יום שבת , מרץ 25 2017

מהו סטרס?

אבא, אני רעבה. גם אני. רוצים דגנים בחלב? אכלנו בבוקר. חביתה? לא רוצים. תאכלו סלט. לא בא לנו. מרק? זה לצהריים. טוב אני מרשה לכם חטיפים. אין. נו תאכלו מה שבא לכם רק תנו לי לגמור כאן את העבודה. אבא אנחנו רעבים. תאכלו מחר. בכי. דיי. בני שבע ואחד-עשרה ולא יכולים להסתדר לבד כמה דקות עד שאמא תבוא?

משל ליחסי הגוף והנפש הוא כוח הנסיעה של רכב. על-פי גישות מוניסטיות, לפיהן יש רק גוף והנפש היא תוצר של פעילות גופנית, הנסיעה איננה תכונה חיצונית אלא כוח שהוא תוצר של פעולת הרכב. בגישות דואליסטיות המקבלות את קיומה של הנפש או הנשמה, המצב הוא הפוך. הנפש איננה כוח הנסיעה, אלא הנהג הנוהג ברכב, הוא הגוף.
משל ליחסי הגוף והנפש הוא כוח הנסיעה של רכב. על-פי גישות מוניסטיות, לפיהן יש רק גוף והנפש היא תוצר של פעילות גופנית, הנסיעה איננה תכונה חיצונית אלא כוח שהוא תוצר של פעולת הרכב. בגישות דואליסטיות המקבלות את קיומה של הנפש או הנשמה, המצב הוא הפוך. הנפש איננה כוח הנסיעה, אלא הנהג הנוהג ברכב, הוא הגוף.

אני במצוקה. מיני מצוקה. מתח קל. סטרסון. לא מילואים קרביים. לא עבודה, לא מצב חשבון הבנק. לא ציפיות של הסביבה ממני. סך הכל שני ילדים רעבים. מהיכן נובע הסטרס הזה? מה גורם לי לחוסר אונים? האם אפשר לכוונו לחיוב?

נזקים ותועלות

לא צריכים עיון מעמיק במחקרים הרבים המתפרסמים חדשות לבקרים כדי לגלות כי סטרס הורג. סטרס עוצמתי, כרוני, אבל גם סטרס ב"עצימות נמוכה", כזה הנובע מתפיסה בעייתית של החיים. הסטרס לא רק הורג. הוא פוגע במערכות יחסים, מוביל לתשישות, פוגע בשינה ובמערכת העיכול, גורם לכאבי ראש, פוגע במערכת החיסונית, ואתם יודעים לבד עד כמה הרשימה עוד ארוכה.

כולנו חווים מתח ברמות שונות ומשתנות וכולנו מכירים את הנזקים שהמתח גורם לנו. דווקא על רקע ההכרות האינטימית עם הסטרס מפתיעה הטענה של קלי מק'גוניגל, בהרצאתה הפופולרית ב-TED, לפיה סטרס יכול להועיל. הוא מחדד את החושים. הוא מייעל הספקים. צריך רק להאמין שהוא אינו פוגע בבריאות.
כדי להסכים איתה צריך להקדים ולהגדיר מהו סטרס.

עשו מעט

אם הסטרס נבחן רק דרך משקפיים ביולוגיות-פיזיקליות, בקלות אפשר לבלבל סטרס עם התרגשות ולמצוא היבטים של סטרס חיובי. הזעה מוגברת, עליה בקצב הנשימות ודפיקות הלב, הפרשה מוגברת של אדרנלין, שרירים מתכווצים. כל אלה מתחזקים גם כשמתעוררים בנו דחפים או כשאנחנו מתכוננים לאתגר משמעותי שיכול לקדם אותנו.

"עשה מעט", אומר דמוקריטוס, הפילוסוף הקדם סוקרטי, "אם חפצת בשלוות נפש." מה ההיגיון?

"הלא רוב אמרינו ומעשינו אינם הכרחיים ואם ישליכם אדם מעליו, אזי ירבה לעצמו פנאי וחופש מטרדות. לפיכך על אדם להזכיר לעצמו בכל הזדמנות: "דבר זה אינו מן הדברים ההכרחיים, הלא כן?" אמת, יש להשליך לא רק את המעשים שאינם הכרחיים, אלא גם מחשבות שכאלה; הן כך לא יבואו בעקבותם מעשים מיותרים".1

אם דמוקריטוס צודק, או אם מקבלים את ההמלצה שלו, אזי חייבים לומר שגם קלי מק'גוניגל צודקת. חייבים קצת סטרס בחיים ככוח מניע בדרך להצלחה.
אבל נראה שהתיאור הזה אינו מפריד בין סטרס, עקה, לבין התרגשות, חום והתלהבות. בין כיווץ ודיכוי המנגנונים לבין דריכות ומוכנות לפעולה. הסטרס שהופך להיות לחבר רצוי אינו תיאור של הסטרס האמיתי, זה שהורג כל חלקה טובה, שבגינו השמיים כבר לא כחולים והאוכל מאבד מטעמו.

סטרס ואבולוציה 

בספרות המקצועית ישנן הגדרות רבות לסטרס. נהוג לתאר סטרס כתגובה גופנית לסביבה מאיימת. יש המרחיבים את הגדרת הסטרס לכל סוג של מתח התובע מהגוף תגובה פיזיולוגית חריפה. בצורה מוגזמת אותו מתח יכול להיות מזיק. ניתוח זה של הסטרס ניזון בעיקר מתגובות הגוף ונשען על השקפות שבדרך כלל אינן מתייחסות אל הנפש כאל דבר נפרד מהגוף.

אם היינו הולכים על ההסבר האבולציוני אזי הסיבה למתח שלי בארוחת הערב אתמול הייתה כזאת. החושים שלי קולטים סכנה. הגוף "זוכר" שפעם, לפני אלפי שנים, בסיטואציה הזו הייתי צריך לצוד את החיה לצורך הזנת הילדים הרעבים. האבולוציה של הגוף "זוכרת" וזה נדרך. פקודות יורדות למערכת העצבית, הורמונים מופרשים וגופי נכנס למצב חירום מסוים. קצב הלב מתגבר, הדם זורם לכל חלקי הגוף, מעניק לי כוח לרוץ, לתור אחר מזון. כלי הדם מתכווצים, זיעה מופרשת, כל זה כדי להרחיק רעלים ולשמור על טמפרטורת הגוף. אני מאבד תאבון, מערכת העיכול מנוטרלת. גלוקוז משוחרר לדם. הגוף מאבד אשלגן ומאגרי הקורטיזול מדרדרים. אני מתעייף במהירות. תשישות. וזה רק מילדים רעבים. איפה אמא???
באופן דומה, אם היו מפטרים אותי מהעבודה הגוף היה "זוכר" מצוקות קיומיות ושוב נכנס למצב חירום.

מנוחת הנפש

ההשקפה היהודית, המפרידה בין גוף ונפש מבקשת לראות באופן שונה את המתחים שאנו חווים. הגוף מגיב, אבל מסיבות אחרות. התגובה של הגוף לעתים מובילה לתוצאות גופניות העשויות להזכיר בדרגות מסוימות את התופעות העולות כתוצאה מהתרגשות ודריכות. אבל אסור להתבלבל.

מתוך הספרות היהודית קל יותר להבין סטרס באמצעות ברור המצב ההופכי. מצב של מנוחת נפש ויישוב הדעת. הרמב"ם מתאר את היעוד העתידי כתקופה שבה מלאה הארץ דעה. חכמים עוסקים בענייני חכמה ודעת מתוך מנוחה ושלות נפש. הם אינם נזקקים לרדיפה אחר עניינים גשמיים.2

שלוות נפש המובילה ליישוב הדעת היא המצב הרצוי. סטרס הוא מצב בלתי רצוי הפוגע ביכולת של האדם להתחבר ל"אני" הפנימי. סטרס הוא כוח חיצוני הפועל עלינו ופוגע ביכולת שלנו להתמקד, לראות דברים פנימיים ולהיות ערניים להתרחשות האמיתית. פיזור הנפש מזמין בלבול וספקנות ויחד איתם את החרדות והמתחים.

מנוחת הנפש היא מצב שבו האדם אינו מרגיש חסר או מאוים. לכן במצב של מצוקה ומשבר לעולם נעדיף אנשים המנהלים את המשבר ביישוב הדעת. לעולם נעדיף אדם דרוך וערני אבל כזה שאיננו לחוץ ומכווץ. אדם הנמצא בסטרס לאחר שנתקל בארוע קשה, יתקשה להכווין את כוחות הרפואה והביטחון. כוח חיצוני מאיים עליו ומשתק את הפעילות הסדירה של הנפש על הגוף.

הפער בין ה"אני" הפנימי להתנהגות החיצונית 

שורש הטעות בהתמודדות עם סטרס נעוץ בהתבוננות בארועים מהעבר תוך שכנוע עצמי שכך הצלחנו בעבר בסיטואציות מסוימות. וללא המתח לא נצליח שוב.
שורש הטעות בהתמודדות עם סטרס נעוץ בהתבוננות בארועים מהעבר תוך שכנוע עצמי שכך הצלחנו בעבר בסיטואציות מסוימות. וללא המתח לא נצליח שוב.

סטרס לא יכול להיות חבר. הוא אויב. הוא מונע מאיתנו לגבש ראייה נכונה ומקיפה של המציאות. הוא נובע מחוסר יכולת שלנו לקבל מצבים של אי ודאות, מהפחד שאנחנו מפסידים משהו שלכאורה כבר ברשותנו ומכניעה לדעת קהל חיצונית.

הדבר הטוב היחיד בסטרס הוא שהוא מהווה מנורת אזהרה או קריאת השכמה. הסטרס הוא תוצאה של מאבקי שליטה בנפש. ככל שעוצמת הסטרס מתגברת היא מלמדת אותנו על הפער בין ה"אני" הפנימי שלנו לבין התנהגותנו החיצונית.

ה"אני" האמיתי זה אבא שרוצה להיות עם הילדים. אבא ששלם עם עצמו ועם הארוחות שהוא מכין להם. הבריחה שלי המתעוררת בעקבות התחושה של הילדים שאני לא ממש איתם, מעוררת בי את הסטרס. בסטרס אנחנו לא בוחרים. הסטרס נכפה עלינו ככוח חיצוני. כמשבר של הנפש שנדחקת ממקומה. לכאורה הסטרס נגרם כתוצאה מחוסר שביעות הרצון שלי מכך שהילדים לא מוכנים להסתדר ומכך שאין לי פתרונות טובים עבורם. במבט מעמיק יותר הוא בא לעורר אותי. לגרום לי להתחבר למציאות ולילדי. או נכון יותר לאפשר לי את הבחירה להתעורר ולשנות את האופן שבו אני מתנהל.

הסטרס הוא סוג של אות אזהרה. הוא נועד כדי לעורר אותנו לצמצם את אי ההלימה בין ה"אני" הפנימי לבין ההתנהגות החיצונית. אי הלימה המזמינה מתחים.
החיפוש מטרתו שיוביל לחיבור אל הפנימיות ובתוך כך ידחה את כוחות הסטרס המאיימים. כשאדם מחובר לפנימיותו הוא מגלה שהוא לעולם לא באמת לבד. וכשהוא מקבל את עצמו כאדם שלם מבלי להאיר את חסרונותיו, הוא גם יודע שהוא לא יכול להפסיד דבר שמלכתחילה לא שייך אליו ואין דבר שבאמת יכול לפגוע בשלמותו.

במובן זה הסטרס הוא כוח שאפשר למונעו בקלות יחסית על-ידי שינוי זווית הראייה, ועדיין להישאר עמוסי מוטיבציה וריגוש מהחיים.

 

[1] מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי, נהר ספרים, תשע"ב – 2012, עמ' 57; [2] הלכות תשובה והלכות מלכים ומלחמותיהם.; [3] מאיר אוריין, סנה בוער בקוצק, הוצאת ראובן מס בע"מ, ירושלים, תשס"ז, עמ' 208.

Print Friendly

תבדקו גם

השאיפה למשמעות – נקודות דמיון בין הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל לתורת בעל התניא

ברגע שאנחנו מתייחסים אל האדם כאל קורבן של הנסיבות, אנו חדלים מלהתייחס אליו כאל אדם ופוגמים בעצם שאיפתו להשתנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *