה בנשים.

אמנם ישנו מעמד ומצב שעז"נ אם לא תדעי לך היפה בנשים, שזהו כללות הענין דמפני חטאינו, היינו שחסר בענין התואר או בענין המראה או בשניהם, ומצד זה גלינו מארצנו, ואז נקראת כנסת ישראל בשם אסתר, שמורה על ההעלם וההסתר, כמארז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ומבואר בזה, שב' הלשונות הסתר אסתיר, ה' סתר וא' סתר, הם כנגד ב' הענינים דיפת תואר ויפת מראה. דהנה, נתבאר לעיל (ס"ג) שכדי שהעבודה דרמ"ח מ"ע (ששרשם מאותיות ו"ה) תהי' בשלימות, שהו"ע יפה תואר, צ"ל ההמשכה מבחי' המוחין, ענין ההתבוננות, שהו"ע אות ה"א שבשם הוי'. אמנם, כאשר העבודה ברמ"ח מ"ע היא שלא כדבעי, אזי קוב"ה סליק לעילא, היינו, שקוב"ה שהוא בחי' ז"א, ענין המדות, סליק לעילא בבחי' בינה, שזהו ה' סתר (הסתר), שהו"ע הסילוק לבחי' הבינה, אות ה"א. וכאשר הפגם הוא גם בשס"ה מל"ת, אזי קוב"ה סליק (לא רק לעילא, אלא) לעילא ולעילא, שזהו א' סתר (אסתיר), שהוא הסילוק לבחי' א' (כתר), מקור המוחין. וזהו כללות המצב דישראל בזמן הגלות, שעז"נ ואנכי הסתר אסתיר פני, שאלקות הוא בהעלם והסתר, שזהו מצד החסרון בעבודת האדם, היפך המעמד ומצב דהיפה בנשים, והיפך המעמד ומצב דרחל היתה יפת תואר ויפת מראה, שלכן נקראת בשם אסתר, שירקרוקת היתה, שהוא היפך ענין היופי (כנ"ל ס"ב)."

ה) והנה ממ"ש אם לא תדעי לך היפה בנשים, משמע, שיש עצה על זה, והעצה היא עבודת התשובה וכללות העבודה דמס"נ. וזה הי' מצבם של ישראל בשעת גזירת המן בזמן אסתר המלכה, שכל בני.."

חיבור הכלי והאור

אדמו"ר הזקן
מאמרי אדה"ז, תקס"ט, להבין שרשי הדברים, קיח

ומראך נאוה, הנה מבואר שיש בפי' מראה שני פירושי', הא' ענין מראה ודמות כפשוטו כמו איש תואר שמתואר בצורה נאה נק' יפה תואר, ואם ציור הגוונים בעצם יפים נק' יפה מראה דהיינו שעצם הציור נאה הגוונים נאים אדום וסומק כמו התפוח שגוון אדום ולבן שבו הן יפים למראה והוא הנק' יפה מראה משא"כ יפת תואר שאינו אלא אופן הציור שמצוייר ומתואר באופן נאה, ויש איש יפה תואר ואינו יפה מראה לפי שאין הגוונין בעצם יפים רק התואר הוא יפה כמו שחורה אני ונאוה שהמראה שחור שאינו יפה אבל מ"מ נאוה אני בתואר עד שנק'

צורה של חן כמו ותהי אסתר נושאת חן כו', ויש יפה מראה ואינו יפה תואר דהיינו שהגוונין בעצם יפי' אבל אין הצורות התואר יפה וביוסף נאמר יפ"ה תואר ויפ"ה מרא"ה וכן ברחל אבל ברבקה נאמר וטובת מראה מאד ולא נז' טובת תואר אבל באסתר והנערה יפת תואר ויפת מראה כו', ושרש הענין לפי שהתואר שהוא טוב הציור מורה על בחי' הכלים המגבילים ומתארים את האור כו' והמראה שהוא עצם הגוונין מורה על בחי' האורות העצמי' כמו חכמת אדם תאיר פניו שע"י התענוג שבשכל נמשך באדם הארת פנים כידוע בענין צהבו פניו דר' אבהו כו' דהיינו בחי' בקיעות האורות והמוחי' הפנימי' שמאירים בפנים ובוקעים בעור הפנים כמו קרן עור פני משה כו' אבל אופן ציור הגוונין שבוקעי' מבחי' הפנימי' של האדם הוא רק בחי' הכלי המגביל ומתאר בתואר וצורה, אך בבחי' הכלי' דוקא ניכר ונגלה ערך מעלת האור עד"מ באותיות השכל או בכלי המוח הטוב יותר שם ישכון אור השכל ביותר, אך יוכל להיות לפעמי' שאין הכלי לפי ערך מעלת האור, ולפעמי' להיפוך שאין האור לפי מעלת הכלי ע"כ יוכל להיות יפה מראה ולא יפה תואר או להיפוך יפה תואר ולא יפה מראה, אבל כאשר יתחבר האור והכלי בערך א' אז נק' יפ"ה תוא"ר ויפ"ה מרא"ה…

והנה עיקר היופי הוא בשני דברים הללו בתואר ומראה כמ"ש יפה תואר ויפה מראה כנראה בציור דבר מה שעיקר היופי תלוי בב' דברים הא' בעצם הגוונין אם הם נאים ומהודרים והב' באופן טוב ציורם (והחן הוא הכולל משניהם יחד כאשר המה במזיגה נכונה מאד והוא בחי' עצם הטוב שבנפש שמאיר בפנים וע"כ יש שאינו טוב תואר ולא טוב מראה והוא נחמד ונושא חן בעיני כל וע"כ שקר החן והבל היופי דמשמע שהן ב' דברים כו')

