אדם יכול לחיות 70 שנה והוא לא חי באמת אפילו רגע אחד בחייו

ככל שהאדם מתמיד בעבודתו, ככל שהוא מסיר יותר את המסך בין הנפש ללבושים, כך הכלי בטל יותר לאור והמחשבות לכוחות הנפש.

(מעובד על-פי הרבי הריי"צ, חג הסוכות ה'תרפ"ב)

***

אדם יכול לנטוש את אשתו השלישית, להתנתק מילדיו, להיות עמוס חרדות, לקיים חברויות תועלתניות בלבד, ואפילו כלבו יברח ממנו, ולמרות זאת הוא ייקרא מצליח ויהווה מושא להערצה וחיקוי רק בגלל שהרוויח הרבה כסף בעבודתו.

המצב הנכון אמור להיות הפוך. אדם מצליח כשהוא מגלה זהות רוחנית, עמוד שידרה פנימי וערכי, מעבר לעבודה שלו, כך שהצלחה וכישלון כלכליים אינם מהווים עבורו מבחן להצלחה.

(ר' אהרון מוס עונה לאדם המתלונן על קריירה שלא מזנקת)

***

התעוררות רגשית, התגברות על נפילות, יכולת למצוא טעם ומשמעות לחיים, תלויים לא רק בהתבוננות, בגיבוש הדעות הנכונות על החיים ובהכוונת המחשבות.

"חיי האדם תלויים באוויר שסביבו". ישנו אוויר שמנמיך את האדם, אוויר "עם סכנה תמידית לחלות במחלות מדבקות". וישנו אוויר נקי, אוויר פסגות. שעוזר להשיג בהירות שכלית ובריאות נפשית.

לכן "התרופה הכללית הראשונית היא לטהר את האוויר". להימנע ממקומות שיש בהם אוויר המעביר מחלות, דיבורי סרק, רכילות, לשון הרע, ולחפש אוויר מרומם, אוויר שיש בו אותיות זכות המפיצות מתיקות של תורה, קבלה, אחריות ואהבה.

(על-פי היום יום)

***

חוסר נחת. תחושה שלא נמצאים בזמן ובמקום הנכון. אולי מגיע לנו יותר, להיות במציאות אחרת.

"כף הקלע" הוא מושג קבלי שהביטוי היומיומי שלו הוא סוג של צער הנשמה על שאינה במקום שהיא צריכה להיות.

הצער הזה נגרם דווקא למי שמשתדל להיות בסדר אבל נוטה לאטימות ומכניסטיות בחייו. הוא אינו עובר לתחום האסור, אך יחד עם זאת הוא אינו "מונח" בעולמו. חייו נטולי תחושת שליחות. החיים נחלקים עבורו למה שאסור, מה שהוא צריך לעשות ומה שאינו חייב. וכשאינו חייב הוא עסוק בדברים בטלים. ועל כן קולעים את נשמתו ממקום למקום.

המטרה של הייסורים הפנימיים האלה, בניגוד למקובל לחשוב, איננה עונש. הם נועדו כדי שיתעורר, יזדכך, יתעלה ממצבו. כף הקלע היא סוג של עצה, שנועדה להוציא את האדם ממצב של טמטום המוחין, של נטייה לגשמיות ותועלתנות מוגבלת. שכן אין "שמחה כשמחת התרת הספיקות". אין מנוחה גדולה יותר לנפש כאשר היא מגלה את מקומה, המסלול המיועד עבורה, ובו היא צועדת.

(עוד אודות כף הקלע, ראו בלינק בהערה הראשונה ובתניא היומי.)

***

99 אחוז מהאנרגיות בעולם מקורן מהשמש, סיפר לי חבר, חוקר בכיר בתחום הכימיה.

אחד האתגרים של הכימיה המודרנית הוא להיות מסוגלים לשמר ולהניע את האנרגיה הזאת כך שיהיה לה ביטוי ושימוש בחיי היומיום.

כפי שהשמש מאירה כל העת, כך גם הנשמה מאירה כל העת. האתגר של האדם הוא לגלות את האנרגיה הזאת של הנשמה, לשמר ולהניע אותה כך שהנשמה תאיר בחיי היומיום למרות הגוף הגשמי והמשיכה החומרית המעלימים על אותה אנרגיה. הדרך לגילוי אור הנשמה היא על ידי ברור וזיכוך המידות הטבעיות עד לרמה כזו שאור הנשמה יתגלה ללא הסתרים.

(על הכימיה של הנפש וההקבלה בין אור השמש ואור הנשמה ראו הרבי הריי"צ, ספר המאמרים, קונטרסים, חלק א)

***

הנפש אינה מקיצה כמו הגוף, אותו מעירים בפעם אחת.

"את הנפש רק בהתמדת העבודה שמכריחים לעבוד יכולים להקיץ."

ולכן יש אנשים שנדמים כערים. הם פועלים וחיים, אך נפשם עדיין ישנה. שכן הם אינם מוכנים לקבל על עצמם את העבודה שתעורר ותגלה את הנפש הקדושה.

(חובת התלמידים, איזה עצות להתעלה ולתקן את עצמך בהן)

***

תנאי לכל לימוד החותר להשגת נקודת העומק והאמת של הלימוד הוא שהלומד יעזוב את כל ענייניו, רצונותיו ופניותיו ויבטל את מציאותו בשעת לימודו.

כך גם היו "הפילוסופים מאומות הקדמונים, שהיו עוזבים את כל תענוגות ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלימוד החכמות כל היום והלילה…" (תורה אור תולדות יט, ג)

שכן אם מערב הלומד, חכם ככל שיהיה, פניות אישיות, הוא לא יגיע "אפילו לקורטוב של אמת". ואם כך הוא בחכמת חיצוניות, על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לענייני קדושה.

הסיבה לכך היא שכל העניינים בעולם, על-פי המחשבה היהודית, נמשכים מאחדות הבורא. פניות ורצונות אישיים מסתירים על היכולת לגלות את אותה אחדות פשוטה, ולכן גם את נקודת האמת שבלימוד.

(הרבי מלובביץ' שבת חנוכה, ה'תשכ"ו)

***

ההבדל בין ברכה לתפילה.

בברכה המברך ממשיך למתברך את מה שכבר שייך לו, רק שאותו שפע מתעכב מלרדת או להתגלות בגלל סיבות שונות. המברך, בזכות מעלתו, אינו משנה את מה שנועד למתברך אלא מזרז את המשכתו לעולם הגשמי.
למשל, אם נגזר על מישהו שיפור במצב הכלכלי, המברך אינו יכול לשנות את הגזרה אלא רק לזרז את התגשמותה.

התפילה עניינה שגם אם נגזר על האדם קשיים כלשהם, בתפילתו הוא מבקש להמשיך לו השפעה חדשה מאור אין סוף שלמעלה מהסדר הטבעי או זה שנגזר עליו.

לכן כשאומרים בכמה תפילות "יהי רצון", הכוונה היא שיתגלה רצון חדש. שהמציאות תשתנה למרות שלכאורה השינוי "לא מגיע" למתפלל.

(הרבי מלובביץ' וישב, ערב חנוכה, ה'תשכ"ו)

***

ישנים הם מי שמוחם ולבם שבוי בענייני הבל. הם מריקים את זמן החיים, אולם הם מודעים לכך.

נרדמים הם אלה שישנים שינה עמוקה כל-כך עד שחלומותיהם, המצב הגס בו הם נמצאים, נראה להם לאמת, למצב נכון ורצוי.

את הישנים מספיק לעורר, וכדאי בקול נעים ובהשפעת רוב טוב. את הנרדמים צריך להקיץ, על ידי רעש גדול ומחריד, אשר לפעמים בא לידי ביטוי בקשיים וייסורים בענייני העולם, בבניי, חיי, ומזוניי.

על כך אומר הרמב"ם: "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם."
(הרבי הריי"צ, ליל ב' דר"ה, תש"ב)

***

ידוע בכתבי האר"י ששאלוהו תלמידיו על שום מה זכה לרוח הקודש וגילוי אליהו. והשיבם: רק בזכות השמחה.

ועל שום מה הצליח להיות בשמחה כה רבה ועצומה. ובאמת לא רצה לגלותם: על שום שהיה ענו ביותר.

שכן הענווה היא היסוד לשמחה אמיתית.
איך ייתכן?
הלוא לכאורה נראה הפוך. השמחה אמורה לבוא מתחושת המעלה, החשיבות והרוממות, שהן לכאורה הפוכות מהענווה.

התשובה לכך היא שהמקור לכל סוגי העצבות הוא "גסות הרוח". גסות רוח הוא מצב שבו הרוח גסה, האדם רואה עצמו "בחינת יש". "בהעדר לו כבוד" הוא מתעצב. הוא בטוח שהוא, ילדיו ועסקיו צריכים להיות במקום אחר. מגיע לו יותר. הוא אפילו מצפה מעצמו ליותר.

הענוה לעומת זאת היא העדר הרגשת עצמו, שהוא כמו "אסקופה נדרסת". הוא לא מרגיש את עצמו כיש, כמישהו שמגיע לו, ולכן הוא גם אינו נכווה מציפיות שאינן ממומשות, מרכילות, מדברים שאומרים כנגדו או מדברים שאינם פועלים כהלכה.

בה בעת, אותו אדם מלא אנרגיה, שאפתנות ורצון להצליח. הוא ממוקד כי הוא משרת מטרה, עניין חשוב ולא את עצמו. לכן הוא גם הרבה פחות פגיע.

(מאמר "ויספו ענוים", אדמו"ר האמצעי)

***

"רעת כל הרעות היא ההצטדקות. שהאיש צדיק בעיניו". (חובת התלמידים קכד)

מדוע דווקא זו רעת כל הרעות?
כי בגינה האדם אינו דורש גדלות מעצמו. הוא מסתכל בעצמו, ומסתפק.