החזן העיוור

שלמה קרליבך, מן הסתם, היה רגיל שכשהוא נכנס לבית כנסת, מבקשים ממנו לשמש כחזן, בזכות כישוריו המוזיקליים. בדרך כלל לחזן טוב יש רגישות לחזנים בינוניים שלא לומר גרועים.

באותה שבת שליח הציבור שעבר לפני התיבה היה גרוע למדי, חשב קרליבך. הוא הזדמן שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה לבית כנסת אירופאי והזדעזע לשמוע את שליח הציבור. החזן הגה שלא כראוי את המילים ובלבל נוסחים. קרליבך, לדבריו, לא יכל שלא להתקפד. כנראה, חשב, אותו שליח ציבור תרם לבית הכנסת ולכן העלו אותו לדוכן. בצר לו על התפילה המקרטעת התכנס בתוך עצמו תחת טליתו.

כשהוציאו את ספר התורה מהארון ניגש גם הוא לנשק את התורה. לתדהמתו הבחין שהחזן עיוור. המתפללים הסבירו לשאלתו כי מדובר בחזן הנודע מלמברג. חזן כה מוצלח ששירתו דמתה לשירת הלווים בבית המקדש.

החזן שרד ארבע שנים במחנה ההשמדה אושוויץ, שם עונה והוכה קשות, עד שהתעוור, שכח את מילות התפילה ואיבד את כושר השירה.

באותם רגעים קרליבך חש שבר פנימי עמוק. בעיני עצמו הוא נתפס כחיצוני, פשטני וריקני. כמי שלעולם לא יוכל להגיע לאותם גבהים של תפילה כמו שהשיג החזן העיוור. הוא ניגש אל החזן ונשק את ידו. החזן שאל מי הוא זה שנושק לידו, ונענה על-ידי המתפללים 'שלמה קרליבך'. בתגובה אמר העיוור לקרליבך: 'שלוימלה, אני מאוד נהנה מהנגינה שלך'.

הפרגון של החזן פגע עוד יותר בקרליבך. בליבו הייתה קפידה, ואילו הוא התקבל בזרועות פתוחות והערכה.

מה הוביל את קרליבך להתבוננות ותשובה פנימית? עקרון ההעדר השפיטה של האחר הנובע מכך שאיננו יודעים מה מעלתו ומהן ההתמודדויות מולן הוא ניצב בחייו הוא רעיון נעלה ויסודי במחשבת החסידות. אך הוא איננו מעורר לתשובה ולשבר פנימי. לו אחד המתפללים היה ניגש לקרליבך לפני התפילה ומתנצל, על כי הקהל משתוקק לשמוע אותו מוביל את הקהל, אך נמצא כאן החזן המפורסם מלמברג, שעבר את התופת באושוויץ, מן הסתם קרליבך היה מתרגש גם הוא.

מתרגש אך כנראה שלא היה עובר את אותו תהליך פנימי מורכב של שיברון וצמיחה.

קרליבך היה חייב לא לדעת את זהותו של החזן, לזלזל, להתנשא בתוך תוכו, ואז לגלות משהו על עצמו. ההסתר, אנו למדים מכאן, הוא המקור המשמעותי והחשוב ביותר בדרך אל ההתעלות והבחינה הפנימית. אנו זקוקים למידת ההסתר כדי לגלות משהו על עצמנו. בהיקף רחב יותר, לו העתיד היה פרוש וגלוי לפנינו, כנראה שהיינו עומדים פחות נרגשים ומבקשים בראש השנה, יום הכיפורים ושבעת הימים שביניהם. הסקרנות, הניסיון לגלות, מניעים אותנו ומונעים מאיתנו, בדרך כלל, מלשקוע בחיים סתמיים.

כנהוג בספרות הקבלה והחסידות, מה שנכון ביחס לנפש נכון ביחסים בינינו לבין הבורא. הקב"ה הסתיר עצמו כדי שנגלה אותו. מידת הגבורה, ההסתר וההעלם היא בדרגה גבוהה ובעלת משמעות שאינה פחותה ממידת החסד, משום שכמוה היא משמשת עבורנו כחסד גדול. ההסתר, ההעלם, הדין והצמצום הם עבורנו חסד גדול לא פחות מהבריאה, הנתינה והאהבה, מפני שהם מסייעים בידינו לגלות על עצמנו ואת עצמנו.