אך הנה עיקר היופי במראה יותר מבתואר, ועיקר החן בתואר יותר מבמראה לפי שעיקר התפארת הוא טוב המראה בגווני' נאים בעצם וע"כ נא' באסתר ח"ן לפי שנאמר בה יפה תוא"ר וטובת מראה ולא נא' יפ"ת מראה כמו ברחל שנק' יפת תואר ויפת מראה

הרי עיקר החן הוא הטוב והחסד משא"כ היופי לא שייך בבחי' החסד והטוב כלל, ומ'ש שחורה אני ונאוה היינו מצד בחי' החן ששורה בטוב תואר דוקא, וכן כלה נא"ה וחסודה ר"ל ב' דברים נא"ה מצד היופי במראה ותואר וחסוד"ה בבחי' החן שחוט של חסד משוך עלי' כמו באסתר דכתי' בה ותהינושאת ח"ן כו', אבל הנה בחי' החן שבתואר והיופי שבמראה כלולי' כא' ומתגלים בדמות וצלם כל דבר המצויר ג"כ כמו פני אדם הנראי' בציור ביופ"י או במראה (הנק' שפיגל בל"א) ומ"מ יותר ימצא חן לפניו אדם עצמו בפניו הנראה במראה או בציור, וכן יהי' היופי בפני אדם עצמו מפניו הנראי' בציור או במראה, לפי שפנים העצמי' הן מראי' בחי' עצמות האור והחיות יותר מציור דמותו להיותו תואר ומראה עצמית והוא ההפרש בין צלם ודמות כידוע ומבואר במ"א וד"ל.

והנה הפי' הב' במרא"ה לשון הוראה כמו מראה באצבע ולכאורה שני הפירושים רחוקים זמ"ז דלשון הוראה אינו מענין דמות ומראה כלל, אבל באמת שניהם שרש וענין א' הוא, דהנה ענין ההוראה כמו כאשר מורה באצבע על איזה איש הרי ההוראה הזאת על מהותו ועצמותו של אותו האיש דהיינו על פנימי' נפשו וכוחותיו ולא על גופו ואברים החיצוני' בלבד, אך הנה מ"מ דבר המורה על עצמותו ומהותו הרי היא ע"י הוראת האצבע על גופו דהיינו על ציור תמונתו הגופנ"י

אך הנה לכאורה יפלא על עיקר הענין איך יתכן לומר שציור התמונה והדמות בלבד יורה על בחי' העצמות דוקא הלא כל עיקר ציור והתמונה של הגוף אינו אלא בעור גשמי שהוא נבדל לגמרי בערך מכחות הנפש גם מכחות אברים החיצוני' שבה ומכש"כ באברי' הפנימי' כו'. אמנם הענין יובן עפ"י הנ"ל בענין שרש מראה."

קכב

"דהנה נראה בחוש שיוכל האדם להתפעל מזולתו מתנועות ידיו ורמזי עיניו וקמטי מצחא או לטוב או לרע מאשר הי' מגלה לו בדבור כמו בשמחה גדולה שסופק בכפיו ובהיפך בכעס גדול עד שתוקע לחבירו, שהוא גדול הרבה מכעס או שמחה המתיישבת בלב בבחי' או"פ ובא לדבור, להיותו בבחי' מקיפי' כידוע וזהו ניכר בכלל בהשתנות פנים במראה מלובן לאודם או מאודם ללובן כמו המבייש דאזיל סומקא כו', ולהיפך השמח בשמחה שיאירו ויתאדמו פניו, וכן השתנות מראה הפנים בכעס ללובן, ובהיפוך בטוב לבו יאיר פניו באודם, וכן יוכר השינוי במצחו ובעיניו כמו כשהוא טוב עין או צר עין או מצחו קשה במדות הדין או להיפוך מצחו רצוי ברצון טוב כמ"ש באד"ר דבמצחא אתגלי' רעוא דכל רעוין כו', וכ"ז השינוי במראה הגוונין להיות ששרש בחי' המקיפי' נמשכי' ונתלבשו בגוונין הללו וע"כ יוכר כל מהות נפש האדם במראה שלו כנ"ל, אך ההפרש בין מראה לתואר שהתואר מורה על עצם אורו' המקיפי' שנק' צולמא דב"ן במהותם ואיכותם העצמי כמו לאיזה דבר הוא מוצלח אם לעושר או לחכ' וכמבואר בזהר שם, אבל המראה הוא בחי' התלבשות המקיפי' בשינוים שונים והיינו מה שעצם בחי' המקיפי' מראין בגוונין בלבד, אבל התואר מורה על עצם צולמא דב"נ כו' וכמ"ש ביוסף יפ"ה תואר ויפ"ה מראה היינו בין בעצם הצלם ובין בהתגלותו בגוונין (וכאשר הצלם שורה כבר בפנים נק' המראה בחי' אור והתוא"ר נק' בחי' הכלי המתאר ומגביל לאור כנ"ל באריכות, אך בשורש עצם הנפש התואר מורה על עצמיו' ממש משא"כ המראה שאינו אלא דמות הצלם כו' וד"ל)."

[1] שלמה הכהן בן אליעזר מליסא היה רב, שוחט ופרשן תנ"ך גרמני/פולני במאה ה18-19. כתב "אבי עזר" פירוש על פירושו של אברהם אבן עזרא.