הערות על "צום שלושה ימים"
בשבועות האחרונים מתקיים קמפיין מאסיבי הקורא לצום שלושה ימים. מאחורי היוזמה עומדים רבנים חשובים ומוערכים: הרב מוצפי, הרב אשרוב, הרב אריק נווה, משה שרון ואחרים. גם כמה ידוענים משתתפים בקמפיין.
מועד הצום נקבע לתאריכים יא'-יב'-יג' לחודש אדר ב', ממש רגעים לפני חג הפורים.
הנימוק לצום הוא הכוח הקולקטיבי שבצום לבטל גזרות ולשנות את התודעה של כולנו.
כך מנומקת הקריאה לצום באתר הרשמי:
"זוהי שעה קריטית לעם ישראל. המציאות הקיצונית מחייבת פעולה עוצמתית.
אויבנו מבית ומחוץ מבטיחים "להשמיד את כל היהודים", ונערכים כעת למתקפה כוללת העלולה לסכן את עצם קיומנו. גם הצבא הטוב ביותר לא יוכל להתמודד אם חס ושלום יתאחדו כל מבקשי רעתנו. בעת כזאת, אנו פונים אל מורשת אבותינו. בימי מרדכי ואסתר, כאשר עמדה גזרת המן עלינו, התכנסו היהודים לצום שלושה ימים, והתהפך הגורל לטובה. צום שלושה ימים הוא פעולה עוצמתית שבכוחה לשנות את המציאות."
לקרוא קריאה הפוכה
ראשי המקובלים אמנם נהגו להרבות בצומות ותעניות. שיטת התעניות זכתה לעידוד מיוחד בתקופת האר"י. גם על ר' זירא, אמורא בבלי, מסופר שצם 100 תעניות בגלל ששכח את תלמודו.
מתוך שהכוונה שמאחורי היוזמה מבורכת והיוזמים עצמם הם אנשים הראויים להערכה, התלבטתי אם לכתוב רשימה זו. אולם מי שמעיין בכתבי החסידות, מאז ימי הבעל-שם-טוב, יכול להתרשם בנקל שתנועת החסידות לא הייתה תומכת בקריאה הזו לצום ואף יוצאת בקריאה נגדית, להימנע מהצום ולהשקיע את המאמצים בפרסום שמחת הפורים. לעמדה ברורה זו של ראשי החסידות יש לא מעט נימוקים. ננסה להצביע על כמה מהם, שלא על-פי סדר חשיבות:
א. שינוי זווית הראייה. אחד האתגרים העיקריים של תורת החסידות הוא לשנות לאדם את זווית הראייה. להראות את השלמות בעולם ולא את החסך. בכוח האדם להשפיע על העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, אבל לא על ידי שהוא מקונן על רוע מזלו ועל הקשיים אלא על ידי שהוא מגלה את כוח האינסוף בתוך הממד הסופי והמוגבל, בתוך המציאות.
מהזווית הזאת קריאה לצום היא גם קריאה להתבוננות בחסך ולא במלאות. זאת קריאה המקפלת בתוכה הפחדה ולא העצמה.
באחד ממכתביו נוזף בעל התניא בחסיד שנוהג בתעניות:
"אך עתה הפעם אגלה דעתי אודות הצומות – לא באלה חפץ השם, ולא כן קיבלתי מרבותי הקדושים.
אך זאת עצה היעוצה – להתפלל בשמחה גדולה עד אין קץ…" (אגרת יט, אגרות בעל התניא)
ב"לנצח כל רגע מחדש" סיפרתי כיצד גם בשעותיו האחרונות, במציאות קשה להחריד, בעל התניא ביקש את השמחה ותבע לדחות מרה שחורה. בזווית מסוימת, בזווית הראיה שאותה החסידות מבקשת לקדם, המונח גזירות אינו חלק מהשיח. תחת המושג תעניות וסיגופים כובש את השיח המונח שמחה.
ב. נכון, תופעת הסכינאות והאנטישמיות הבינלאומית הן נוראות. אולם למרות זאת קשה להסכים לנימוק העומד בתשתית הקריאה לצום. האמת אולי אפילו הפוכה. כל רגע וכל שעה בהיסטוריה של עם ישראל ושל כל אחד מישראל הוא קריטי, אך מבחינה עובדתית כנראה מעולם לא היה טוב יותר לעם היהודי. אולי, וגם זה לא בטוח, רק בתקופת שלמה המלך המצב של העם היהודי היה טוב יותר. מעולם לא היינו יותר חזקים, עצמאיים, משפיעים. ואם עתה רלוונטית הקריאה לשלושה ימי צום, אזי במאתיים השנים האחרונות, בקום המדינה, במלחמות, בתקופת השואה ולפניה, בבריה"מ הקומניסטית, בפרעות במזרח אירופה – בכל התקופות הללו לא היינו צריכים להפסיק לצום.
ג. אחד החידושים של הבעל-שם-טוב הוא שאין לשבור את הגוף בצומות ותעניות. הגוף נתפס כדבר יקר ערך. ידועה תורת הבעל-שם-טוב על הפסוק: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו גו' עזוב תעזוב עמו", לפיה העבודה צריכה להיות בבירור וזיכוך הגוף.[1]
עוד מובא בכתר שם טוב:
"אמרו על ריב"ש על השלום שזכה לכל הארות והמדריגות שהיו לו הכל מחמת המקוואות, שהיה תמיד בטבילות. ומקוואות יותר בתמידות טוב יותר מהתענית, שהתענית מחליש הגוף מעבודת השם, ועוד יותר טוב שהכח שהוא מניח בתענית יתן הכח ההוא בלימוד התורה ותפלה שיתפלל בכל כחו וכוונתו, ובזה יבוא למדריגה."[2]
ד. תענוג ולא חסך – בעקבות הבעל-שם טוב ובעל התניא גדולי האדמו"רים בחסידות שללו את התעניות במילים חריפות באינספור שיחות ומכתבים. יחד עם זאת, באופן פרדוכסלי, הם עצמם היו מתענים מעת לעת. הסיבה לכך, על-פי הסבר הרבי מלובביץ', הייתה שהתענית לא היוותה עבורם עינוי, אלא תענוג. עניין זה דורש הסבר רחב (רשימה שכתבתי בעבר על התענוג שבצום) אולם בקווים כלליים ניתן לומר כי הם היו מצויים בהתעלות כה גבוהה, כמו ביום הכיפורים, שהחיות הגופנית לא נזקקה לאכילה ושתייה[3].
בעיון מעמיק אפשר למצוא סיבות נוספות בספרות החסידית להעדפת שלושה ימי שמחה על-פני שלושה ימי צום. אולם נראה לי שהכוונה ברורה.
בכל מקרה, ברכת צום קל ומועיל למי שבוחר לצום מתוך אותן מטרות נעלות של התעוררות ואחדות שמציגים ראשי היוזמה.
[1] כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
[2] כתר שם טוב, חלק ראשון, ריט.
[3] תורת מנחם, חלק שני, ה'תשי"ב, קנו.
ב"ה ח' אדר ב' תשע"ו
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
ד"ר הררי מביע את דעתו בנושא "צום שלושת הימים" בהסתמכות על בעל התניא והבעש"ט וכותב: "…מי שמעיין בכתבי החסידות, מאז ימי הבעל-שם-טוב, יכול להתרשם בנקל שתנועת החסידות לא הייתה תומכת בקריאה הזו לצום ואף יוצאת בקריאה נגדית, להימנע מהצום ולהשקיע את המאמצים בפרסום שמחת הפורים. לעמדה ברורה זו של ראשי החסידות יש לא מעט נימוקים".
ואכן, זו היא גישת החסידות לגבי צומות וסיגופים של היחיד.
לעניות דעתי, המקרה שבו הרבנים קוראים לצום של שלושה ימים בגלל המצב אינו דומה למקרים הנזכרים לעיל.
יש סיפור על עשיר אחד שהגיע לאחד הצדיקים וסיפר לו שכדי לתקן את עצמו הוא אוכל רק לחם יבש ושותה רק מים.
אמר לו הרבי : "תפסיק עם זה מיד, ותאכל שלוש סעודות כל יום, עם בשר ויין וכל מיני מטעמים"
לאחר שהלך העשיר, שאל אותו המשמש "אתה מעודד אותו לתענוגות העולם הזה?"
ענה לו הרבי: "אם הוא יאכל בשר וישתה יין כל יום, יסכים שלעניים מגיע לפחות לחם ומים. כאשר הוא אוכל לחם ומים, הוא יחשוב שלעניים מגיע רק אבנים לאכול"
חז"ל נהגו לצום. באגרת התשובה בתניא כתוב על רבי אלעזר בן עזריה שפעם לא מחה בפני שכנו על עניין מסויים ו"השחירו שיניו מפני הצומות". האר"י ז"ל מציים את מספר הצומות לכל חטא, ובעל התניא מביא אותו, ואומר שאפשר לצום חצי יום, לחלק את הצומות לתקופה ארוכה, ומוסיף שלמי שקשה לו – שיפדה את הצום בכך שיתן את דמי הסעודות לצדקה.
וההבדל העיקרי הוא בין צומות נדבה של יחיד, לבין צום של ציבור.
אחת הסיבות המרכזיות לשלילת צום יחיד היא שבתקופה של צמיחת החסידות, היה נתק בין תלמידי החכמים ולומדי התורה שבדור לבין עמי הארצות והאנשים הפשוטים. " בני התורה" יצרו חיץ בינם לבין היהודים הפשוטים, זלזלו בהם והשפילו אותם.
הבעש"ט וממשיכי דרכו יצאו נגד ההתנשאות וה"ישות" של מעמד הלמדנים. כי על בעל גאווה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור באותו מקום". כלומר – הרגשת הישות וההתנשאות אינה נותנת מקום כביכול לקב"ה לשרות, כי כמו שכתוב בתניא "אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו".
ובדורות ההם, אילו שהיו קרואים "אנשי מעשה" הבקיאות בלימוד, החומרות והסיגופים, הם אילו שיצרו והיוו סיבה לגאווה, להתנשאות, ולהגברת הישות העצמית, תנועות נפש שהן מנגדות לאלוקות בתכלית. הקב"ה בעצמו כשהוא משבח את משה רבינו ע"ה אומר עליו שהוא "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".
ולכן, כאשר האיר אור האמת שבתורת החסידות, כל תופעה, כל הנהגה, כל תפיסת עולם שעודדה גאווה – נשללה מכל וכל. וזו גם אחת הסיבות שהחסידות מקרבת את היהודי הפשוט, כי עבודת ה' שלו נעשית מתוך ביטול וקבלת עול, ולא מתוך סיפוק עצמי ויוהרה.
ולכן, הקריאה לצום שלושה ימים אינה דומה לאדם המרגיל את עצמו בסיגופים, ועלול לחשוב שמגיע לו כבוד על ה"עבודה וההקרבה" שלו. כאן זו קריאה של רבנים, לא יוזמה פרטית, ובתור שכזו – יש לה מקום, ויש לכבד אותה.
ואין זה שולל את עניין השמחה. אפשר לחוש שמחה בתוך הצום עצמו. הרבי בשיחות העלה לא פעם ולא פעמיים את התוכן החיובי שבצומות ובאירועים שגרמו להם. את המשפט "כשם שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, כך משנכנס אב ממעטים בשמחה", מסביר הרבי שכמו שבאדר אנו מרבים את העניינים הטובים בשמחה, כך בחוש מנחפ אב אנו ממעטים את העניינים הבלתי רצויים על ידי שמחה. אבל כמובן שאנו צמים בתשעה באה, כי זו ההלכה. וזורקים בונקעלעך כדי למעט את העניין של הצום על ידי שמחה…
נקודה נוספת. החסידות אינה יכולה ללכת נגד ההלכה. הרמב"ם פוסק שכאשר באות צרות על עם ישראל, קוראים לצום כדי להעביר את רוע הגזירה.
עם ישראל מכונה בשם "צבאות השם".
בצבא יש חילות שונים. רגלים, שריון, חיל אויר, וכו'. אי אפשר לנצח במלחמה רק עם חיל אחד, או בלי שיתוף פעולה בין כל החילות. אבל חייבים להבין שןכל חיל יש את התפקיד שלו, צורת הלחימה והכלים המיוחדים לו.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאל את האדמו"ר הזקן מדוע בחב"ד לא אומרים "ושמרו בני ישראל את השבת" לפני תפילת ערבית בשבת, כי כשבני ישראל אומרים את הפסוקים האילו "נעשה יריד גדול בשמים". ענה לו בעל התניא: |לא בכל יריד אנחנו צריכים להיות…". כלומר – אין הוא שולל את עצם העובדה שהיריד באמת מתקיים, אך זה לא התפקיד של חסידי חב"ד. הרבי פעם התבטא שאם בירושלים החרדים לא היו מפגינים נגד חילול שבת, היה צריך לשלוח את חסידיו למחאה זו. וכיוון שיש מי שעושה את זה, אז עדיף שחסידי חב"ד יניחו תפילין ליהודים ברחוב, כי את זה אף אחד לא עושה.
אז לסיכום – הקריאה לצום אינה נוגדת את תפיסת החסידות השוללת צום נדבה כי:
א. הסיבה של התגברות הגאווה וההתנשאות אינה תופסת במקרה זה.
ב. אפשר לשמוח גם כשלא אוכלים..
ג. ההלכה פוסקת שיש לקרוא לצומות ציבור בעת צרה. ומי ששייך ל"יריד" הזה, צריך לצום על פי פסיקת רבני הציבור שהוא שייך אליו.
ואנחנו בתור חסידי חב"ד, יש לנו "ירידים אחרים".
ורק השילוב של כל "הירידים", ושל כל הדיעות והגישות, כמובן כל זמן שהן על פי ההלכה! יביא לגאולה האמיתית והשלימה, על ידי ש"האמת שנעשתה עדרים עדרים והלכה לה" (מהמשנה בסוף מסכת סוטה ומסכת סנהדרין) תחזור מכל עדר ותצטרף לאמת אחת.
אגב גם מנהגי הצום מסכימים שבדורנו אין להתענות תענית רשות ואין בקריאה לצום סטייה מדרך החסידות (לתורה שמחה ואחדות )אלא זוהי הוראת השעה ולא הנהגה ולא דרך בעבודת ה . צום חד פעמי שמעיד על רצינות יוצאת דופן ואין בכך שום סכנה או פגיעה במצב רוח לא ביקשו מאף אחד לקחת על עצמו יותר ממה שהוא מסוגל לצום. אלא כל אחד כפי יכולתו וגם אם בכללל לא יצום ודאי ששיתופו באירוע רצוי ומבורך וחשוב
מעולם לא היה טוב יותר ????????????????????????????? אתה יודע שזו עובדה שיש לחיזבאלללה 220000 רקטות מכוונות עלינו עכשיו ממש אתה יןדע יש תרחיש בצהל שהחיזבאללה משתלט על ישובים בצפון והצפי מפחיד.
ראייה אופטימית החא הדרך הנכונה לחיות אבל יחד עם זאת ידעו חסידות גם לפני השואה ובכל זאת היתה שואה .
בכל אופן לא תפסת את המהות של הצום שהיא אחדות ותפילה וזעקה ולא היעדר אכילה .
אם כל המציאות סביבנו אינה קריאה ברורה מהבורא לשינוי אז הצעד הבא עלול להיות מאוחר מדי
שמחה ????
תספר את זה למאות המשפחות השכולות מהבצע האחרון בעזה ולמשפחת פוגל
ברפואה אם המצב של החולה מחריף אז מחליפים טיפול ואם אתה לא רואה שהמצב הולך ומחריף אתה לא רואה טוב