השמחה כאתגר: שבע התבוננויות המרוממות את הנפש | לימודי התבוננות
כיצד מחדירים את השמחה לחיי היומיום? אילו התבוננויות מעשיות כדאי לאמץ?
**
לקוטי מוהר"ן לג
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:
(תהלים לד)
א הַכְּלָל הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם, שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם לְכָל אָדָם בְּמִדּוֹתָיו, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻלָּק בְּמִדּוֹתָיו וּבִמְאֹרְעוֹתָיו, שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ חִלּוּק בֵּין בְּטִיבוּ בֵּין בְּעָקוּ, תָּמִיד יִמְצָא בּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…
וְעַל־יְדֵי מָה יִמְצָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֵּין בְּטִיבוּ בֵּין בְּעָקוּ, עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת שָׁלוֹם, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ג): וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם; וְעַל־יְדֵי צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ גַּם כֵּן בְּרִית שָׁלוֹם. וּמֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לֶאֱהֹב אֶת הַשָּׁלוֹם בְּכָל מָקוֹם, הֵן בְּטִיבוּ וְכוּ', וְיָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל, וְלֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה:
ב וְצָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּהּ, וְאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בְּעַכּוּ"ם, לֹא יָכוֹל לְהִתְנַצֵּל וְלוֹמַר: אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת עַבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת שֶׁנּוֹפֵל תָּמִיד עָלָיו, מֵחֲמַת הָעֵסֶק שֶׁעוֹסֵק תָּמִיד עִמָּהֶם. כִּי כְּבָר גִּלּוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּכָל דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים, וּבְכָל לְשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, יָכוֹל לִמְצֹא בָּהֶם אֱלֹקוּת, כִּי בְּלֹא אֱלֹקוּתוֹ אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת וְקִיּוּם כְּלָל…
נִמְצָא שֶׁזֶּה הָאָדָם שֶׁשָּׁאַל הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ, בְּוַדַּאי הוּא מְשֻׁקָּע בִּמְדוֹר הַקְּלִפּוֹת, כִּי הוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל וְכָפַר בָּעִקָּר, שֶׁאָמַר: הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ, וְנִדְמָה לוֹ שֶׁבִּמְקוֹמוֹ אֵין שָׁם אֱלֹקִים. בְּכֵן תֹּאמַר לוֹ: אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמְךָ, שֶׁאַתָּה מְשֻׁקָּע בִּמְדוֹר הַקְּלִפּוֹת, גַּם כֵּן שָׁם תּוּכַל לִמְצֹא אֱלֹקוּתוֹ, כִּי הוּא מְחַיֶּה אֶת הַכֹּל,
ג וְהִנֵּה יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי יָמִים: יְמֵי טוֹב וִימֵי רַע. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז): בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְּטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה. הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל שָׁם הֵיטֵב הֵיטֵב, בְּוַדַּאי יִמְצָא שָׁם יְמֵי טוֹב, הַיְנוּ תּוֹרָה…
ז וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִטְעֹם טַעַם אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֲפִלּוּ עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הַיָּמִים, הַיְנוּ כְּשֶׁיְּקַשֵּׁר אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ. כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בִּכְלָל, אֲבָל הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּן (בראשית רבה נח פ' לד), וְהַמִּדּוֹת וְהַיָּמִים הֵם נִכְלָלִין בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר תרומה דף קסב: ועיין סנהדרין קו:): רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ברכות ה:), כִּי עִקָּרָן שֶׁל הַמִּדּוֹת הוּא הַלֵּב. נִמְצָא כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בִּכְלָל, שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְיוֹדֵעַ בִּידִיעוֹת הַתּוֹרָה, וּכְשֶׁכּוֹפֶה אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ הַזֶּה, הַיְנוּ שֶׁלִּבּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אֲזַי נִכְלָלִין גַּם כֵּן הַמִּדּוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ לְדַעְתּוֹ, וַאֲזַי מְקַבְּלִין הַמִּדּוֹת אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת…
וְזֶה: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים – חָפֵץ הוּא בְּחִינַת לֵב, שֶׁהַחֵפֶץ הוּא בַּלֵּב. חַיִּים הוּא בְּחִינַת דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי טז): מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו. הַיְנוּ כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת הַלֵּב לְהַדַּעַת, שֶׁלִּבּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁכּוֹפֵף אֶת יִצְרוֹ, אֲזַי לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֹהֵב יָמִים – הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת הָאַהֲבָה מִדַּעַת, לְתוֹךְ הַיָּמִים וּלְתוֹךְ הַמִּדּוֹת. לִרְאוֹת טוֹב – וְרוֹאֶה וּמַשִּׂיג אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וְגָנוּז, שֶׁמַּשִּׂיג הָאוֹר…
[וְשָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁבְּהַתּוֹרָה הַזֹּאת כְּלוּלִים הַכַּוָּנוֹת שֶׁל לוּלָב, וְלֹא זָכִיתִי לִשְׁמֹעַ בֵּאוּר הָעִנְיָן, אַךְ עִיַּנְתִּי וּמָצָאתִי קְצָת. כִּי עִקַּר הַכַּוָּנוֹת שֶׁל לוּלָב הוּא, לְהַמְשִׁיךְ כָּל הַחֲסָדִים עַד הֶחָזֶה, לְהָאִירָם אֶל הַמַּלְכוּת. וּצְרִיכִין לְנַעֲנֵעַ הַנַּעֲנוּעִים, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר מִשֹּׁרֶשׁ הַחֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת, אֶל הַחֲסָדִים הַמִּתְפַּשְּׁטִים בַּגּוּף, לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אוֹר גָּדוֹל מִשָּׁרְשָׁם שֶׁבְּדַעַת וְכוּ'. עַיֵּן שָׁם בַּ"פְּרִי־עֵץ־ חַיִּים" בְּשַׁעַר הַלּוּלָב…כִּי בְּסֻכּוֹת אָנוּ עוֹסְקִין לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, וַאֲפִלּוּ לְכָל הַשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם שֶׁזֶּהוּ סוֹד הַשִּׁבְעִים פָּרִים שֶׁמַּקְרִיבִין בִּשְׁבִילָם בְּסֻכּוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים אַחַר נְטִילַת לוּלָב וְהַקָּפוֹתָיו: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד. וְכָל זֶה מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַזֹּאת כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת. וַעֲדַיִן צְרִיכִין עִיּוּנָא רַבָּא, לְבָאֵר כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁל לוּלָב עַל־פִּי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל בָּאֵר הֵיטֵב. וַה' יָאִיר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁנִּזְכֶּה לְהָבִין דְּבָרָיו וּרְמִיזוֹתָיו הַנּוֹרָאִים וְהַנִּפְלָאִים]:
פרק כז
ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.
צוואת ריב"ש א
בתפלה צריך להיות כמו מופשט מגשמיות ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה, וזהו (אבות פ"א) אם אין אני לי מי לי, כלומר כשאני אבוא למדרגה שלא אדע וארגיש כלל אם אני לי, היינו אם אני בעולם הזה או לאו, בוודאי אין לי שום פחד ממחשבות זרות כי איזה מחשבה זרה יקרב אלי בהיותי מופשט מזה העולם, וזהו מי לי, רצה לומר איזה מחשבה זרה יבא לי, אבל כשאני לעצמי, רצה לומר כשאני חושב לעצמי לדבר יש, במציאות בזה העולם, אז אדרבה אינני נחשב לכלום, וזהו שאמר מה אני, רצה לומר מה אני חשוב ומה עבודתי השובה לפניו יתברך שמו, כי אז יבלבלו אותי מחשבות זרות, והריני כמו שאינני בעולם הזה, כי עיקר בריאת אדם בעולם הזה הוא לעבודת השם יתברך, והרי אין אני יכול לעבוד עבודתו, מחמת מחשבות זרות המבלבלים אותי, וגם מה שאמרו חכמינו ז"ל (בסוכה דנ"ג ע"א) אם אני כאן הכל כאן יש לפרש על פי דרך זה:
