איך לעשות טוב גם לעצמי | פסיכולוגיה בפרשה, משפטים
כל אחד רוצה שיהיה לו טוב, ולכן אנחנו אוהבים קניות, בילויים, מוזיקה וחברים.
אבל יש טוב שקשור לעצם הקיום שלי והתפקיד שלי בעולם.
מהו הטוב הזה, איך מוציאים אותו לפועל ואיך הוא משפיע על אחרים.
מקורות
- שמות כב
כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃
אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃
וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ (פ)
אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃
אם כסף תלוה את עמי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (מכילתא):
את עמי. עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, עָנִי וְעָשִׁיר עָנִי קוֹדֵם, עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין; וְזֶה מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה – אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי, וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי, וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. (דָּ"אַ, אֶת עַמִּי, שֶׁלֹּא תִנְהַג בּוֹ בִּזָּיוֹן בְּהַלְוָאָה שֶׁהוּא עַמִּי:
- הרמב"ן
לא תהיה לו כנושה הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:
- אברבנאל
וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו':
- כלי יקר
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נראה כאן כפל כי היה לו לומר אם כסף תלוה את העני, ומתחילה קראו עמי, ואח"כ עני, ואחר כך רעך, שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך אלא לפי שרצה לצוותו על שני דברים על כן הקדים לו שני הקדמות שמשני הצדדים אתה חייב ללות לו. האחד הוא, מצד שהוא בכלל עמי הארץ ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה כל אדם יכול ללות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך מוטל לזון את עמו והנותן להם כאילו נותן למלך עצמו ועל כן הוא בטוח בפרעון החוב, כך העני זה בתוך עמי הוא יושב ועל ה' הוא משליך יהבו ומלוה ה' חונן דל כי החונן דל הוא מלוה לה' ולא לו. השני הוא, שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו כדמסיק (בב"ב י.) תניא היה ר"מ אומר כו' ומסיק שם אם אלהיכם חפץ בעניים למה אינו מפרנסן אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם, ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם אתה נותן לו פרוטה והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים לכך נאמר (רות ב ט) אשר עשיתי עמו היום בועז וארז"ל (ויק"ר פל"ד ח) יותר העני עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם העני לכך נאמר כאן את העני עמך ויכלול לשון עמך לפי שהוא עמך ע"כ בא לידי עוני כדי לזכותך.
- שמות רבה ל״א:ג׳
דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת ה, יב יג): יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁאֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָהּ, הֶעָשִׁיר מְנַסֵּהוּ אִם תְּהֵא יָדוֹ פְּתוּחָה לָעֲנִיִּים, וּמְנַסֶּה הֶעָנִי אִם יָכוֹל לְקַבֵּל יִסּוּרִין וְאֵינוֹ כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, ז): וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. וְאִם עָמַד הֶעָשִׁיר בְּנִסְיוֹנוֹ וְעוֹשֶׂה צְדָקוֹת, הֲרֵי הוּא אוֹכֵל מָמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מא, ב): אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. וְאִם עָמַד הֶעָנִי בְּנִסְיוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְבַעֵט, הֲרֵי הוּא נוֹטֵל כִּפְלַיִם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יח, כח): כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ. מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאִיּוֹב שֶׁנִּתְיַסֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשִׁלֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מב, י): וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁעֵינוֹ רָעָה הוֹלֵךְ הוּא וּמָמוֹנוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה, יב): וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, שֶׁעֵינוֹ רָעָה כְּנֶגֶד גַּבָּאֵי צְדָקָה, לָמָּה שֶׁגַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם, לֹא מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר הַיּוֹם עָשִׁיר לְמָחָר, וּמִי שֶׁהוּא עָנִי הַיּוֹם עָנִי לְמָחָר, אֶלָּא לָזֶה מוֹרִיד וְלָזֶה מַעֲלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עה, ח): כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, בּוֹא וּרְאֵה יֵשׁ עשֶׁר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רַע לִבְעָלָיו וְיֵשׁ עשֶׁר שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב לִבְעָלָיו. עוֹשֶׂה רַע לִבְעָלָיו זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח שֶׁהוּא הָיָה עָשִׁיר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב (במדבר טז, לג): וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה. דָּבָר אַחֵר, זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ה, יא): וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וּכְתִיב (אסתר ט, כה): וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. וְשֶׁהוּא טוֹב לִבְעָלָיו זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יח, א): וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב, וּמֶה הָיָה לוֹ (דברי הימים ב יח, לא): וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ. וְיֵשׁ גְּבוּרָה שֶׁהִיא טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ וְיֵשׁ שֶׁהִיא רָעָה לִבְעָלֶיהָ, טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ זֶה דָּוִד, שֶׁכָּתוּב (שמואל א יח, ז): הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו, וּמִשָּׁם אֲהֵבוּהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יח, טז): וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד. רָעָה לִבְעָלֶיהָ זוֹ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל גָּלְיַת, שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְחָרֵף, וּמֶה הָיָה לוֹ שֶׁמֵּת כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, נא): וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. וְיֵשׁ חָכְמָה טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ וְיֵשׁ רָעָה לִבְעָלֶיהָ, טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ט): וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְגִיפְיוֹן שֶׁמַּשְׁקֶה כָּל הַמְדִינָה וְהַכֹּל מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם אֶחָד שַׁבְּחוּ לַמַּעְיָן שֶׁמַּסְפִּיק לָזֶה. כָּךְ הָיוּ מְשַׁבְּחִים לִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה כָּל יִשְׂרָאֵל מֵחָכְמָתוֹ, אָמַר לָהֶם שַׁבְּחוּ לְמשֶׁה שֶׁכָּךְ הֶעֱמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ט): כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו. רָעָה לִבְעָלֶיהָ, זֶה בִּלְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, טז): נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וּמֶה הָיָה לוֹ (במדבר לא, ח): וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב, לְכָךְ נֶאֱמַר: עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.
דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן,
- שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ח.
הנקודה התיכונה של הפרשה: "אם כסף תלוה את עמי"4 – שזהו ענין של חסד, ועד לחסד גדול ביותר, כדברי הגמרא5 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והיינו, שגמילות חסדים היא הדרגא היותר נעלית בצדקה, וכמ"ש הרמב"ם6 "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה .. הלואה כו'".
יש בפרשה הזו גילוי של חסד, וגילוי של טוב. שגם מה שהוא דין הוא בסוף לטובתך
ולכאורה, אין זה שייך לענין הדינין, שהו"ע הגבורה, ששייך לקו השמאל, ואילו ענין החסד הוא (לא רק בקו האמצעי, אלא) בקו הימין [ומה גם שגמילות חסדים שקולה כנגד כל המצוות (במכ"ש מצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות")7, ששייכים כולם לקו הימין, וכמבואר בחסידות8 שכל הגוף נמשך אחר הימין], כמ"ש ב"פתח אליהו"9 : "חסד דרועא ימינא" (והו"ע "חד אריך")10.
וכיון שבפרשה זו מדובר גם אודות הענין דגמילות חסדים, איך אפשר לומר שכל עניני הפרשה נקראים בשם "משפטים", שזהו"ע הדינין והגבורות?
ג. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין העונשים (דינין) שבתורה11 :
לכאורה אינו מובן: איך יש בתורה ענין של עונשים, שהם לכאורה היפך החסד, בה בשעה שהתורה נקראת בשם "תורת חסד"?!
ובהקדים – שהענין ד"תורת חסד" הוא לא רק בנוגע לכללות התורה, אלא גם בנוגע לכל פרט ופרט שבתורה, שהו"ע של חסד. וכמו בנוגע לספר תורה, שכאשר חסר אפילו אות אחת, איזו שתהי', נפסל כל הס"ת12, והיינו לפי שהתורה היא תורה תמימה ותורה שלימה, ולכן נוגע בה כל פרט ופרט. ומזה מובן, שגם מה שהתורה היא "תורת חסד", הרי זה בכל פרט ופרט.
וצריך להבין: הרי יש פרטים בתורה שלכאורה אינם ענין של חסד, כמו עניני העונשים?
ויתירה מזה:
יש יותר עונשים בתורה מאשר ענין השכר, וכידוע (בפירוש מארז"ל13 "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא") ש"הלאוין הם יותר מהעשיים"14, שהרי ישנם שס"ה מצוות לא תעשה, ואילו מצוות עשה הם רק רמ"ח, ונמצא, שענין העונש שבתורה הוא יותר מאשר ענין השכר, כיון שהענין של מצוות לא תעשה קשור בעיקר עם ענין העונש [ומה שמצינו "ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה"15, הרי זה לימוד וחידוש בגמרא, אבל בפשטות, עיקר הענין דמצוות לא תעשה הו"ע העונש], ואילו הענין של מצוות עשה קשור בעיקר עם ענין השכר [ומה שמצינו ענין של עונש על ביטול מצות עשה, הרי זה רק "בזמן דאיכא ריתחא"16 ].
וע"פ האמור שרוב התורה הו"ע של עונשים, אינו מובן: איך אומרים שהתורה היא "תורת חסד"?
ד. אך הענין הוא – שתכלית הכוונה בעונשי התורה אינה בענין העונש כשלעצמו, בתור עונש, להעניש ולייסר ("פּייניקן") את האדם, שכן, גם כאשר מדובר אודות מי שראוי לקבל עונש, בגלל שעבר על עניני התורה, הנה אם הי' בזה רק ענין העונש כשלעצמו, לא הי' הדבר נלקח מהתורה, שהיא "תורת חסד"; אלא הכוונה בעונשי התורה היא – העילוי שנעשה עי"ז.
