ההתחדשות המתמדת
מבקר את הילד בישיבה.
– נו איך האוכל כאן?
– בסדר, אבל יש לי שאלה שמציקה לי.
– מה?
– למה היש, אחרי שנברא, רוצה לחזור ולהיות אַין. הרי הוא כבר נברא. למה שלא ירצה להישאר יש?
– אהה. שאלה מעניינת. רגע ומה שלום החברים?
– אני חושב שזה בגלל ההתחדשות המתמדת. שהיש באמת נהיה יש, אבל רק בגלל שבוראים אותו עכשיו שיהיה יש, אז לכאורה הוא לא באמת יש אמיתי. אם ברגע הבא לא "יחזיקו" אותו כיש, הוא יחזור להיות אַין.
– אממ. תן לי לחשוב על זה.
– נו אבא, ראיתי שכתוב שחשוב לחיות תודעתית את אותה התחדשות, את אותה בריאה מתמדת. אז איך עושים את זה?
– שנייה, הבאתי אוכל מבית.
טרדות של בני חמש עשרה.
***
ובאמת, הילד הזכיר לי שמדובר באחד הנושאים הכי עמוקים ומשמעותיים במחשבה החסידית. נושא ששופך אור על אופני הבריאה, על המגמה של הנפש וכתוצאה מכך על החשיבות לחיות התחדשות בכל רגע ורגע.
שני חידושים משמעותיים היו לבעל-שם-טוב, שהם מהיסודות לתנועת החסידות.
החידוש הראשון שהדגיש הבעל-שם-טוב הוא כי העולם, על כל פרטיו, נברא בכל רגע מחדש, ובכל רגע הוא זקוק לבורא כדי להתקיים. כלומר הבריאה איננה אירוע שהתרחש בנקודה כלשהי בזמן או במרחב. זהו מהלך המתרחש כל העת.
אם העולם נברא כל רגע מחדש, אזי התמונות שהאדם רואה, המציאות שהוא חי בה, הן לא דבר סטטי. כל המקיף את האדם הוא חלק ממציאות דינמית המתחדשת כל העת. המשמעות המעשית של הרעיון כי הבורא מהווה את העולם תדיר, היינו בורא אותו מחדש בכל רגע ורגע, היא מרחיקת לכת בהשלכותיה על האדם ובשינוי שהיא יוצרת בהשקפה על העולם. אם העולם מצוי בבריאה מתמדת גם האדם וסביבתו מצויים בהתחדשות, בבריאה מתמדת. לכן כל דבר שהאדם עושה, חושב ומרגיש, הוא חדש וחד-פעמי, אף שייתכן שהתבצע בעבר מספר רב של פעמים. כל שיחה עם חבר קרוב, כל שבוע, כל יום וכל רגע הם זמנים מיוחדים ויחידים במינם, אף על פי שלכאורה חוזרים הם על עצמם שוב ושוב.
החידוש השני שהדגיש הבעל-שם-טוב הוא שהכוח הבורא הוא החיות הפנימית של כל נברא. הבעל-שם-טוב לא קיבל את התפיסה כאילו הבורא רק מניע את העולם, אך הוא והעולם הם שני דברים נפרדים או מקושרים חלקית. העולם לא נברא יש מיש. העולם איננו כמו בניין שבנה קבלן, ולאחר שהבניין עומד, הבניין כמעט שאינו זקוק לקבלן. הבורא, בהשקפת הבעל-שם-טוב, הוא מי שמהווה גם את החומר שממנו עשויים חומרי הבניין, ובלעדיהם לא ניתן לעצב ולבנות את הבניין.
החידוש המעמיק שהציג הבעל-שם-טוב הוא לא שהנברא רק זקוק לקיום הבורא, אלא כוח הבורא מתלבש בתוך הנברא עצמו. הבריאה מתקיימת בדיבור של הבורא. לכל נברא ונברא יש דבר הבורא שלו עצמו, שהוא החיות הפנימית שלו. הימצאות הבורא בכול מחזקת את התפיסה שאין דבר שהוא סתמי או חסר משמעות. העדר משמעות הוא העדר יכולת לזהות את הצד הפנימי והנסתר של ההוויה.
ומכאן גם המחויבות הגדולה כלפי החיבור להתחדשות המתמדת. החיבור הזה, ההתבוננות בהתחדשות מחיים את האדם ומעניקים לו ערך.