הרעיון של גילוי ההסתר כאמצעי להתעלות עומד גם ביסוד ההשפעה של יום הכיפורים על השנה כולה. מסכת יומא דנה באריכות בדיני יום הכיפורים. היא מסתיימת בברייתא קצת מוזרה. 'הרואה קרי ביום הכיפורים – ידאג כל השנה כולה'. 'ואם עלתה לו שנה', כלומר אם סיים את שנתו, 'מובטח לו שהוא בן העולם הבא'. ולא זו בלבד אלה: 'תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע' ואף יאריך ימים בבנים ובבני בנים.

קצת מוזר לחתום את הדיונים הארוכים הנוגעים ליום הקדוש בשנה במי שרואה קרי שלא בכוונה. מוזרות לא פחות הן אותן הבטחות לחיי העולם הבא והצלחה בבנים ובני בנים לרואה קרי. איך ייתכן שמדבר בלתי רצוי, יצמחו דברים כה רצויים? רש"י מתרץ את הסבך בכך שאם רואה הקרי לא מת באותה השנה, כנראה שהיו בידו מעשים טובים שהגנו עליו. אולם לפי פשט פירושו אפשר היה להסתפק בכך שמעשים טובים מקדמים את חיי העולם הבא ואת ההצלחה בחיים. ולכן ניתן היה לוותר על העניין עם הקרי. עצם אזכור הקרי מלמד שלא נותק הקשר בין הגילוי של הקרי לבין ההבטחות העתידיות[1].

התשובה לשאלות שהועלו נעוצה בדאגה. מי שראה קרי לא מבין מה קרה לו ומדוע דווקא ביום הכיפורים. הדאגה של כל השנה היא לא דאגה מפני עונש. זוהי דאגה המולידה התבוננות לגלות דבר מה נסתר, ולכן להשיג עבודה עצמית בדרגה נעלית יותר. המקרה הלא נעים שלא ראיית הקרי מוליד דאגה, בחינה והתבוננות, בדרגה גבוהה יותר מזו שעבודת תשובה רגילה, של אדם צדיק, יכולה להשיג. הדאגה, בלשון אחר, מבטאת תשובה מושלמת ולכן מסתיימת בה המסכת העוסקת בענייני יום הכיפורים.

בה בעת הדאגה אינה אמורה להוליד הכאה על חטא או שיברון נפשי שממנו לא מתרוממים. הדאגה צריכה לייצר התבוננות, שינוי בזווית הראיה לטובת המשך צמיחה.

כשפנה פעם מישהו שראה קרי ביום הכיפורים אל הרבי מליואוויטש, האחרון הציע לו לקרוא תהלים, ללמוד פרקי תניא, והכי חשוב 'שיקיים את הפסק דין של אדמו"ר הצמח צדק – יסיח דעתו מזה לגמרי, ויהיה בשמחה וטוב לב[2]'.

הארועים שמבחינתנו נתפסים כשליליים, קשים, בעייתיים, מהווים עבורנו סימנים. הם נועדו שנבחן אותם בפנימיותם ונברר מה המקור להם. 'שנדאג' שיעניקו לנו תוכן ומשמעות לחיינו. אולם לאחר שקלטנו את הנקודה, אפשר להניח אותם בצד ולא לתת להם להשתלט על מהלך חיינו.

את יום הכיפורים מסכמים בקריאה החוזרת על עצמה שבע פעמים כי י-ה-ו-ה הוא האלוקים. הויה הוא שם הא-ל למעלה מהעולמות. אלוקים הוא כוח ההסתר, המעלים את אור הבורא וגורם לכך שהעולם יורגש כיש עצמאי מנותק מיוצרו. הכוונה בהויה הוא האלוקים היא שההסתר והגילוי הם יחד מהות אחת. אנחנו לא יודעים דברים, במטרה שנגלה אותם, שנסיר מעליהם את ההסתר וכך נחשוף כי המקור של ההסתר הוא החסד ושניהם הם דבר אחד. אנחנו זקוקים לשפיטה, לקנאות, הקפדה, הכעס וכיוצא באלה מרעין בישין על מנת שאלו ידחפו אותנו להתבונן טוב יותר במהות הפנימית של חיינו. בדרגה הגבוהה ביותר המהווה מקור לכל והופכת הכל לאחד. דרגה שהיא עניינה המרכזי של יום הכיפורים.

ובהזדמנות זאת, שתהיה לכולם שנה טובה וגמר חתימה טובה!

[1] ראו שיחת הרבי מליובאוויטש, שערי המועדים, יום הכיפורים, עמ' קצו ואילך.