קצרים

מתאבנים קצרים, שאלות מהלימוד היומי (רמב"ם, חסידות, פרשת השבוע, גמרא ועוד). המרוממים את הנפש ומעוררים מחשבה.

  • אל תחכו שתהיו מוכנים. תחטפו

    אם מזדמן לנו משהו, הוא כנראה שייך אלינו

  • אי אפשר, וזהו הכלל, שפיזור הנפש לא יפגע בבריאותו של האדם

    לפעמים משוטט האדם במחשבתו בכל הארצות ובכל המקומות מלבד במקום שבו הוא נמצא, והדבר גורם לו להחמצה גדולה.

  • ברכה ראויה לחתן ולכלה

    רני עקרה ולא ילדה. על מה היא שמחה אם אין לה ילדים?

  • כל דיבור, מעשה ומחשבה משפיעים

    אחד המסרים החינוכיים החשובים שחכמים מבקשים להדגיש

  • מה מקור הסמכות שלנו כהורים וכמחנכים? מתי הילדים מקשיבים לנו (ומתי לא) ומה יגרום להם להקשיב?

    בניגוד לסברות נפוצות, מקור הסמכות, על-פי תורת הנפש ביהדות, הוא לא העובדה שהבאנו את הילדים לעולם, וגם לא העובדה שיש לנו יותר ניסיון וידע ואנו לכאורה יודעים יותר טוב מה נכון עבורם.

  • מה ייחודי בהורות מגביהה

    מה ייחודי בהורות על-פי תורת הנפש היהודית וביחס לזרמים אחרים המדברים על הענקת אהבה טבעית וקבלה ללא תנאי? היעד של ההורות המגיבהה הוא המצב הרגשי של הילד. מטרתה העיקרית היא לגרום לכך שהמידות הטבעיות לא ישלטו בו והוא לא יהיה נתון למרותן. מידות טבעיות הן אלה המתעוררות כתוצאה מהעמדת עצמי במרכז. הן טבעיות כי טבעי לי להיות במרכז. אלא שהמחיר של טיפוח הישות והאגוצנטריות הוא רגשות לא רצויים, עצבות, פחדים, עצלות, נרפות, לחצים וכדומה. מכאן מגיעים לנקודה השנייה שבמבט ראשון לכאורה סותרת את הראשונה. האתגר של הורות מגביהה הוא שהילד יקבל את עצמו בכל תנאי. שלא המציאות החיצונית תהיה בעלת הבית על מצבו הרגשי אלא הוא יידע לכוון את רגשותיו. שאם הוא שמן או פישל, או מישהו הקניט אותו או שזרקו אותו מקבוצת וואטספ, הוא לא יישלם מחיר רגשי כבד. הוא יידע לזהות את הרגשות הלא רצויים המתעוררים בו ולהתמודד עמם. יש כאן סתירה רק לכאורה משום שהתהליך של אי העמדת הילד את עצמו במרכז תלוי בטבורו בקבלה עצמית והתמודדות רגשית. ככל שנצליח לגרום לילד להיות פחות מרוכז בעצמו, להיות פחות אגוצנטרי הוא פחות יהיה מאוים ויקבל את עצמו כשלם. כשהוא יאמין שהמציאות אינה נגדו והוא איננו קורבן ולא נדפק, הוא פחות יסבול מרגשות שליליים. מנגד, כשהכל סביבו הוא תמיד…

  • אחת הטעויות הרווחות היא טיפוח הפרדה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני

    אחת הטעויות הרווחות היא טיפוח הפרדה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. יש לכאורה זמן שצריך להיות מיועד לקריירה ועסקים ויש זמן שצריך להיות מוקדש לעולם רוחני. התוצאה של תפיסה שגויה זו היא שכשמשהו לא עובד בעולם העסקי, למשל, החיפוש הוא אחר תיקון העסק בלבד, ללא מחשבה כוללת על ההקשר והסיבה הרוחנית-נפשית. כשבפועל כדי לתקן דבר מה בעולם הגשמי, פעמים רבות צריך להתחיל עם מציאת הסיבה בעולם הרוחני. (וראו מכתב הרבי מלובביץ', טז מרחשון תשי"ג)

  • מתי מסתיים תפקידם של ההורים

    "חבל שלא הוצאת את הספר לפני 10 שנים. כשהילדים שלי היו קטנים". הורים אינם מסיימים את תפקידם, עניתי. תפקיד ההורים אינו מסתיים כשהילדים בני 18, 24 ואפילו לא כשהם בני 43.

  • הביקורת מכווצת, מרחיקה, אוטמת. אז מה כן?

    בשום פנים ואופן אל תאמרו לו: “אתה כזה וכזה ולעולם לא תשתנה”. הביקורת מקטינה, מרחיקה, אוטמת, ללא קשר לתוכנה. “רק אמור לו”, כותב האדמו”ר מפיאסצנה, “כמה אתה חכם, ולכן מדוע תעשה כך. ובזאת שאתה מחמיא לו ישמע לך”.*

  • מהו תפקידם הראשון של הורים?

    האתגר ההורי הרבה יותר גדול מאשר למנוע פגיעה

  • הילד השמין קצת. וזה מפריע לכם

    השמין או השמינה קצת. זה מפריע לכם. נתפס בעיניכם כחיסרון. הדבר האחרון שתרצו לעשות הוא להעיר, לבקר, להטיף, להסתיר את הממתקים או להביע חוסר שביעות רצון, אפילו בצורה עקיפה.

  • שתי דרכים לרומם קצת את הנפש

    איך? שתי דרכים לרומם קצת את הנפש. "יש שהאיש נפשו פזורה, ומחשבותיו נפרדות וקטנות בלא קשר אחד, קשר עליון, רוצה הוא לעורר ולהגביה את נפשו ולאחד את מחשבותיו אל אחד וקשה לו, ובא אל ההקפות בשמיני עצרת ורוקד הרבה בכל כוחו ורפא לו. אילו לא היה רוקד היה נשאר בחולשת נפשו גם אף אחר ההקפות כמקודם."* זוהי הדרך האחת. ש"מהלך למעלה משכלו"**, יוצא מגבולותיו. מתעקש לרקוד. דרך זו היא עניינו של שמיני עצרת. הדרך האחרת, היא על-ידי התבוננות שמעוררת רגשות. "שובע שמחות" יש בסוכות, שהן גם שבעה סוגי התבוננות שבכוחם לעזור לאדם להתרומם ולשמוח.*** *** (*חובת התלמידים, קנט; ** אדמו"ר הזקן, הקצרים, צט; הרבי מליובאוויטש, התוועדויות תשמ"ז, 39. שיעור בנושא ברביעי בבוקר, בסמינר התקשרות, בית מאיר-רמות שפירא.)

  • מדוע "שמחת בית השואבה" ולא "שמחת השואבה"?

    מדוע "שמחת בית השואבה" ולא "שמחת השואבה"? הרי השמחה לא התקיימה בבית מיוחד, אלא במקום שאיבת המים מן השילוח או בעזרת נשים בבית המקדש. לרמז שהשמחה תזכה למצב של קביעות בנפש, כמו "בית". הבית מעניק ביטחון, תחושת יציבות.* השמחה פועלת זאת אפילו טוב יותר.   (הרבי מליובאוויטש, מובא בשערי המועדים רכט)

  • מהי "עבודה מרה"

    טוב ורע יש בכל דבר בעולם הזה. העבודה של גילוי והפרדת הטוב מהרע היא עבודה מרכזית בחיי האדם ונקראת עבודת הברורים וגם עבודה מרה. מדוע זוהי עבודה מרה? סיבה אחת היא שאין מה לעשות. כשמתעסקים עם הרע, עם הדברים הלא נעימים ולא רצויים משהו ידבק בנו. בעל כורחנו. ולכן אותו משהו זה המרירות שבעבודה. סיבה שנייה היא שכדי לגשת לעבודת הברורים, כדי להפריד את הטוב מהרע, צריכה להיות איזו תנועה ראשונית של מרירות. המרירות הזאת היא בשום פנים ואופן לא עצבות. זוהי תנועה נפשית הנגרמת מההבנה שיש טוב, מתוק, נכון, אמת והם כרגע רחוקים ממני. אבל אותם אני רוצה ואליהם אני צועד. הכרת אותו המרחק הוא הקדמת המרירות לעבודת הברורים. (וראו הרבי מלובביץ', יום ב', סוכות התשח"י, 1957)

  • אוכלים יחד, חיים יחד, אבל הלבבות נפרדים. מה עושים?

    אוכלים יחד, חיים יחד, אבל הלבבות נפרדים. כאילו חיים גב אל גב. "כמו שני בני אדם שעומדים זה אצל זה בקרוב מקום, רק שזה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן, לפני שאין ביניהם קירוב הלבבות." מה צריך? שתהיה החזרת פנים. שתתגלה מחילה ואהבה. שיהיה רגש חי. אלא שלשם כך, לצורך החזרת הפנים, נדרשת התבוננות חדשה. כי כמו שיש עורף ופנים בגוף כך יש עורף ופנים בנשמה. כדי שהנשמה לא תהיה כאדם המחזיר פניו, היא צריכה בכלל לראות את זה שמולה. לשים לב ליופי, לאור, להתחדשות ולייחודיות שלו. ההכרה בהתחדשות של חברו תגרום לו לשים אליו לבו ונשמתו. ובלי זה, בלי ההתבוננות שתוביל להחזרת הפנים, הם יישארו חיים יחד. זה לצד זה, אבל לבם יהיה נפרד. (אדמו"ר הזקן, משל ל"שובו אלי ואשובה אליכם", לקוטי תורה, יום הכיפורים)

  • להיגמל מהנטייה למרמור ולהכיר בערך הזמן – העבודה של השבוע

    ההכרה, בגיל עשרים או בגיל שמונים, שהחיים אינם מאחורינו אלא לפנינו, ושכל רגע של חיים קובע ומשמעותי, היא תנאי עיקרי לכל תנועה של תשובה.

  • מדוע לא צריך להתייאש מאף תלמיד?

    מה דרוש לצורך הבנה והשכלה?

  • "שישיב עצמו אל לבבו"

    תנאי ראשון לכך שהאדם יעורר על עצמו רחמים רבים הוא שהאדם ישיב את עצמו אל לבבו ויידע את שורשו שהיה מתחילה.

  • כשמתגלה חרטה זה סימן שמסתתרת שם אהבה גדולה

    כשמתגלה חרטה זה סימן שמסתתרת שם אהבה גדולה

  • עד כדי כך צריך להאמין בסופו של הטוב להתגלות

    כשם שיצא ר' שמואל בר שילת מבני בניו של המן; רבי מאיר מנירון קיסר; אונקולוס הגר מטיטוס שהחריב את בית המקדש השני; שמעיה ואבטליון מסנחריב; ורבי עקיבא מסיסרא. כך, או עד כדי כך, צריך להאמין בשינוי, בטוב, ביכולת לגלות את ניצוץ הקדושה גם במקומות ובאנשים האפלים ביותר. וזהו גם בהיבט אחד עניינו של ראש השנה. (ראו הרמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חיקור הדין, י)

  • על ההיגיון של ראש השנה

    כמה נקודות על ההיגיון של ראש השנה, היום שבו אמור לכאורה להגיע סוף העולם. 1. העיקר בראש השנה הוא תקיעת השופר. "מצוות היום בשופר". 2. הסיבה לכך היא שבאמצעות השופר אנו מכתירים את הקב"ה. בשביל מה צריך להכתיר את הקב"ה בכל שנה מחדש? 3. בכל ערב ראש השנה לקב"ה לכאורה אין רצון לברוא את העולם. הרצון והתענוג שלו מהעולם מסתלקים לשורשם. נגמרה הקפסולה של חיות לעולם, שהספיקה לשנה אחת, ואין עוד מקור חיות לעולם. איך מעוררים בקב"ה את הרצון לקיים את העולם? להוריד קפסולה חדשה של חיות לעולם? כמו שמעוררים בבן הזוג רצון מחודש בזוגיות. קונים מתנות, אומרים דברי חנופה, נוגעים בנקודה הפנימית. בזוגיות של כנסת ישראל עם הקב"ה האמצעים הם תפילות, שופר, צדקה, תשובה. 4. מדוע נעשה הסילוק הזה בכל שנה? מדוע נגמר לו הרצון? השאלה הזו היא בערך אותה שאלה כמו השאלה מדוע אנחנו לפעמים רבים עם בני הזוג. 5. בעל התניא מבאר זאת באמצעות משל: "אב הרוצה להבין חכמת בנו, אזי מסתיר את עצמו ממנו. בכדי לידע ולהכיר חכמת הבן, שיבין שההסתר וההעלם הזה אינו אלא בכדי שיבקשנו הבן וימצאנו ואז תגדל השמחה באביו בשביל חכמת בנו והכרתו בזה" (לקוטי תורה, דברים, פב, א) כלומר התשובה היא שהסילוק נועד כדי שיתגלה הקשר העמוק והפנימי בינינו לבין הקב"ה. הקשר…

  • כיצד תדעו שפרויקט שסיימתם היה נכון עבורכם?

    כיצד תדעו שפרויקט שסיימתם היה נכון עבורכם? המבחן הוא מבחן הכוחות. אם הגשתם ואתם מלאי כוחות לקראת ההמשך, רחוקים מלחוש מרוקנים, סימן שזה היה נכון עבורכם. איך תדעו שהחופשה, החג או המסע היו באמת מועילים? אותו המבחן. אם אתם מרגישים חדשים, מוכנים לבאות, עמוסי כוחות, לא סחוטים ולא צריכים חופשה נוספת בעקבות החופשה, סימן שזה היה זה.

  • כיצד להימנע מדינים

    ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין. שכן גלגל הוא בעולם. כלומר כל אדם זקוק לרחמי שמים. לכולם יש חולשות. כולם נופלים ומפשלים. וכדי שלא ידקדקו איתו, כדי שלא יצביעו על חולשותיו, כדאי שיימנע הוא מלדקדק עם אחרים. שייתן יותר ממה שהוא סובר שמגיע. שלא ישפוט. שלא יתענג על תפקיד המקטרג. במידה שאדם מודד, מודדים אותו. לכן מומלץ להימנע מלמדוד. כך "ידחוק חייו" ויכנס הוא עצמו לפני שורת הדין. וזאת תהיה לו רפואת גופו ורפואת נפשו. (הכנה טובה לראש השנה בתניא היומי)

  • האם לחושך יש מציאות אמיתית?

    יש שתי דעות ביחס לחושך. דעה אחת היא שהחושך הוא רק העדר אור. הדעה השנייה היא שהחושך הוא בריאה בפני עצמה. והנה, אם החושך הוא העדר אור, לא שייך להפוך אותו עצמו לאור, שהרי החושך אינו מציאות כלל. כלומר להפוך את החושך לאור, אתהפכא חשוכא לנהורא, משמעו רק שלא יהיה עוד חושך במקום שהיה בו חושך. מכיוון שאנו יודעים שהחושך באמת נברא על-פני תהום, ובאמת יש חושך ורע והסתר בעולם, אין לנו ברירה אלא לאמץ את המובן השני. שיש מציאות אמיתית של חושך. העבודה הפנימית של ראש השנה היא שהחושך עצמו, שהוא בריאה בפני עצמה, ייהפך לאור. כלומר שההחמצות, הטעויות, הזדונות, הרעות, כל אלה יתהפכו וייהפכו באמת לזכויות. לאור בחיינו. וזאת אי אפשר לעשות במאבק עם החושך, אלא רק על ידי חיבור לנקודה הפנימית והגבוהה ביותר בנפש. דרגה שבה החושך הוא עדיין חלק מהאור. (וראו הרבי מליובאוויטש, יום ב' של ראש השנה, התשי"ג)

  • המטריקס האמיתי על-פי הבעל-שם-טוב

    ראיתם את המטריקס? אז זהו, כך זה במציאות, רק הפוך בדיוק. אדם אחד היה מנגן נפלא בכלי זמר, מספר הבעל-שם-טוב. כל מי ששמע את ניגוניו לא יכול היה שלא לצאת בריקוד. לא יכול היה שלא להתענג, לשמוח, להתמסר לצלילים. לפעמים היו עוברים ליד אותו בעל ניגון קבוצת חרשים, שלא יכלו לשמוע את קול הנגינה. והיו קוצפים ורוגזים על הרוקדים שנראו בעיניהם כמשוגעים. אחח, אילו היו רק מצליחים לשמוע, או לפחות להבין את סיבת הריקוד, היה סובר הבעל-שם-טוב, גם הם, החרשים, היו בוודאי מצטרפים לריקוד. וזהו המטריקס האמיתי. העצובים, המרירים, הרוגזים הם אלה הבוחרים בגלולה האדומה, החרשים. אלה שאינם שומעים את המנגינה האמיתית של הבריאה ואת רצון הבורא להיטיב. * מחממים מנועים לקראת ח"י אלול אצל הבעל-שם-טוב.

  • כיצד תהפכו ליפים ומושכים יותר

    לכאורה קיימת הבחנה בין יופי לבין חן. יופי הוא תיאור של הצורה החיצונית, האסתטיקה של האברים ואופן התאמתם זה לזה. חן הוא אותו דבר לא מוגדר, עד כדי שמישהו יכול להיות לא יפה על-פי כל פרמטר אבל כל כך מושך בחינניותו. אסתר הייתה כזאת. "ירקרוקת הייתה", אבל חוט של חסד היה משוך עליה, ולכן נשאה חן בעיני המלך. אבל האמת, שהחלוקה הזאת חסרה. גם היופי החיצוני לכאורה, משתלשל מיופי פנימי. ומהו יופי פנימי? יופי פנימי תלוי ביופי של המידות. כאשר המידות או הרגשות אינן מתכללות זו בזו, בהעדר שילוב של גוונים, כשמידה אחת לא מתוקנת שולטת בנפש, היופי נעדר. תענו אתם ותענו אתן: איך אפשר להתאהב במישהו קמצן או כעסן, או מריר או אטום רגשית? לעומת זאת, כשהמידות מופיעות בצורה רצויה, הן מתכללות זו בזו. ואז מתהווה היופי הפנימי, המשפיע ומעצב גם את היופי החיצוני. כלומר זאת יש לדעת: ביסודו יופי אמיתי אינו תלוי בקלסתר הפנים, במשקל, בצבע השיער או אורך שרירי הרגלים. יופי אמיתי ומידת המשיכה תלויים בעבודת המידות.

  • מדוע כדאי להימנע מגישה של "הכל או כלום"

    מי שמעולם לא היה לו כסף, לא מבין בכלל מהי רווחה. מהי עשירות ומהי פעולתה. לעומתו עשיר, גם אם ירד מנכסיו, יודע מה זה להיות עשיר. הוא מכיר את התנועה של רחבות וביטחון. אמנם אין לו כסף בהווה, אך נותרה בו התנועה של עשיר. מה המסר? הנקודה היא שבלימוד, התבוננות, עבודה עצמית, הגישה לא צריכה להיות גישה של הכל או כלום. "עד שלא מתפנה לי זמן, אני גם לא לומד בחמש הדקות הפנויות". או "אם אני לא הכי טוב, אני לא ניגש לזה בכלל". רצוי לטעום, להשקיע קצת. לחטוף דקות מכאן ומשם. להרגיש את העושר. לחוש את המעלה הרוחנית וההתעלות הרגשית. ואז גם כשנופלים שוב למרוץ, לחומר, אנו כעשירים שנפלו מעושרם. עדיין נותר בנו הרושם מועיל של מה שלמדנו ושל עומק ההתבוננות. (וראו הרבי הריי"צ, שמחת תורה, ספר השיחות ה'ש"ת-תש"א)

  • לפעמים חולף ראש השנה. חולפים הימים הנוראים, מבלי שניכר כל שינוי לטובה במצבו של האדם. מדוע?

    לפעמים מגיע ראש השנה. מגיעים הימים הנוראים. וחולפים. חולפים מבלי שניכר כל שינוי לטובה במצבו של האדם. ומדוע? אחת הסיבות לכך היא הנטייה לעסוק בכל הבעיות של העולם, חוץ מאשר בעבודה עצמית. במקום לנצל את ימי ההתעלות והתרוממות הרוח לעבודה עצמית, מתמכרים לחדשות ועוסקים בעניינים כלליים ובהפרחת מסרים שאינם מחייבים איש. דרך זו משביעה את רצון הכול, וקל למצוא לה 'הצדקה'.  אלא שבדרך כלל הדיבורים, הלהט וקבלת החלטות תקיפות בבעיות-עולם 'נעלות' וחשובות כל-כך, בתחומים שברוב המקרים אין למחליטים שום השפעה בהן, משמשים אמתלה נוחה ו'נאה' לאי-מתן תשומת-לב הכרחית וחיונית לחשבון-הנפש האישי. חשבון נפש שבו כל החלטה וקבלה טובה היא בעלת ערך מכריע על חייו של האדם. (וראו מכתב הרבי מליובאוויטש, ימי הסליחות ה'תשכ"ג, 1962)

  • מדוע רגשות רצויים, מידות מתוקנות, נקראים א-לוהים?

    אולי תופתעו. רגשות רצויים, מידות מתוקנות, מכונים גם א-לוהים (לקוטי תורה, תצא) כיצד ייתכן? הרגשות הם המנוע של הנפש. כששולטות באדם מידות לא מתוקנות, הבורא רחוק ממנו. נעדר מהרגע הנוכחי. לכל היותר הוא נמצא אי שם למעלה. רגשות שליליים מרחיקים את האדם מהזולת ומהמציאות. מבודדים אותו ומצביעים על הפרוד בעולם. כשהוא כועס, חרד, עצוב או אטום הוא טרוד בעצמו ומתכנס לתוך עצמו. במצבים שבהם שולטים בנו רגשות לא רצויים המנוע מגמגם, האדם מאבד ריכוז ומוטיבציה לפעול ולעשות. לעומת זאת רגשות מתוקנים מקרבים את האדם אל זולתו ואל המציאות. הם מניעים לפעולה ובתוך כך מגלים את האחדות בעולם ולא את הפרוד. הם סוללים את הדרך לבורא לחזור ולשכון בתוך ההוויה. ואפשר שמשום שזוהי תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה, לגלות את הרגשות המתוקנים, הם נקראים א-לוהים. שכן הם הממשיכים את הבורא שלמעלה מהעולמות, אל תוך חיי היומיום.

  • אין אדם לא מוצלח. בפעם המאה או אפילו המאה ואחת סופה של ההצלחה להגיע. "ובלבד…"

    צריך להוציא את זה מהראש. אין אדם לא מוצלח. לא בעסקים, ולא בלימוד, ולא בעבודות טכניות. אז נפלו לכם כמה עסקים. פוטרתם מכמה עבודות. נכשלתם במספר בחינות. שברתם את החלון והארון. עצבות וחוסר אונים זו הבחירה הכי גרועה שהפוכה למטרת הנפילות הרגעיות. שכן סופה של ההצלחה להגיע. בדוק. "ורואים במוחש, שאף שכמה פעמים עושים באיזה עניין ואין מצליחים, אין זה הוכחה כלל שגם בעתיד יהיה כן. ואפשר שבפעם הנוספת, אף אם הוא פעם המאה או פעם המאה ואחת דוקא, אז יצליח בהצלחה מרובה." ובכל זאת מה התנאי לכך שההצלחה תגיע? "ובלבד שהאדם יעשה המוטל עליו, ואין דורשים ממנו אלא לפי כוחו. ואז סוף סוף יצליח. ואין לך אדם שהוא כלשונו במכתבו לא מצליח. כי אם החילוק הוא בין האדם העצל ובין האדם המשתמש ומנצל האפשרויות והכוחות הניתנים לו בעין יפה על-ידי בורא עולם" עכשיו אם הצלחתם להאמין שלא יכול להיות שאתם לא מוצלחים, תאמינו גם בבן הזוג, בילדים, בעובדים. תאמינו שלא יכול להיות שהם לא מוצלחים. (וראו מכתב הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ו, א'תקמא)

  • לשפר את הכישורים השכליים

    רשמתם אותו לחוג. הייתם בטוחים שהוא מוכשר מספיק כדי להבין את החומר הנלמד. אבל במקום זאת הוא יושב ובוהה, שבוע, חודש, אפילו שנה. מעביר את הזמן. לא מבין ולא מתחבר. מה אפשר לעשות? ככל שהדבר שבו עוסקים "נוגע", קשור לחיי הלומד, ההבנה באותו הדבר משתפרת פלאים. ככל שהלומד רחוק מבחינה רגשית מהנלמד, מבחינתו החומר אינו רלוונטי אליו ואל חייו, הטיעונים, ההוכחות, המשוואות, הניסיון לזכור, הופכים קשים בהרבה. המסקנה היא שכדי לשפר את הכישורים השכליים לא התרגול הוא העיקר אלא הקרוב של התכנים אל הלומד. האתגר האמיתי הוא לגרום לתכנים ל"געת" בו. לעניין אותו. להיות רלוונטיים לחייו. כשהדברים "נוגעים" בקלות תופתעו גם ממי שלכאורה אינו בעל פוטנציאל שכלי גבוה. הוא יעלה טיעונים, יזכור פרטים ויתמודד עם משוואות באופן מעורר השתאות. (וראו היום יום, חמישי)

  • מלחמת אין ברירה ומלחמת רשות

    ישנם מצבים שאין ברירה אלא לרדת לזירת הקרב. אחרת נפסיד. נסבול. זו מלחמת אין ברירה. "מלחמת מצווה". זו מלחמה שאם לא נצא אליה נהפוך עבדים של הנטיות הלא רצויות, המחשבות, הטורדניות, הפחדים. הן לא ייעלמו מאליהן. הניצחון בקרבות אלה מחייב מודעות, השקעת מאמץ, לימוד יסודות הנפש והתבוננות, לפחות כמו שבריאות הגוף דורשת תשומת לב והשקעה. וישנם קרבות פנימיים שאפשר בלעדיהם. קרבות שהן בגדר "מלחמת רשות". אבל עצם היציאה אליהם, ועוד יותר מכך הניצחונות בהם, מבטיחים לא רק חיים סבירים, אלא התרוממות לחיים נעלים יותר. חיים מקודשים של תוכן ומשמעות. חיים שבהם האדם לא חייב, אבל הוא מתאמץ לצאת ממקומו המצומצם, להתפתח, להתמיד, לנצל את הזמן, לשנות הרגלים, להיות טוב יותר. (וראו שיחת הרבי מלובביץ' פרשת כי תצא, י"א אלול ה'תש"נ)

  • לפעמים אדם צריך לפדות את נפשו. לחלצה מהמאסר של בלבולים ורגשות לא טובים

    לפעמים אדם צריך לפדות את נפשו. למה הכוונה? נפשו נמצאת במאסר, במקום נמוך וקשה, במעגל של בלבולים או רגשות לא טובים והוא צריך לחלץ אותה מהמאסר, מאותם כוחות האוזקים אותה. כיצד פודים את הנפש? כמו שפודים דברים אחרים. נותנים משהו חליפי, בתמורה. צדקה, נתינה, מסירות נפש לעניין כלשהו. משהו שישחרר את הנפש מהכוחות המחזיקים בה וישביע את רעבונם. לעתים כעומק בור המאסר כך יוקר העסקה. כלומר יש פעמים שכדי להיחלץ צריך לשלם, והרבה. רק שלפעמים אנו מעדיפים לתת לדברים להמשיך כשגרתם. מתקשים לשלם. וזאת צריך לזכור, בכל מקרה מחיר הפדיון, כל מחיר, לעולם יהיה נמוך מכאב המאסר.

  • אני ואני. ועוד פעם אני.

    אני ואני. ועוד פעם אני. אפשר להתנחם שהרמב"ם לא מונה את הגאוה כאיסור בפני עצמו. אבל מדוע? איסור גאוה חמור מכל העברות. "כל אדם שיש בו גסות רוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם". כלומר או הוא והגאווה שלו או אני. ביחד זה לא יילך.  ברבות מהעברות, למרות עשייתן, האדם נשאר קשור לבוראו. כשמתגלה הגאוה הוא מסלק אותו מעולמו. כשהוא מתגאה, זה רק הוא. על-פי זה, הרמב"ם לא מונה את הגאוה במנין הלאוים משום שהוא נמנה כבר באיסור עבודה זרה, שנופל בה בעל הגאווה. אווץ'. (תורת מנחם ט, עמ' 16)

  • על הקול הזה שמתעקש להגיד כנגד כל עצה – "אבל זה קשה ליישום במציאות"

    הנה העצה, הרעיון. זוהי הדרך המתוקנת. והוא, הקול ההוא, מתעקש שזה קשה ליישום כרגע. אני רק ריאליסט הוא אומר, ומצביע על אותה ריאליה קלוקלת שדורשת תיקון. כשמצביעים חזרה על המציאות האמיתית שאפשר לגלות, המציאות הרצויה, המתוקנת, אז הוא מתרץ, נו זו בריחה מהמציאות. משל למה הדבר דומה? לאדם שנמצא במצב של התעלפות ומתיזים עליו מים והוא טוען: עתה אינני יכול. עזבו אותי, זה קשה. מה רצונכם ממני עתה. אתם לא רואים שאני מתעלף עכשיו. כשאחזור למצבי הרגיל ואהיה בריא אז תתיזו עלי מים ואקח את התרופות.' (את המשל ראו אצל הרבי מליובאוויטש, ש"פ בראשית, ה'תשי"ד)

  • עפר. כך היה צריך להיקרא האדם, שהרי נברא מעפר. ולמה נקרא שמו אדם?

    עפר. כך היה צריך להיקרא האדם, שהרי נברא מעפר. ולמה נקרא שמו אדם, שם המורה על האדמה? שבע שמות נקראו במדרש לארץ. ארבע כנגד עונותיה: ארץ, תבל, אדמה, ארקא. ארץ כנגד תקופת ניסן, מלשון מרוצה, שהיא מריצה פרותיה. אדמה כנגד תקופת תשרי, שאז מתחילים לרדת הגשמים והארץ נעשית בולין בולין (חתיכות) של אדמה. כיוון שהאדם נברא בתשרי, כשהאדמה מקבלת מנות ראשונות של מים, לכן נקרא בשם אדם, לפי שנברא מהאדמה, כלומר מעפר הבלול במים. עפר הוא היסוד הנמוך מכל היסודות. אדמה היא עפר שיש בה לחלוחית. מעט מים. מעט חיות. חיות שיורדת ממקום גבוה למקום נמוך ומטרתה אחת, להצמיח משהו מהאדמה, להגביה את האדם מן היסוד הנמוך ממנו נברא, מן העפר. לכן נקרא שמו אדם ולא עפר. נמוך הוא מכל היסודות, אבל תכליתו לצמוח ולהצמיח. (וראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כב, עמ' 72.)

  • אחת ההכנות הכי חשובות לקראת חודש אלול – לשלול את "המרה השחורה"

    אחת ההכנות הכי חשובות לקראת חודש אלול המתדפק היא לשלול את המרה השחורה, האוף, הפנים הזעופות, העצבות. ולמה? לא רק בגלל שזה מזיק לנפש, לגוף, לזוגיות ולילדים. זה נכון בכל השנה. אלא 'מכיון שהמלך מגלה את אהבתו לכל אחד ואחת, מקבלו בסבר פנים יפות, מראה פנים שוחקות' וממילא מובן שמופרך שבזמן הזה אנחנו נתהלך עם פנים זעופות, אופניקים מרירים ועצובים. "דבר הכי מופרך, שאין המלך סובלו". ואם בכל השנה חשוב להגביר את המחשבה החיובית וללמוד כיצד לדחות את "המרה השחורה", על אחת כמה וכמה בחודש אלול, "כשהמלך בשדה". המלך מחייך אליך. מבשר על "פתקא טובה". מה, לא תחייך בחזרה? (וראו הרבי מליובאוויטש, מברכים חודש אלול, ה'תשמ"ז)

  • להיזהר (מאוד) מלצער את בת הזוג

    וכבר אמרתי לו כמה וכמה פעמים, והנני חוזר ואומר עוד פעם שעליו להשתדל השתדלות גדולה ביותר שלא לצער את אשתו. הדרך לכך היא שעליו לוותר, ובפרט בכל מה שקשור לענייני העולם הזה. ואם בכל עת הפליגו חכמים במעלת שלום בית, על אחת כמה וכמה בערב שבת. ואנו כולנו עתה, כלל ישראל, בערב שבת קודש, רגע לפני השבת, היא הגאולה. מובן שהאתגר, ההעלם וההסתר ברמה הגבוהה ביותר, הוא ביחסים בבית. כי ידוע שגדול השלום. וכל התורה כולה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ובפרט הגלות הזאת סיבתה היא העדר השלום. וכל כמה שמתקרב קץ הגלות הרי ההתאבקות עם הצד שכנגד היא קשה יותר, והוא מונע מלוותר ולעשות שלום בית בעולם בכלל ובין איש ואשתו בפרט. אבל, וזו הבשורה החיובית והמרוממת, לפום גמלא שיחנא. לפי גב הגמל כך המשא שמעמיסים עליו. כגודל האתגר שמולו אנו ניצבים, כגודל הקושי לשמח ולהימנע מלצער, כך נותנים את הכוחות לעמוד בו. (על-פי מכתב הרבי מליבאוויטש, תשי"א, 1951).

  • מדוע המבחן של העשיר או של מי שמצליח גדול יותר?

    מדוע המבחן של מי שמצליח גדול יותר? מפני שקשה לו יותר לראות מה הוא צריך לתקן. הוא משוכנע שהצלחתו היא עדות לכך שהוא על המסלול הנכון. הנה, תראו. העובדות מדברות. פעמים רבות ההפך הגמור הוא הנכון. נותנים לו הצלחה עסקית, הכרה ויציבות כלכלית כי סומכים עליו שיתקן, יפעל, ישתנה, גם מבלי להזדקק לקושי ייסורים והבטחות לשכר שיניעו אותו לכך.

  • "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא"

    רגשות עצמיים, רצויים, מסוגלים להופיע יחד, בו זמנית. אין רגש אחד כה חזק שהוא אינו מתיר מקום לרגש אחר. "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא" (זהר ג, עה, א, תניא לד) יש בלבי שמחה ומרירות, עונג וכמיהה בו זמנית, והם אינם סותרים או דוחים זה את זה. אני יכול לצחוק ולבכות, כמעט בו זמנית. להתרגש מיופי החיים ולכאוב את הגעגוע, מבלי שאני צריך להתנצל על מבע אחד. (וראו אצל הרבי הריי"צ, פרשת פנחס, ש"ת)

Back to top button
דילוג לתוכן