ובזה גופא – לא רק כדברי הגמרא17 "מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי", כדי שיוכל אח"כ לקבל שכר בעוה"ב, אלא יתירה מזה – שעי"ז יגיע בעצמו לדרגא נעלית יותר, שזוהי דרגת בעל תשובה, כדברי הגמרא18 : "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין", וכמ"ש הרמב"ם19 שע"י התשובה נעשה "אהוב ונחמד .. לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו'".
ולהעיר, שהמעלה של בעל תשובה על צדיק היא בשתים: (א) כיון ש"טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו"19, הרי הוא בטוח יותר שלעולם לא יבוא לידי חטא, שהרי כבר התגבר על זה כו', (ב) "שכרו הרבה", כדמוכח מדברי הגמרא "מקום שבעלי תשובה עומדין כו'", שנאמרו לגבי עולם הבא, שזהו"ע השכר. וכמובן גם בפשטות, שהרי "לפום צערא אגרא"20, וכיון שהבעל תשובה התייגע והצטער יותר להתנתק מהרע, אזי מגיע לו שכר גדול יותר.
ונמצא, שלא זו בלבד שענין העונש הוא ענין של חסד, להיותו לטובתו של האדם, אלא עוד זאת, כיון שעי"ז מגיע האדם לדרגא נעלית יותר, הרי זה חסד גדול ביותר.
ובלשון רבינו הזקן בתניא21 – חסדים המכוסים, שדוקא מצד גודל מעלת החסד הרי זה בא בציור חיצוני כזה.
ובפרט כאשר מתבוננים בהמבואר באגה"ק22 שזהו כ"משל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו", ודוגמתו בנמשל, שהעונש הוא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאף שהי' יכול לעשות זאת ע"י אחר, מ"מ, עושה זאת בעצמו, וזהו ענין עונשי התורה – שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"23.
- משנה תורה, הלכות מתנות עניים י
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:
פָּחוֹת מִזֶּה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְלֹא יָדַע לְמִי נָתַן וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. שֶׁהֲרֵי זוֹ מִצְוָה לִשְׁמָהּ. כְּגוֹן לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁהָיוּ הַצַּדִּיקִים נוֹתְנִין בָּהּ בַּחֲשַׁאי וְהָעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִין מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי. וְקָרוֹב לָזֶה הַנּוֹתֵן לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה נֶאֱמָן וְחָכָם וְיוֹדֵעַ לְהַנְהִיג כַּשּׁוּרָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן:
פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הַנּוֹתֵן לְמִי יִתֵּן וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּסֵּתֶר וּמַשְׁלִיכִין הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים. וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא אִם אֵין הַמְמֻנִּין בִּצְדָקָה נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה:
פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הֶעָנִי מִמִּי נָטַל וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן.
- שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשי"ב
על12 הפסוק (בפרשתנו13) "אם כסף תלוה" – אמרו חז"ל14: "כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מזה כו'", היינו, שהפסוק "אם כסף תלוה" הוא מצוה וחובה.
וע"פ דרשת חז"ל הנ"ל (ס"ג) "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", מובן, שגם הקב"ה בעצמו מקיים את הציווי "אם כסף תלוה גו'".
וביאור הענין:
תוכן הענין דהלואה ("אם כסף תלוה") הוא – שנותנים למישהו כסף למרות שאין זה מגיע לו (שכן, הלוה אינו נותן (אל המלוה) דבר תמורת ההלואה); אבל לאידך גיסא – אין זו מתנה, אלא הלוה מתחייב להחזיר את ההלואה (כעבור זמן).
ו"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" – שהקב"ה נותן ליהודי ענינים וכחות אע"פ שהיהודי אינו נותן (להקב"ה) דבר תמורתם;
אבל ביחד עם זה דורש הקב"ה, שהיהודי ינצל כל הענינים והכחות שניתנו לו מאת הקב"ה כדי למלאות את שליחותו (של הקב"ה), ולהחזיר את ה"הלואה" ב"חוקיו ומשפטיו" של הקב"ה.
ה. ובפרטיות יותר מצינו במסירת דבר על מנת להחזיר (לפי תנאים הנ"ל ס"ד15) – שני אופנים: שאלה והלואה.
והחילוק ביניהם: בשאלה – חייב השואל להחזיר (אל המשאיל) אותו הדבר ששאל ממנו, לפי שהדבר (ששאל) אינו הופך להיות שלו; ואילו "מלוה – להוצאה ניתנה"16, כלומר, ההלואה שייכת לחלוטין אל הלוה, ויכול להשתמש בה בשביל כל צרכיו.
וטעם הדבר שהנתינת כח של הקב"ה לבנ"י – "כסף תלוה" (כנ"ל ס"ד) – נקראת בשם הלואה (ולא שאלה), הוא, לפי שכח זה (שניתן לבנ"י מאת הקב"ה) יכולים הם לנצל כדי לפעול בענינים שלהם, אפילו כאשר המדובר בנוגע לענינים נמוכים17, ע"ד ובדוגמת הלואה – ש"מלוה להוצאה ניתנה".
ו. וביאור הענין בנוגע לפועל, ובפרט בנוגע ללימוד תורת החסידות:
ישנם כאלה הסוברים שללימוד תורת החסידות צריך האדם להמתין תחילה עד שיהי' נזהר בתכלית אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים ובהידור מצוה, ורק אז יוכל ללמוד חסידות. כל זמן שחושש הוא אשר עדיין לא הגיע לדרגא זו, מה גם ("ווער רעדט נאָך") אם יודע, אשר עלול הוא, לעתים, להכשל בהידור מצוה ובדקדוק קל של דברי סופרים, וכל שכן אם הוא נכשל אפילו בדבר שהוא מדרבנן, ולפעמים אפילו בדבר שהוא מדאורייתא (הן בענין של "קום ועשה" והן בענין של "שב ואל תעשה"), אזי – טוען הוא – אינו יכול להתעסק בלימוד החסידות ובעבודת התפלה, ובכלל בענינים נעלים!…
והמענה לזה – "מלוה להוצאה ניתנה":
מבלי הבט על גודל מעלתה של תורת החסידות – כידוע18 שרבינו הזקן המשילה לאבן טובה הנמצאת בכתר המלך אשר בלעדי' מתבטלת מציאותו של כל הכתר ("דער גאַנצער כתר איז קיין כתר ניט") – מ"מ, הרשות נתונה לכאו"א מישראל לקחת את כתר המלך ולנצלו בשביל הענינים שלו.
ולפיכך תובעים מאת כאו"א מישראל – שמבלי הבט על גודל פחיתות מעמדו ומצבו, לא יחסיר אפילו יום אחד את השיעור שלו בתורת החסידות, ואפילו ביום זה גופא שבו נכשל ח"ו בדאורייתא (הן בענין ד"קום ועשה" והן בענין ד"שב ואל תעשה") – הרי גם ביום זה לא יחסיר את שיעורו בלימוד החסידות, ולא רק בענין של "עבודה", אלא אפילו בענין של "השכלה" באלקות, ואפילו ענין כזה (בהשכלה) שמצד רום עומקו אינו יודע כלל כיצד "להורידו" אליו ("אַראָפּצוטראָגן צו זיך")!
ז. והנה, טעם הדבר שהקב"ה נותן לבנ"י כח זה (שבבחי' "כסף תלוה") – נתבאר בהמשך הכתוב: "(אם כסף תלוה) את עמי", כדרשת חז"ל19 עה"פ – "עמי ונכרי עמי קודם".
ובהקדמה – שמזה שיש צורך להדגיש ש"עמי קודם", מובן, שקיימת נתינת מקום לומר גם באופן אחר, ואעפ"כ, המסקנא היא, ש"עמי קודם".
ומזה מובן שהנתינת כח מאת הקב"ה המרומזת בפסוק "אם כסף תלוה את עמי גו'" – נמשכת ובאה ממדריגה כזאת אשר לגבי' עבודת הנבראים אינה תופסת מקום (שלכן יכול להיות גם באופן אחר), שזוהי בחינת "אדון יחיד שרש השרשים"20.
וכדאיתא במדרש21 "איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו (מעשיהן של צדיקים), אם במעשה אלו (מעשיהן של רשעים), כיון דכתיב22 וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים", אשר הסיבה לכך ש"איני יודע באיזה מהם חפץ" וצריך להיות לימוד מיוחד (מהפסוק "וירא אלקים גו'") ש"במעשיהן של צדיקים חפץ", היא, בגלל שבמדריגה זו (ד"אדון יחיד שרש השרשים") ישנה נתינת מקום גם על ענין הפכי ("מעשיהן של רשעים"), אלא, שמצד הבחירה העצמית שבחר הקב"ה בנשמות ישראל – "עמי קודם".
ועל זה נאמר23 "הלא אח עשו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי": כיון שלגבי מדריגה זו מעשה התחתונים אינו תופס מקום, לכן "הלא אח עשו ליעקב", שעשו ויעקב שניהם שוים. ואעפ"כ, מצד הבחירה ואהבה עצמית – "ואוהב את יעקב" דוקא.
וענין זה מרומז גם בלשון הכתוב – "אם כסף תלוה"24:
"כסף" רומז על ענין האהבה – כידוע ש"כסף" הוא מלשון "נכסוף נכספתה לבית אביך"25. ודוגמתו בנדו"ד, שהמלוה – הנתינת כח – מאת הקב"ה ("תלוה את עמי") אינה באה בגלל עבודת האדם, כי אם בגלל האהבה עצמית ("כסף") של הקב"ה לבנ"י.
ח. עפ"ז יש לבאר גם המשך הכתוב – "(אם כסף תלוה את עמי) את העני עמך":
מכיון שנתינת כח הנ"ל באה ממקום כזה שמעשה התחתונים אינו נוגע שם – לכן נמשכת ובאה לכאו"א מישראל, כי, העדר העבודה אינו פועל פגם בהמקור שממנו נמשך כח זה.
וזהו מ"ש "את העני עמך" – שמבלי הבט על כך שיהודי זה הוא בבחינת "עני", שמתבונן במעמדו ומצבו ונעשה שבור מכך ("ער איז צעבראָכן פון דעם"), ולא עוד, אלא שיש לו אמנם ממה להיות שבור… בכל זאת צריך לדעת, שהכח הנ"ל מלמעלה ("אם כסף תלוה") ניתן גם אליו, שכן, אהבה עצמית ("כסף") מתייחסת אל כל יהודי ("אהבה עצמית דערגרייכט אַלעמען"), גם ליהודי זה "העני". ואדרבה – בגלל היותו עני, הרי ידוע שהקב"ה נמצא ב"לב נשבר ונדכה"26 דוקא.
ט. וממשיך בכתוב13 – "לא תהי' לו כנושה"27:
תוכנו של ציווי זה הוא – "כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה, שנאמר לא תהי' כו'"28, ולא עוד, אלא ש"אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו כו'
"29. כלומר, במקרה אשר תביעת החוב מהלוה אינה מועילה בלאו הכי (שהרי "אין לו מה יחזיר לו") ואינה גורמת להלוה אלא לחץ – אסור לתבוע ממנו את החוב.
וע"פ הנ"ל ש"מגיד דבריו ליעקב גו", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" – כן הוא הדבר גם למעלה, שכאשר תביעתו של הקב"ה ע"י קו השמאל וע"י יסורים אינה פועלת כלום, הרי לגבי תביעה סתם (ללא תועלת) נאמר "לא תהי' לו כנושה"!
וע"ד מש"נ30 "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה" – כלומר, "מה יועיל הכות אתכם כי לא תוסרו בזה, כי עדיין אחר המכות תוסיפו לחטוא ולא תוסרו ע"י המכות"31; ולכן, כאשר הקב"ה רואה, שע"י הנהגתו בקו השמאל אינו פועל כלום – יתחיל שוב עם קו הימין, בקירוב בחסד וברחמים בטוב הנראה והנגלה32.
- ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תשל"ג
ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד ה' עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃
הנה, כי בא אורך הוא טעם על קומי אורי. שהקב"ה אומר לישראל2, דכיון שכבר בא אורך, האור שלך (של ישראל), לכן צריכה את לקום ולהאיר.
ועפ"זיש לומר פירוש קומי אורי כי בא אורך, שאורך הוא האור דהנשמה, וקומי אורי הוא שע"י האור דהנשמה (בא אורך) היא צריכה לעבוד בהגוף ולהאיר אותו, שעי"ז נתגלה ענין נעלה יותר מהאור של הנשמה (אורך), ע"ד שנת"ל (סעיף ב) בענין באורך נראה אור, דהאור שנראה ע"י אורך הוא נעלה יותר מאורך.
- ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ז
אםכסף תלוה את עמי את העני עמך1, ומבאר אדמו"ר מהר"ש במאמרו ד"ה זה שנאמר לפני מאה שנה2, בשנה הראשונה לנשיאותו, דצריך להבין יתור הלשון מה שאומר את עמי את העני עמך, והול"ל אם כסף תלוה את העני עמך…
ומסייםבהמאמר28: ועתה י"ל פי' הפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, דלכאורה תיבות את עמי מיותרות (כנ"ל ס"א). והענין בזה, דהנה איתא במדרש51 בפירוש את עמי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), ופירוש עִמי הוא כמ"ש52 כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים (שעל זה אמרו53 מחי' חיים יתן לך חיים כו') הוא עמך, שטפל ובטל לך, אך מ"מ הוא עמך, וע"ד מ"ש30 עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, שהי' האור נכלל במאור. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי54
למה בכסף – יוצר האחדה – אתה יכול יש לך את כל האפשרויות
ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ב
על הפסוק70 "אם כסף תלוה את עמי גו'", יש מקשים71: למה נקט הכתוב "כסף" דוקא, והרי כל הדינים המפורטים והנכללים בכתוב זה – "לא תהי' לו כנושה", "עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עשיר קודם .. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין"72 וכו' – הם לא רק בהלואת כסף דוקא, אלא גם בהלואת שאר דברים, ובכל עזר וסיוע לזולת בכלל, ולמה נקט הכתוב כסף דוקא?
טעם הדבר בפשטות הוא – לפי שענין ההלואה הוא באופן שהדבר הניתן בהלואה נעשה רכושו של הלוה, והלוה מחוייב להחזיר למלוה דבר אחר ששוויו כשווי ההלואה, והלואה כזו מותרת בכסף דוקא, משא"כ בפירות73 קיי"ל דאסור ללוות סאה בסאה מצד החשש דיוקר וזול (כמבואר בגמרא74 ובשו"ע רבנו הזקן הלכות רבית75).
אבל, ביאור זה הוא רק בנוגע ללשון הלואה שבכתוב ("אם כסף תלוה"), שהלואה אינה אלא בכסף דוקא; אבל בנוגע לשאר הענינים המפורטים בכתוב (כנ"ל) – הרי ענינים אלו שייכים גם בשאר דברים, וא"כ עדיין קשה למה נאמרו בכתוב גבי כסף דוקא?
יא. והביאור בזה – בהקדמה:
מהדין האמור – שהכסף הוא הדבר היחיד שמותר ליתנו בדרך הלואה הנ"ל – מובן, שענינו של הכסף הוא ששוויו אינו משתנה, ובלשון הגמרא76 – שהכסף הוא "טבעא", ולכן, הוא העיקר, ועל ידו קונים את שאר הדברים שהם טפלים.
ותוכן הענין בנוגע לכללות צרכי האדם – ש"כסף" קאי על צרכי האדם המוכרחים, שהם בבחי' דבר טבוע שאין בו שום שינויים, שהרי הקב"ה הוא זן ומפרנס לכל, "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"77, ונותן לכל הנבראים את כל צרכם; מלבד כאשר האדם מתערב ומקלקל את סדר הבריאה78, אבל סדר הבריאה מצד עצמה הוא באופן שהקב"ה נותן כל צרכי האדם המוכרחים.
וזהו החילוק בין כסף שהוא "טבעא" לזהב שהוא "פירא"76 – שכסף הו"ע "די מחסורו"79 שנותנים לכאו"א, משא"כ זהב, שאינו דבר קבוע, הו"ע העשירות, שבזה יש חילוקי דרגות.
וענינם בעבודת האדם – כפי שמצינו בנוגע לתרומת המשכן (שעומדים לקרוא אודותי' בפרשת תרומה), שהיו בה שני סוגים: מחצית השקל, שהיתה של כסף – הכל היו שוים בה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"80; ואילו שאר הי"ג (או ט"ו) דברים81 – "באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו"82.
וע"י העבודה ד"מחצית השקל", דהיינו, שהאדם ממלא את חובתו בענינים המוכרחים כו' – הרי הוא זוכה לההשפעה מלמעלה בבחי' כסף, דהיינו שמקבל את כל צרכיו ההכרחיים (וע"ד השפעת המן, שגם הוא הי' אצל כולם בשוה – "עומר לגולגולת"83).
יב. ועפ"ז יובן מ"ש "אם כסף תלוה גו'", כסף דייקא:
המדובר בכתוב אודות עשיר ועני הוא – בנוגע לענין הכסף, דהיינו, בנוגע לדברים המוכרחים, שזהו הפירוש ד"עשיר" ו"עני" ע"פ תורה (שהרי אילו הי' מדובר אודות "עני" מצד החסרון בעניני מותרות, לא הי' נלחץ כ"כ עד שיכתת רגליו לחפש גמ"ח). ועל זה אמרה תורה "אם כסף תלוה גו'": אם רואה אתה עני שחסר לו בדברים המוכרחים – עליך להלוות לו כסף כדי למלאות את מחסורו.
והחידוש שבזה – דלכאורה יכולים לחשוב: כיון שמדובר אודות מי שחסר לו אפילו בדברים המוכרחים ("כסף"), הרי זו ראי' שקלקל את מעשיו (דאל"כ לא הי' שייך שיחסר לו, שהרי הקב"ה זן ומפרנס את העולם כולו, כנ"ל), וכיון שסיבת חסרונו היא לפי שקלקל את מעשיו, הרי לכאורה הדרך היחידה למלא את חסרונו היא ע"י שיעשה תשובה, ומה יכול הוא (העשיר) לסייע לו בדבר?!
וכפי שמצינו תוכן שאלה זו בגמרא84: "משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו".
ומה גם, שכיון שהלה קלקל את מעשיו, ולכן אין נותנים לו מלמעלה די מחסורו – הרי גם לא יהי' לו כדי להשיב את ההלואה?!
אך הענין הוא – שסיבת העניות (אפילו בנוגע לענין הכסף, דברים המוכרחים) אינה בהכרח מצד שקלקל את מעשיו, אלא יתכן סיבה אחרת לדבר:
איתא במדרש85 על הפסוק "אם כסף תלוה גו'": "אמר דוד לפני הקב"ה, רבון העולם, ישב עולם לפני אלקים86, תיישר עולמך בשוה העשירים והעניים, אמר לו, א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו85, אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד".
ונשאלת השאלה בתורת החסידות: ומה בכך ("וועמען אַרט דאָס") שלא יהי' חסד בעולם – כיון שכולם יהיו עשירים, ולאיש לא יחסר דבר?
ומבואר בזה בחסידות87, שכללות ההשתלשלות נקבעה בסדר של משפיע ומקבל, ומאחר שכל הענינים שלמעלה באים ע"י עבודת האדם [כמאמר רבנו הזקן88 – המובא גם בשם הרב המגיד89 – על מאמר המשנה90 "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים שלמעלה הם "ממך"], לכן צ"ל השפעת החסד למטה, כדי שעי"ז יהי' ענין ההשפעה למעלה.
ונמצא, שסיבת העניות אינה בהכרח לפי שקלקל את מעשיו, אלא מכיון שצ"ל ענין המשפיע והמקבל בעולם. וכדברי אדמו"ר מוהר"ש91 במאמרו המפורסם בענין "תפלה לעני כי יעטוף"92, שטענתו של העני היא "דהן אמת שמוכרח שיהיו עניים .. אבל מדוע הגיע לחלקו שיהי' הוא העני", ומשמעות הדברים שם, שטענה זו היא לכאורה טענה צודקת93, ומזה מובן גם שהיותו עני אינו באשמתו כלל.
ומ"מ, אף שסיבת עניותו אינה לפי שקלקל את מעשיו, אלא כך נקבע לכתחילה מלמעלה שיהי' עני – אין זה סותר לכך שהקב"ה זן ומפרנס לכל (כנ"ל שבענין הכסף, דברים המוכרחים, אין חילוקים, וניתן לכולם בשוה), כי בודאי זן הקב"ה גם אותו ונותן לו את כל צרכיו, אלא שההשפעה שנותנים לו מלמעלה נקבעה באופן שיקבל את השפעתו ע"י העשיר.
וכידוע הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם חסידים הראשונים94, ותוכנו, שמה שאדם נותן לזולתו, אינו נותן משלו; הדבר הוא מלכתחילה של חבירו, אלא שהקב"ה נתנו לו בפקדון, כדי שימסרנו למי שנועד אליו95.
יג. מכל האמור מובן גודל מעלת הענין דגמילות חסדים:
ידוע, שכדי לפעול השפעה מן המשפיע אל המקבל, עד לבחי' יחוד משפיע ומקבל – צריכים להיות בדרגא שלמעלה ממשפיע ומקבל, כי רק מי שלמעלה משניהם יכול לפעול בהם יחוד.
וכיון שע"י גמ"ח פועלים ענין ההשפעה למעלה, ועד ליחוד משפיע ומקבל (שהרי תכלית ענין גמ"ח הוא לפעול יחוד זו"ן, ועד ליחוד חו"ב) – בהכרח שגמ"ח מגעת עד למדריגה שלמעלה מהשתלשלות, שבה אין ענין משפיע ומקבל, ובלשון הקבלה – בחי' ע"ק, שאין בו בחי' דכר ונוקבא, כידוע96.
ובענין ג' הבחינות שבכתוב "אנכי הוי' אלקיך" שנתבארו לעיל (ס"ה) – הרי גמילות חסדים מגעת עד לבחי' "אנכי", שהרי בשם הוי' ישנו כבר הענין דמשפיע ומקבל: אותיות יו"ד וא"ו דשם הוי' – בחי' משפיע, וב' ה"הין – בחי' מקבל97; וכיון שגמ"ח מגעת למדריגה שלמעלה מבחי' משפיע ומקבל, נמצא שמגעת עד לבחי' אנכי.
יד. וזהו גם הטעם שגמילות חסדים היא אחד הענינים "שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"98:
בנוגע למצוות בכלל – הרי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"99, וטעם הדבר – דכיון ששכר המצוות הוא בלי-גבול, והעולם הזה הוא מוגבל, אין שכר מצוה יכול להיות בעוה"ז; משא"כ ע"י גמילות חסדים, ממשיכים בחי' הבל"ג שלמעלה מהשתלשלות גם בעוה"ז גופא.
ונמצא, שאף שמצות גמילות חסדים עצמה היא בכסף דוקא (כנ"ל), מ"מ, השכר שמקבלים עבור גמ"ח הוא בלי-גבול – בחי' זהב, עשירות שלמעלה מ"די מחסורו".
וזהו ג"כ הביאור במארז"ל100 "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל בית המקדש": "זהב" – ענינו עשירות, בלי גבול, ולכן אינו שייך לעולם, שענינו גבול; ומה שמצינו זהב בעולם – אין זה אלא "בשביל ביהמ"ק", דהיינו שכאשר עושים מן הזהב ביהמ"ק, שהוא ענין של בל"ג, שזהו ש"מקום ארון אינו מן המדה"55 – אזי ממשיכים בחי' הבל"ג גם בעולם, וממילא ישנו זהב בעולם.
וזהו "אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה", שע"י ענין הגמ"ח ממשיכים בחי' בל"ג בעולם, ועי"ז נמשך גם בעוה"ז בחי' זהב, עשירות בלי גבול.
ויובןזה בהקדים מ"ש (בפרשתנו16 ) אם כסף תלוה את עמי, ואיתא במדרש17 אמר הקב"ה אם כסף תלוה את עמי (עמי בחירי"ק תחת העי"ן), ומבואר בהדרושים18, דזה שמעלת הגמ"ח היא גדולה כ"כ עד שעי"ז אתה עמי, עמי במחיצתי19, הוא כמ"ש20 כי חסד חפצתי ולא זבח, דהגם שגם הקרבנות (זבח) הם רצונו ית' [כמובן גם מזה שישנם כו"כ ציוויים להקריב קרבנות],
בפרשת השבוע נאמר25 "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואיתא26 במדרש תנחומא27 "מלוה ה' חונן דל28, כביכול לה' הוא מלוה", והיינו, שהפעולה דנתינת הצדקה – "חונן דל" – היא בבחינת "מלוה הוי'", שנותנים הלוואה להקב"ה.
התשלום של הקב"ה – הוא לפי המדה שלו, וכיון שהקב"ה הוא בלי גבול, הרי התשלום שלו הוא גם בלי גבול.
וכפי שדובר בהתוועדות דיו"ד שבט29, אודות ביאור הצ"צ בספר החקירה בתחילתו, שהגם שבלי גבול בפועל אינו שייך בנבראים, שהרי אפילו כאשר יתוסף עוד ועוד, הרי סוכ"ס נשאר הדבר בהגבלה – הנה רק בפועל אין בלי גבול בנבראים, אבל בכח, יכול הקב"ה להמשיך וליתן עוד ועוד, דור אחר דור, עד אין קץ.
ובעומק יותר – דבר שהוא גבולי בזמן, הנה התחלת הסוף שלו, שינוי וחלישות, מתחיל זמן רב לפנ"ז. וכלשון הידוע30, שנבראים31, מיום הבראם הולכים ומתיבשים. מזה מובן, שראיית השפעה שבמשך זמן רב אין בה חלישות32, ואדרבה – הרי זה מגדרי אין-סוף בפועל. זהו כללות הענין דהמשכת בלי גבול בגבול.
ז. בצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"33, הרי האופן היותר נעלה הוא – גמילות חסדים, ע"פ מאמר רז"ל34 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", ד"צדקה לעניים" דוקא, ו"גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".
מצד צדקה – בהכרח שיהיו עשיר ועני, כי, אם כולם יהיו עשירים – "חסד35 ואמת מן ינצרוהו"36, "לא יחדל אביון מקרב הארץ"37; אבל מצד גמילות חסדים – אין צורך בעני, "אפס כי לא יהי' בך אביון"38, כיון שגמילות חסדים היא גם לעשירים.
- מי השלוח, ליקוטי מי השלוח, ספר שמות, משפטים א׳
אם כסף תלווה את עמי את העני עמך וגו'. הענין שקורין פרשה זו בימי הפסח מפני שבזה החג מתרבה האהבה בישראל, לכן מזהיר אותם הכתוב שלא יתפשט האהבה חוץ לגבול למקום נכרי. ולכן גם כן נקרא זה החג בשם חג המצות כמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמצה רומז על מצה ומריבה.
(בית יעקב שמות משפטים ל"א)
- קדושת לוי, שמות, משפטים ד׳
ונחזור לענינינו, כשהברואים עושים אותיות בשורשם על ידי התדבקות באי"ן אזי הוא הולך במחשבתו בבחינות האי"ן אל השורש. וזהו הרמז ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כמעשה האי"ן שלהם המאיר להאותיות, כי ספיר מלשון בהירות כן יעשה אותיות שם באין סוף יתברך. והנה המשפיע והמקבל בתוך המחשבה הם בשוי' אחד, כי צריך לצמצם שיוכל המקבל לסבול ולקבל ממנו והבחינה זו נקרא ציר"י שהם נקודות זה אצל זה בשוה לא אחד למעלה מחבירו אך אחר התקבל שפע המשפיע למעלה גבוה הוא מהמקבל ואז נקרא בחינה זו בחינות נקודה שב"א שנקודה אחד למעלה מחברתה. והנה בשעה שהמשפיע מצמצם עצמו לבחינת המקבל זה נקרא שהחכמה לוה מבינה ובשעה שהמקבל מסתכל על המשפיע נקרא בינה לוה מן החכמה כי על ידי החכמה בא לאי"ן (שמות רבה לא) אם כסף תלוה את עמי כו' ונתחברת בשורשה. וזהו דאיתא במדרש (שמות כב, כד), שהשמש לוה מירח וחשיב שם ו' מדריגות ואמר חכמה לוה מבינה כו' לרמוז על הנ"ל. והנה ידוע ענין שקלא וטריא הוא מאי"ן בא לשיקול הדעת שאי"ן בא ליש והיש מסתכל תמיד על האין שלו לשורשו שהאי"ן שופע תמיד עליהם וממלא כל משאלות לבם בסוד והחיות רצוא ושוב, מבחינת הרצון ואז שואבים חיות ומחשבות למה שרוצין לכבוד הבורא ברוך הוא. והנה כל זה נקרא בחינות שקל נמצא שהשקל הוא שם למעלה במקום הרצון. וזה היה בחינות השקלים של ישראל שהיו מסתכלים ומתחברים בהאי"ן ועשו שם אותיות כנ"ל על ידי כן בא להם כל משאלות לבם והיה פעולה שלא יפרדו מהאי"ן חס ושלום שהיה כל הסתכלות שלהם תמיד על האי"ן ומשם ימשוך כל טוב:
