כיצד להתמודד עם חרדות

יש לי חבר כזה, שבאמת לא מובן מדוע אני שומר את החברות עמו. כל היום הוא שקוע בחרדות, ובכל הזדמנות מנסה להטביע גם אותי יחד עמו בעולם של דאגות. לדעתי הוא סובל מצורך לא מודע, שהוא גם אף פעם לא מתמודד עמו, לגרור אותי למטה איתו.

במשך השנים למדתי כיצד להשיב לו.

בבוקר, אחרי שקרא קצת חדשות, אני זוכה ממנו לטלפון ראשון. בקול ידעני אך סדוק במקצת הוא מעלה תהיות במישור הבינלאומי, “תגיד, חשבת מה יקרה אם האחים המוסלמים ישתלטו על מצרים? אתה יודע שהצבא של מצרים הוא החזק ביותר במזרח התיכון? נראה שפניהם למלחמה?! לא? ואל תשכח את איראן”, שוב איראן. “כדי להתמודד עם בעיות מבית היא בטח מתכננת לנו משהו”.

בבוקר הוא מוצא אותי די תקיף. בעל-פה אני חוזר על המנטרה שבקום המדינה היו כאן רק 600 אלף איש, מוקפים במדינות עוינות וחזקות לא פחות, והסתדרנו. “אז תפסיק לשקשק מכל שינוי במזרח התיכון”.

וכדי שלא יתבטל ויקשקש, אני דוחף לו ליד מאמר מבריק של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ’יק, “קול דודי דופק”, שהושמע כנאום, שנקרא מהכתב, בעצרת לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, ב”ישיבה-יוניברסיטי”.

אני מחייב אותו לקרוא ומזכיר כי שנת נשיאת הנאום, ה’תשי”ו, 1956, הייתה אחת השנים הסוערות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. תקריות לאורך הגבולות וחדירת מסתננים ואנשי פדאיון היו ענין כמעט יומיומי. במישור הכלכלי והתרבותי מדינת ישראל נמצאה בעיצומו של תהליך התבססות כמדינה הקרובה לערכי המערב.

אני מסביר לו כי למרות הרושם המוטעה, המאמר מגלם הבטחה שעדיין לא הוחמצה, ולא יכולה להיות מוחמצת. התפקיד שלנו הוא לכונן חברה תקינה, בריאה, שעובדת לתיקון פגמיה. חברה האוחזת במערכת מוסרית ברורה, הכוללת את היכולת לאהוב ולהכיל את האחר, ובה בעת בטוחה בצדקת קיומה ובאחיזתה במולדתה.

אם נעשה זאת, אני מבטיח לו, אם הדברים יהיו ניכרים בפעולות היומיומיות של כל אחד מאיתנו, בחלקת האלוקים הקטנה שלנו, השעה לא יכולה להיאבד. הדוד ישוב וידפוק. וכל עוד אנחנו כאן, כנראה יש לנו את ההזדמנות לתקן, לקום ולפתוח את הדלת, למצות את ההזדמנות.

הנחרצות כנראה עושה את שלה, וממש בלי כל כוונה רעה, כשהוא רואה שבהיבט הביטחוני למדתי פחות או יותר להירגע, הוא נזכר שאתמול גלש ישירות לאתר של בנק לאומי, ולכן זו ההזדמנות לדבר על הנושא הכלכלי.

מבלי משים הטון מתחלף לנבחני, כאילו צריך להאשים מישהו במצב, והוא זורק לעברי, “תגיד, מה יהיה?! אתה לא מרוויח מספיק. ומה עם הפנסיה? לא חסכת כלום לפנסיה. החודש עוד תסתדר, ומה יהיה עם האוברדראפט בחודש הבא? רק שלא יחזרו הצ’קים של החוגים של הילדים’.

ואני, בנינוחות מסוימת, שהתגבשה במאמץ רב ואחרי שנים של אימונים, מפנה אותו לקרוא את הספר החביב עלי ‘טרדות הפרנסה, וללמוד ממנו כיצד הטרדות הן כמו סכי עיניים, שנועדו להפריע לנו מלראות את יופיו של הבוקר הזה, ובכלל מבקש ממנו לשנן ולהטמיע את העצות המובאות שם כדי להמשיך את היום בחיוך, ואפילו כדי להצליח יותר במישור הכלכלי.

וזהו אני בטוח שסיימתי. נתתי לו כלי איכותי להתמודד עם הבעיה הנפשית שלו. סך הכל עבדתי על הספר לפחות שנה, אז לא יקרה כלום אם הוא ישקיע יום בקריאה.

ואכן נדמה שהבחור נרגע ואני מתפנה לעמל יומי. עד הצהריים אני לא שומע ממנו. לאחר ארוחת הצהריים הוא מגיע ובלי הכנה מוקדמת קורס על הספה בסלון בפנים מכורכמות.

“מה כבר השגתי בחיים? עשיר כבר לא אהיה. ובכל זאת, נכון, אני עדיין צעיר במושגים מערביים, אבל אף אחד לא מכיר אותי. כל כדורגלן סוג ג’ מרוויח יותר ומוכר יותר. למה לא נולדתי כמו נינט למשל, עם כישרון ומזל”.

בזמן הזה של היום אני חסר סבלנות, ומבקש ממנו להפסיק עם האגו והיהירות.

“מספיק כבר עם אני ואני. דיברנו על זה, לא? תחזור ותשנן שהעצבות היא אגו, והיא גם עבודה זרה, כי אתה כל הזמן עוסק בעצמך במקום לצאת קצת ולהאיר את העולם. די גם עם “אכלו לי שתו לי”. אני לא מוכן להיכנס לזה שוב. תעבוד על זה לבדך”.

פגוע מההתקפה ומחוסר הנכונות שלי לטבול עמו בסחי של עצמו, הוא משחרר אותי עד הערב.

בערב הוא נזכר להזכיר לי איך צריך להיות אבא ושאולי יש בעיה עם הילדים.

“הם התקררו כי לא שלחת אותם בלבוש חם. ואתה גם לא משקיע בהם בהכנת שיעורי בית, אז איך הם ישיגו הישגים בחיים? ואנגלית. מה עם האנגלית?”

תוך כדי דברים, כבדרך פלא עולות לו כל אחת מהכתבות המזוויעות שקרא בשבוע האחרון, על הילדה ההיא שהותקפה, והילד שנפל, וחברו ש..

דייייי אני אומר לו. קצת ביטחון. כל מאן דעביד לטוב עביד.

בערב יש לי יותר סבלנות אז אני מספר לו שוב את הסיפור על רבי עקיבא והסיפור על נחום איש גמזו, ומרצה בפניו כיצד כל שקורה במציאות לטובה קורה, גם אם הדברים לא ניכרים. כל ארוע מחביא עבורנו מסר פנימי שאותו אנחנו צריכים לעכל. אז אם נעבוד על עצמנו, כנראה שלא נזדקק לסבב ייסורים נוסף. ובכלל, במה עוזרת הדאגה, היא רק משתקת, מכווצת, מונעת את חירות הנפש. “תזכור”, אני מדגיש בפניו, “חשוב טוב ויהיה טוב!”

רק שתדעו, בחודש אדר, כשכולם מדברים על שמחה, המצב הולך ומחריף. החבר שלי רק שומע על מעלות השמחה, ועד כמה היא נחוצה – כבמטה קסם היקף, עומק ואיכות החרדות גוברים ללא הכר. כמו שני אנשים שנאבקים, וכשאחד מגביר מאמץ, השני מבקש להתעצם כנגדו. במה הוא לא נזכר בחודש אדר, בבעיות אפשריות בשיניים, בכך שמערכת החשמל עשויה לקרוס, ומספיק גיץ אחד בשביל שריפה איומה ונוראה, ומה אם פתאום יפטרו אותו מהעבודה.

בחודש זה אני לא מוותר לו, וכדי שקצת יירגע, ינסה להשתחרר מעצמו ואולי ליהנות מרגעים בודדים של שמחה אני מושיב אותו ללמוד בכל ערב שני פרקים הכרחיים למצב מספר התניא, כו ו-כז.

הוא כבר כמעט למד לשנן אותם בעל-פה. אחרי שאנחנו מסיימים, שוררת תחושת הקלה, מעין ריחוף באוויר. החיים נראים ורודים ומבטיחים יותר. ואנחנו מתחילים קצת לצחוק. הוא מפסיק להחמיץ פנים לכולם, מתוך חולשה וחוסר קבלה עצמית.

הבעיה שזה מחזיק בדיוק יממה. למחרת הוא כבר שוכח וחוזר לסורו. אז אני מבקש ממנו ללמוד עוד הפעם.

אקזיסטנציאליזם ומלנכוליה

אם כבר הזכרנו את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק, אז הנה סרטון על מפגש של הרב סולובייצ’יק עם הרבי מליובאוויטש, המדגיש את ההערכה העצומה שרכש הרבי כלפי הרב סולובייצ’יק.

ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין הביוגרפיה של הרב סולובייצ’יק לזאת של הרבי מליובאוויטש.

הרב סולובייצ’יק, שנפטר בשנת 1993, היה פחות או יותר בן גילו של הרבי וגם הוא נולד במזרח אירופה. למרות שהיה בן למשפחה רבנית ליטאית מיוחסת הושפע מהסביבה החסידית ומהמלמד המקומי, חסיד חב”ד[1], שדחפו ללמוד מספר התניא.

לפני מלחמת העולם השנייה למד בברלין, בהתמחות בפילוסופיה. בתקופה זו בילה עם הרבי מליובאוויטש, כמו גם עם אברהם יהושוע השל, אלכסנדר אלטמן, וחיים הלר.

הוא עלה מאירופה לארה”ב ובשנת 1941 ירש את מקום אביו כראש ישיבת יצחק אלחנן בניו-יורק. בהתמודדות על המשרה הוא זכה, דרך אגב, בתמיכתו הפעילה של הרבי הריי”צ.

הרב סולובייצ’יק לא היה רק רב נערץ אלא גם הותיר יצירה מסועפת, רובה בעל-פה מקצתה בכתב. יצירה הכוללת פרשנות הלכה מזה והגות פילוסופית אקזיסטנציאליסטית-דתית מקורית ומתוחכמת המתמודדת עם שאלת המודרנה, מזה.

כנראה בהשפעת ספר התניא, הוא הדגיש בכתביו את החוויה הדיאלקטית של המאמין, התנודה המתמדת בין קטביו האישיותיים, בין אם במטרה להתעלות לסינתזה הרמונית ובין אם כמהות קיומית בפני עצמה[2].

הרב סולובייצ’יק, כמו הרבי מליבאוויטש, דחה את התפיסה הרווחת לגבי חווית אמונה מונוליטית. אולם בניגוד לרבי מליובאוויטש ולחסידות, מהגותו של הרב סולובייצ’יק נותר בברור הרושם של חוויית הסבל. הדיאלקטיקה מותירה אותנו לרוב אומללים, מלנכוליים, בודדים, מתייסרים.

בחסידות, המאבק הפנימי בין קצוות, בין איש האמונה ואיש ההדר, בין האַין ליש, הוא מקור לשמחה עצומה. זוהי הזדמנות להתגבר על הפגימות הטבעית. לכן מציע בעל התניא, כשמגיע הרהור של עצבות או חרדה, לא להסתגף ולהיוותר בחווית הסבל. דווקא בעת זו הוא מציע להפשיל שרוולים בשמחה לקראת ההתמודדות. כי ההתמודדות היא תכלית חיינו, ובידנו הבחירה, עם איזה מהצדדים הנאבקים בתוכנו אנחנו מבכרים להזדהות.

[1] ר’ ברוך ריזברג, חסיד לובאביץ, המלמד המקומי בח’סלוביץ.

[2] רווחת הטענה הנכונה כי קיים הבדל מהותי בין כתביו בעניין זה. בחלק מהכתבים, ובייחוד ב”איש ההלכה”, היצור האנושי מסוגל להתעלות לרמת ההרמוניה הבוקעת מן הדיאלקטיקה ואילו בכתבים אחרים, כ”איש האמונה”, פוסל סולובייצ’יק את האפשרות לשלמות הרמונית בין פני האדם השונים במסגרת המציאות הנוכחית.

Print Friendly

תבדקו גם

מדוע בכל יום אני שוקל לנטוש את פייסבוק ומדוע אני מחליט להישאר – כללים לגילוי קשרים פנימיים

בכל יום אני שוקל לנטוש את פייסבוק, ובכל יום אני מחליט להישאר. מדוע לנטוש? נו …

4 comments

  1. אם הבנתי נכון החבר זה הכותב עצמו לא?

  2. מודה בהכנעה…

    והבהרה למי ששאל – ‘קול דודי דופק’ הוא פסוק משיר השירים (והוא גם שם המאמר של הרב סולובייצ’יק).
    שלמה המלך מתאר את היחסים בין הקב”ה לכנסת ישראל. הדוד דופק על דלת הרעיה בשעת לילה מאוחרת. והיא שכל כך חיכתה לו, מתקשה לקום ממיטתה.
    אי אפשר מבלי לצטט מלשונו המרגשת של הרב סולובייצ’יק:
    “מהי תמצית שיר השירים אם לא תיאור ההתמהמהות הפרדוכסלית והטרגית של הרעיה, שכורת אהבה והלומת געגוע, כשהשעה, רפודת מורא-הוד, שחקה לה, – אם לא חימוץ הזדמנות הרת עולם גדולה ונשגבה שעליה חלמה ולמענה נלחמה, שאותה ביקשה וחיפשה בכל להט נפשה?

    הרעיה הענוגה והעדינה, דחופת חרג לדוד יפה עיניים, שנדדה בימים שטופי זוהר בשבילי הכרמים ורכסי ההרים, בין שדות דגן וגני עצי פרי, ובלילות, נסוכי אור חוורון של סהר קוסם או עלוטי אופל, בין החומות לבקש את דודה, שבה בליל סגריר אחד לאהלה – עיפה ויגעה – ונרדמה.

    רחש צעדים מהירים וקלים נשמע בדומית האוהל. באותו לילה סודי ומוזר עלה הדוד פתאום מתוך האפלה ודפק בפתח רעיתו, שכל כך קיותה וציפתה לו. דפק והתחנן שתפתח לו את דלת אוהלה.

    “קול דודי דופק, פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה”. הרגע הגדול שאליו חיכתה בכיליון עיניים ובלב הומה בא מתוך היסח הדעת…

    רק תנועה קלה של השטת יד והיסט המנעול הפסיקה בינה ובין הדוד, בין החלום הגדול והגישום המלא. בקפיצה אחת יכלה הרעיה להשיג את כל חמדת חייה…

    אבל הלב עקוב ומי יבחן אותו? דוקא באותו לילה עצלות בת עקשנות מוזרה תקפה עליה. לרגע קט נגנז אש הכיסופים שבערה בה, נתכווץ החפץ האדיר, שותקו רגשותיה ונשתתקו חלומותיה.

    הרעיה סרבה לרדת מעל משכבה. לא פתחה את דלת אהלה לדודה יפה התואר. טירוף דעת אכזרי גרפה לתוך תהום הנשיה והאדישות. התעקשה הרעיה והתעצלה; המטירה בהמון תירוצים ואמתלאות לשם הסברת הנהגתה המשונה: “פשטתי את כותנתי – איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי – איככה אטנפם?”,

    הדוד דפק והלך, וככל שדפיקותיו גברו, גבר גם השיגעון המצנן והמזהם. ככל שלחישות הדוד פלחו את דממת הליל, נתאבן הלב..השעה נטרפה וחזון חיים נשגבים הלך ונמק.

    אמנם כן, הרעיה נתעוררה, לאחר שהיה קלה, מתרדמתה וקפצה בבהלה ממיטתה לקבל את פני דודה: “קמתי אני לפתוח את דודי”, אבל קפיצה זו אחרה את המועד… גלה משוש חייה; הוויתה – מדבר שומם, אסם ריק.
    פרשת החיפוש הקדחתני חזרה וניעורה. עדיין היא נודדת בין משכנות הרועים ומבקשת את דודה”.

  3. בע”ה

    מה פירוש ”חויית אמונה מונוליטית”?
    באותיות, אני מבינה שהיא הפוכה לדיאלקטית -שיש בה תנועה
    מקצה אישיותי אחד לאחר ,בשיחה פנימית בין הקצוות.
    ובכל זאת, האם במונוליטית האדם ”שטוח”, חד מימדי, לא
    מורכב? יש לו רק נפש אלוקית?
    תוכל בבקשה להתייחס?
    תודה
    כרמלה

  4. כרמלה, הכוונה במונוליטית אכן היא אחידה, עשויה מקשה אחת, אפשר לומר חד ממדית.
    אלא שאני לא חושב שבמציאות קיימת חוויית אמונה מונוליטית, ונראה לי שכך סבר סולובייצ’יק. רק היו מי שתיארו את חווית האמונה ככזאת. חוויה מונליטית גם תהיה מתוארת בדרך כלל כלינארית. המאמין מתקדם בהתקרבותו אל הבורא ובטיפול במידותיו.
    בפועל האדם לא יכול להיות חד ממדי מעצם מבנה אישיותו ומורכבות נפשו, ולכן סולוייצ’יק, אולי בעקבות התניא, משרטט עד כמה חוויה זו מערבבת סבל והתעלות, אהבה והתרחקות, וכן הלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software