טרדות הפרנסה והמבול | פסיכולוגיה בפרשה | פרשת נח
מדוע טרדות הפרנסה לעתים מכבידות כל כך? מהיכן הן נובעות? האם יש להן תפקיד כלשהו בחיינו? כיצד ניתן להתמודד עמן? ומה הקשר בין טרדות הפרנסה, המבול בימי נח וטבילה במקווה, על-פי בעל התניא?
***
***
מקורות
בשנת שש מאות לחיי נח ירד מבול מן השמיים. מעיינות התהום התפרצו והציפו את הארץ.
מבול הגשם נמשך ארבעים יום, ומעיינות התהום המשיכו לזרום מאה וחמישים יום לאחר-מכן. במשך המבול נכחדו כל האנשים ובעלי החיים למעט מי שנכנס לתיבה.
בשביל מה היה צריך את המבול?
בראשית פרק ו':
- "וַיַּ֣רְא כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃
- וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃
- וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃"
- "וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ "
כנראה טעיתי? מסכים עם אותם שזרזוני
רבי עובדיה מבַּרְטְנוֹרָא (על התורה, בראשית ו׳:יז:א):
"ואני הנני מביא
הנני מוכן להסכים עם אותן שזרזוני כבר מה אנוש כי תזכרנו. פירוש שרוצה להסכים עם המלאכים שזרזוהו
כשרצה הקב"ה לעשות אדם שאמר להם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והם אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו ביניהן ושרפן וכו'
כדאיתא במדרש לכך אמר עכשיו שהוא רוצה למחות את האדם מעל פני האדמה הנני מסכים עם אותם שזרזוני וכו'
ותפש רש"י לשון זרזוני לפי שמלת הנני לשון ענוה וזריזות והיא מלה מיותרת שהיה לו לומר ואני מביא את המבול וכתב הנני שהוא לשון ענוה שענותנותו יתירה להסכים ע"י עבדיו ומלאכיו לשון זריזות שמזדרז לעשות רצונם
ואעפ"י שהשאיר להם נח ובניו לפלטה גדולה אעפ"כ הרבה להן פורענות לשטוף הכל ולא הבחין בין קטנים לגדולים:"
שתי פעולות
הנצי"ב מוולוז'ין
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (העמק דבר על בראשית ו׳:יז:א):
"… ובאיזה אופן שהי׳ השחתת העולם אם במים אם באש הי׳ נקרא מבול. ואמר א-להים שהמבול שאמרתי להשחית הארץ ויושביה יהיה מים למען.
לשחת כל בשר וגו׳ כל אשר בארץ יגוע.
- הא׳ לשחת היינו שימותו.
- שנית להמחות הבשר אשר יהי בשעת המבול על הארץ.
לאפוקי אשר יהי מונח בתוך הארץ. כמו שיבואר להלן ז׳ כ״ג.
ושורש גוע. פעם משמעו מיתה קלה שלא ע״י חולי ויסורין ומש״ה כתיב הכי במיתת צדיקים. והיא גויעת הרוח החיוני. ופעם משמעו הוא מחיית בשר הגוף למים…"
עונש בהתאם לחטא
" ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע", בראשית ו, ז
כלי יקר,
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (על בראשית ו׳:יז:א)
"ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע״ג וזנות וגזל, כי בע״ג כתיב (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים… כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז״ל (כתובות ל.) אע״פ שבטלו ארבע מיתות ב״ד דין ד״מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ״ש (תהלים לב ו)… בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב״ב טז.) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין."
לא בשביל להעניש
אדמו"ר הזקן
רבי שניאור זלמן מליאדי (תורה אור, נח: ח, ג):
"כי הנה לכאורה אינו מובן ענין המבול שאם היה רק להעביר ולשחת האנשים החוטאים למה הוצרך לבחינת רעש גדול כזה הלא ברגע א' היה ביכול' ה' להעבירם אף בלא המבול…"
איך יכול היה למחות?
תניא, שער היחוד והאמונה, א:
"הנה כתיב לעולם ה' דברך ניצב בשמים ופירש הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו (חס ושלום) וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל…"
תניא, אגרת הקודש, כה:
"והוא בהקדים מארז"ל (מאמר רבותינו ז"ל) כל הכועס כאילו עובד עכו"ם (עבודת כוכבים ומזלות) וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ (אף על פי כן) על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' (יתברך) המחייהו ומקיימו וכמ"ש כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה (וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם
ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ (על דרך משל) אשר הוליך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ואילו פסק הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה אף שטבע זה במים הוא ג"כ (גם כן) נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו (וכל שכן וקל וחומר) בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת י"ס עאכ"ו (על אחת כמה וכמה) שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צ"ל כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחי' זה הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש"
כלומר מאחורי ההשחתה חייב להתחבא רצון גבוה יותר הקשור לגילוי אחר.
מה המקבילה למבול בנפש? – טרדות הפרנסה
תורה אור, נח, ח,ד:
"ועתה יש לכאו"א (לכל אחד ואחד) יגיעות וטרדת הפרנסה לעסוק בעניני עוה"ז (עולם הזה) הגשמי והוא בחי' מים רבים הנ"ל שנק' מי נח שהוא בחי' נייחא דרוחא…"
- מה המטרה של טרדות הפרנסה?
המבול הוא לא רק שלילי. יש בו פעולה של טהרה.
הדאגות וטרדות הפרנסה נקראים בשם "מים רבים". הם שוטפים ומסירים מהאדם את הענינים הבלתי-רצויים, ובכך פועלים גם "נייחא דרוחא". המים שוטפים הכל אך גם מאפשרים צמיחה והתחדשות[1].
לכן נאמר על נח שכשיצא מהתיבה 'עולם חדש ראה'[2]. השעבוד מטביע את האדם אך גם מאפשר לו לצמוח מחדש, למצוא את עצמיותו תוך כדי מאבק עם קשיי החיים. טרדות הפרנסה הן, כאמור, כ'מי נח'. נח הוא "נייחא דרוחא"[3], הוא מסב נחת רוח לבורא. מקור נחת הרוח מ'מי נח' הוא החידוש שהם מאפשרים לייצר בעולם.
תורה אור, נח, ח,ד: "והנה שעבוד הפרנסה נק' ג"כ (נקרא גם כן) "מי נח" וכמארז"ל שבחר לו אברהם אבינו שעבוד נגד גיהנם. שכמו שאי אפשר להנשמה לבא בג"ע (בגן עדן) ליהנות מזיו השכינה עד שתרד קודם לכן בגיהנם… כמו"כ (כמו כן) ע"י שעבוד יכולים לעלו' למעלה מעלה למדרגה היותר גבוה.
והנה שעבוד אין הפירוש מה שיש עלינו עתה מלך ושנוטל מאתנו מס שגם בזמן בהמ"ק (בית המקדש) היה עלינו מלך ישראל והמס היה ביותר כידוע שחלק עשירי הוצרך כ"א ליתן.
אלא הכוונה היא שבזמן שבהמ"ק היה קיים היה נמשך ברכה והשפע' עצומה עד שא"י היתה ארץ זבת חלב ודבש כו' שלא ע"פ הטבע כלל כמ"ש בגמ' סוף מסכת כתובות ולא היה כלל דאגות וטרדת הפרנסה.
ועתה יש לכאו"א (לכל אחד ואחד) יגיעות וטרדת הפרנסה לעסוק בעניני עולם הזה הגשמי והוא בחינת מים רבים הנ"ל שנקרא מי נח שהוא בחי' נייחא דרוחא
לפי שע"י בחי' מים רבים הנ"ל מתעלית הנשמה למדרגה היותר גבוה מקודם התלבשותה כו' שהיתה רק נהנית מזיו השכינה כו'
וכמארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט (ומעשים טובים) בעוה"ז (בעולם הזה) מכל חיי העוה"ב (העולם הבא)
לפי שהוא בחי' יתרון האור מתוך החושך דוקא
שהוא בחינת אתכפייא סטרא אחרא ואתהפכא חשוכא כו'
מה התהליך שאתה צריך לעבור?
הרבי מליובאוויטש:
מנחם מנדל שניאורסון (תורת מנחם, ז- שנת תשי"ג- חלק ראשון, שיחת ש"פ בראשית מבה"ח וער"ח מרחשון, התשי"ג)
"זוהי גם הכוונה האמיתית בכך שנותנים לאדם דאגות הפרנסה. על-אף שבאופן זמני הדבר מפריע לו ומבלבל אותו, הרי על-ידי זה הוא נשבר ויוצא מה"אני" הפרטי שלו – וכך הוא נעשה כלי לקדושה.
ומכיון שהכוונה האמיתית אינה להענישו ח"ו (חס ושלום), אלא כדי לשטוף ולנקות ממנו את הענינים הבלתי-רצויים – הרי מובן, שהדבר יכול להיעשות גם ברגע אחד – אם בתוך רגע אחד הוא יוציא את הכוונה הפנימית שבזה, ויפעל בעצמו את מה שהדבר צריך לפעול – הרי בכך הוא כבר יצא ידי חובתו, וכבר יכול להתקיים אצלו ה"נייחא" הן בגשמיות והן ברוחניות."[4]
אדמו"ר הזקן (תורה אור, נח, ח,ד) :
"שכשעוסק כל היום בענינים גשמיים בטרדת הפרנסה שהם הנק' חשך ומתבונן אח"כ בתפלה איך שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו' שהם המזלות שהם המשפיעים חיות כל עוה"ז וכמ"ש (דברים לג) וממגד תבואות שמש וממגד גרש כו' והמזלות הם מקבלים מע' שרים והשרים מקבלים משמרי אופנים והם מקבלים מהמלאכים וגבוה מעל גבוה עד שכולם מקבלים מבחי' מלכותו ית' וכמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים שמהווה את כל העולמות מאין ליש ממש והוא רק בחי' זיו השכינה בלבד שאינו אלא בחי' זיו והארה בעלמא בלבד לגבי מהותו ועצמותו יתב' כביכול שהוא בבחינת אין סוף ממש היה הוה ויהיה בלי שינוי ממש וכמאמר אתה הוא קודם שנברא ואתה הוא לאחר שנברא כו'.
ואחרי התבוננו' כל הנ"ל בעומק הדעת תתעורר נפשו בבחי' אהבה ותשוקה נפלאה כרשפי אש לצאת מתוך החשך והעלם הגשמי הזה ורק לדבקה בו ית'… ונק' בזה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא כו' ונק' בחי' אהבה זו בחי' תשובה שהוא בחילא יתיר שבאה דוקא מתוך החשך שהיה עוסק רק בענינים גשמיים והבלי עולם…"
איך? לגלות את האהבה המסותרת
"מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃ (שיר השירים ח, ז)
"ונק' אהבה זו בחי' בכל מאדך שהוא בלי גבול ממש שבאה דוקא מן ההפוך שהוא החשך וכמ"ש טוב זה מלאך חיים (טוב) מאד זה מה"מ (מלאך המוות) שע"י ההפוך והחשך דוקא שהוא בחי' נה"ב (נפש הבהמית) יכולים לבא לבחי' אהבת בכל מאדך שהוא בלי גבול ממש. " תורה אור, נח, ט', א':
את המדרגה הגבוהה ביותר בהתמודדות עם טרדות הפרנסה אפשר להשיג על-ידי חשיפת נקודת מסירות הנפש הפנימית. זוהי נקודת אהבה פנימית המצויה בתוך האדם כמנגנון מוסתר, ונדרשת למאמץ או למצב קיצון על-מנת שתבוא לידי ביטוי. לכן בחינה פנימית זו מכונה 'אהבה מסותרת'. במהותה 'האהבה המסותרת' מבטאת את רצון הנפש להיכלל חזרה ביוצרה, והיא מתפרצת ברגעי מצוקה ומשבר[5].
הסיבה לכך ש'האהבה המסותרת' נגלית מתוך שבר וקושי היא שדווקא מתוך החושך של העיסוק בהבלי העולם ובעניינים הגשמיים יש אפשרות להכיר בכוח האין-סוף. מקשיי העבודה נפעם האדם לגלות ניסים גלויים המתרחשים לו בדרכו, וכך לעורר את האהבה החבויה להכיר את פעולת הבורא[6].
זה המצליח לפנות דעתו מהטרדות, ולו לרגע קט[7], ולהכיר בכח הבורא המחיה הכל, ההכרה מביאה אותו לידי גילוי נקודת אהבת חיים ייחודית. היא מחלצת אותו מהשגרה והתפלות[8]. אהבת החיים נובעת מכך שדווקא כאן בחיים הארציים אפשר להשיג הישגים, לגלות תוכן פנימי עמוק. האהבה היא נסתרת תחת תכתיבי השגרה והמחשבה החברתית השמרנית והמלחיצה. היא מצויה בהיחבא אצל מי שנהנה מיציבות כלשהי בחייו, אך לא חש ונוגע בחיים. אותו אדם חסר תחושות רעננות וחדשנות. באירועים יוצאי דופן, האדם מגלה בעצמו כוחות כבירים שנעלמו ממנו כשחי חיים שגרתיים של מרדף אחר הפרנסה. כשהוא עומד בפני מצב של אין ברירה, ניסיון קשה, הרגליו וחולשותיו כמו מתגמדים והוא חושף את כוחות 'האהבה המסותרת'.
דוגמא לכוח האהבה המסותרת היא כשאדם מכריז באירועים שונים כי הוא רוצה להפסיק לעשן, אולם הוא נמנע מלקבל על עצמו בפועל את ההתמודדות הקשה. אירוע מסוכן שחווה המעשן, כמו התקף לב, המלווה באיום מיידי על חייו, דוחק אותו לעורר את כוחות מסירות הנפש המסייעים בידו להיגמל מהעישון.
כיצד המהלך הזה מתאפשר?
- בזכות שורשה הגבוה של הנפש הבהמית והטרדות
תורה אור, נח, ט', א':
"לפי שיתרון האור הוא מתוך החשך דוקא…
והיינו לפי שבשרשה למעלה מעלה שורש נה"ב (נפש הבהמית) גבוה יותר מבחינת נפש האלקית וכמ"ש (בראשי' לו) ואלה המל' אשר מלכו כו' לפני מלך מלך לבנ"י שהוא בחי' נפש האלקית
רק שע"י שבה"כ (שבירת הכלים) נפלו למטה מטה ולזאת גם כמו שנפלו למטה יש להם תגבורת על נפש האלקית מפני ששרשם הוא מבחי' מלוכה שהוא בחי' התנשאות כו'. וגם האדם מקבל חיות מבחי' בהמות ומאכלים ובלעדם אינו יכול לחיות משא"כ המאכלים אינם צריכים אל האדם.
וכל זה מפני שבשרש שרשם למעלה הם גבוהים הרבה מבחי' הנשמות ולזאת ע"י ירידת והתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית דוקא לעסוק בטרדות ומחשבות הפרנסה בענינים גשמיים שהם הנקראים מים רבים הנ"ל יכולה לבא לבחי' אהבת בכל מאדך.
שהוא בלי גבול כנ"ל שהיא מדרגה היותר גבוה מהיותה קודם ירידתה בגוף שהיתה רק נהנית מזיו השכינה כו'. והיינו ע"י אתכפיי' ואתהפכא חשוכא דוקא שהוא בחי' יתרון האור שמתוך החשך כנ"ל. לפי ששרשם למעלה גבוה ממדרגת נפש האלקית … ולזאת נקראו מים רבים הנ"ל מי נח לפי שנעשה ע"י נייחא דרוחא…
וזהו טעות הבעלי עסקים שבדעתם שאין יכול' להתפלל כ"כ כמו היושבי אוהלים כי אדרבה נהפוך הוא שהם יכולים להתפלל יותר כי יתרון האור הוא מתוך החשך דוקא כו'."
הטרדות פועלות כמו מקווה
הרבי מליובאוויטש
מנחם מנדל שניאורסון (תורת מנחם, ז- שנת תשי"ג- חלק ראשון, שיחת ש"פ בראשית מבה"ח וער"ח מרחשון, התשי"ג)
"ענינו הפנימי של מקוה הוא "ביטול", כדברי הרמב"ם "שיטבול במי הדעת הטהור". ולכן צריך המקוה להחזיק ארבעים סאה, שזוהי כמות "שכל גופו עולה בהן", כלומר שהם מקיפים את כל גוף האדם, ו"טבילה" היא אותיות "הביטל", כלומר שהביטול שהאדם יוצא מה"אני" שלו פועלת בו עלי' (התרוממות), שנעשה כלי לקדושה." [9]
האדם טובל במקוה של מים[10], משום שהתורה עצמה נמשלה למים[11] היורדים מהעליונים, וחודרים לכל ומשפיעים על הכל[12]. המים שירדו לעולם וכיסו אפילו את ההרים הגבוהים ביותר, הם כדרישת 40 הסאה, היא יחידת מידה מקראית השווה לכ-330 ליטר, שאמורים להיות במקוה כדי לטהר את הטובל[13].
גם משך הזמן שארך המבול כדי לטהר את העולם, 40 יום, הוא כנגד 40 הסאה במקוה[14]. כמות מים של 40 סאה לפחות היא כשיעור גוף אדם רגיל ללא ראש[15]. המשמעות הפנימית של קביעת כמות מים זו למקוה היא משום שבטבילה האדם כמו מבטל במים את גופו, שכלו ורצונותיו הגשמיים. אלא שביטול השכל נעשה תוך הרכנת הראש, כדי שיתכסה במים.
בעיקרון ישנם סוגים שונים של טבילה. יש טבילה המכוונת לטהרת הגוף ויש טבילה המיועדת לטהרת הנפש. כל טבילה, בין אם לטיהור הגוף ובין אם לטיהור הנפש, נועדה להוליד חידוש אצל האדם. ועוד, במסגרת עבודה עצמית, יש טבילה שתכליתה טהרת השכל, המוחין. יש טבילה המטהרת את הלב, ויש טבילה שמטרתה טהרת 'לבושי הנפש' – המחשבה, הדיבור והמעשה.
בהקשר של טבילה שנועדה לטהרת הנפש, שהיא המקבילה לטרדות הפרנסה, המסר בטבילה הוא כי אם היה האדם משתמש בראשו ומנהיג את חייו באמצעות שכלו, הוא לא היה מתפתה לתאוות לבו, ולכן גם לא היה זקוק לטהרה[16]. רק ההיפרדות מהשכל היא הגורמת לו לבצע בחייו דברים בלתי ראויים ולסטות מדרך הישר[17]. חכמים אומרים על כך כי 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'[18].
הטהרה היא בהתרוממות
בכניסה למקוה האדם מתפשט, מסיר מעליו את כל לבושיו הפנימיים והחיצוניים[19], העניינים הבלתי רצויים, דחפיו הגשמיים, טרדותיו, ומטביל את מציאותו. לאחר שפשט את מציאותו וטבל, הוא הופך 'אַין'. הטהרה מתקיימת כשהוא מוציא את איבריו מהמים. הטהרה אינה באה לידי ביטוי כשהאדם מכוסה מים בתוך המקוה, אלא רק כשהוא עולה ממנו[20]. הסיבה לכך היא שכשהוא במים הוא 'אַין', בביטול, ו'אַין' אינו יכול להיטהר מאחר והוא 'אַין', לכאורה חסר מציאות. רק כשהוא חוזר להיות מציאות הוא יכול לשאת את טהרת ה'אַין' ולצאת לדרך חדשה. לאחר שהאדם חוזר להיות 'יש' הוא צריך לאפשר ל'אַין' שבתוכו להחיותו ולהוותו, מתוך ידיעה שמציאות ה'יש' שלו מקורה ב'אַין' האלוקי[21]. במובן זה גם הטהרה מ'מי נח', מי המבול, התרחשה רק כשהעולם התחיל להתגלות, להתייבש ולבצבץ מהמים שכיסו אותו.
באותו אופן כל עוד האדם מצוי תחת טרדות הפרנסה הוא כמי שנכנס לטבול במקוה. המים, הם הטרדות, מכסים אותו. הוא כמי שאינו מצליח לראות דבר. מציאותו כמו מתבטלת בשל טרדותיו. רק כשהוא מצליח להתרומם מעל הלחץ הכלכלי, להכיר במציאות נשגבת יותר, להכניס את טרדותיו, הווייתו האישית, לתוך הקונטקסט הנכון, מסגרת המכווינה את תבניות החשיבה אחר חיפוש הנוכחות האלוקית בעולם, הוא נכנס לשלב הטהרה. האדם שלאחר השיברון של קושי כלכלי רואה את המציאות אחרת. עולם חדש נגלה לפניו.
עניין הקשת
הרבי מליובאוויטש:
(תורת מנחם, ו- שנת תשי"ב- חלק שלישי, ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, התשי"ב):
"דלפני המבול לא הי' העולם כדבעי, והמבול פעל טהרה בעולם, כמארז"ל על הפסוק ארץ לא מטוהרה גו' לא גושמה, דמובן שם שהמבול פעל טהרה בעולם. ומטעם זה הי' המבול מ' יום כנגד מ' סאה דמקוה, כדי לטהר את העולם. ולפיכך היתה הקשת סימן על הכר"ב (הכריתת ברית) דנח, דלכאורה אינו מובן, הרי הקשת היא דבר טבעים, דכאשר קרני השמש פוגעות (שלאגן זיך אפ) בעננים, הרי זה גורם לקשת, וכיון שהוא דבר טבעי איך הוא סימן על הכר"ב. אך הענין הוא20, דקודם המבול היו העננים והעבים גסים ועבים יותר, ובמילא גם כשאור השמש פגע בעננים לא הי' מזה אור והארה, אך אחרי המבול נעשו העננים בדקות יותר, ולכן ע"י פגיעת קרני השמש בעננים נוצרת קשת. וטעם הדבר הוא, דלפני המבול הי' העולם שלא כדבעי ולכן היו העננים בגסות ועביות, ואור השמש הי' נשקע בהם באופן שלא יצא ממנו אור חוזר. וע"י שהמבול פעל זיכוך בעולם, גרם זה זיכוך גם בעננים, שיהיו בדקות יותר, ולכן יש אור חוזר מהעננים שהיא הקשת. ולכן ישנו סימן גשמי על הכר"ב דנח, דמכיון שהכר"ב דנח היא שיהי' קיום העולם באופן דיום ולילה לא ישבותו, שזה בא מצד הזיכוך הכללי בעולם שנפעל ע"י המבול, לכן הסימן על זה הוא מדבר גשמי שבעולם, היינו שהקשת יש בה זכרון על הזיכוך כללי בעולם שנעשה ע"י המבול, שמצד זיכוך זה, הנה גם בזמן דלא אכשור דרא, מ"מ מצד הזיכוך הכללי של המבול ישנו קיום לעולם, ויום ולילה לא ישבותו.[22]"
עריכה: אבישי הארוניאן- הגוני
[1] 'ואומר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו, כה), ואומר: מקוה ישראל ה' (ירמי' יז, יג (ע"פ הגירסא בירושלמי, רי"ף ועין יעקב)), מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל' (ראו: יומא פה, ב). הרבי מליובאוויטש מבאר כי כפל הלשון לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, מצביע על שני עניינים הכלולים בטהרה. בתוך כך הוא מצביע על מרכזיות התשובה בתהליך ההיטהרות – על שתי דרגותיה, עבודה שמלמטה למעלה מחד וההמשכה מלמעלה למטה מאידך. להרחבה ראו: תורת מנחם יח, חלק ראשון, ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשי"ז, עמ' 168.
[2] ב"ר פ"ל, ח.
[3] תו"א ר"פ נח ד"ה מים רבים. נח סיפק נחת רוח על שום שביתתו ביום השביעי. 'נייחא דעילאי ונייחא דתתאי', נחת רוח לעליונים ונחת רוח לתחתונים.
[4] תורת מנחם, ז – שנת תשי"ג, חלק ראשון > שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח… > 138
[5] 'האהבה המסותרת' ניעורה משנתה בעיקר כשמעמתים את הפרט עם עניינים הנוגעים לדבר אמונה. ראו: תניא, לקוטי אמרים, פרק יט. שלא כאהבה רגילה המבטאת התפשטות ומבליטה את תחושת ה'אני' של האוהב, האהבה המסותרת כוללת גם יראה, כלומר רצון לביטול עצמי ולהתכללות. 'האהבה המסותרת' היא אהבה פנימית למעלה ממדידה והגבלה, כדוגמת האור הסובב כל עלמין. אהבה זו מועברת ליהודי כירושה מהאבות, שהמשיכו את האהבה מבחינה גבוהה של סובב כל עלמין. משימת האדם היא להביא את האהבה המסותרת לידי גילוי. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם טז, חלק שני, ש"פ ויקהל פקודי, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשט"ז, עמ' 178.
[6] אדמו"ר הזקן, תורה אור, נח, ט, א.
[7] 'והלוואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת'! תניא, לקוטי אמרים, פרק כז.
[8] ובה בעת מסבה נחת רוח לקב"ה יותר מכל דבר אחר, כמו גם מפיצה את יוקרו בכל העולמות. ובלשון אדמו"ר הזקן: 'ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו, אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא…כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא יתיר על כולא'. לקוטי אמרים, פרק כז. לגבי שני מיני נחת לקב"ה, ראו בהמשך הפרק.
[9] תורת מנחם, ז – שנת תשי"ג, חלק ראשון > שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח… > 138
[10] במקור, הטבילה אמורה הייתה להיות באש, שכן "עיקר טבילותא בנורא" (סנהדרין לט, סע"א). כיוון שהגוף אינו יכול לסבול טבילה באש, קבע הקב"ה מציאות נוספת בעולם הזה הגשמי שאינה מקבלת טומאה, שהיא 'מקוה מטהר את הטמאים'. ראו: התוועדות יום ד' פרשת עקב כ' במנחם-אב ה'תשכ"ד – י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק – בלתי מוגה.
[11] התורה נמשלת למים (תענית ז, א; ב"ק יז, א; רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ט), "מי הדעת" (רמב"ם הל' מקואות בסופן). ראו גם: תניא, לקוטי אמרים, פרק ד.
[12]עניין המקוה הוא המשכת מים העליונים של הבינה ממקור החכמה. ראו: אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, ואתחנן, ו, ג.
[13] 'אמה על אמה ברום ג' אמות' (עירובין ד, ב; רמב"ם הל' מקואות רפ"ד).
[14] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ו, חלק שלישי, ש"פ נצבים וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ב, עמ' 176. לפי השוואה זו, שאר הימים בהם פעל המבול, אך לא ירדו בהם גשמים, הם כמעין המטהר, אך לא כמקוה. ישנם כמה הבדלים בין מעין למקוה, כשהעיקרי שבהם הוא שמי המקוה, לרבות מקוה ממי גשמים, נפרדים ממקורם. לעומת זאת מי המעין מחוברים למקורם. לכן המקוה אינו מטהר אלא ב-מ' (40) סאה, ואילו המעיין מטהר בכל כמות שהיא. בהיבט הרוחני הטבילה היא כמו לימוד בתורה. הלומד צריך להשתדל שתורתו לא תהיה מנותקת מחייו, כמו מי מקוה המנותקים ממקורם, אלא שלימודו יהיה כטבילה במי מעין המחוברים למקורם. בענין זה ניכר ההבדל בין פנימיות התורה לחיצוניותה. על-פי הנגלה, האדם יכול ללמוד תורה באופן שהוא שוכח מקיומו ונוכחותו של נותן התורה. התורה היא עבורו מקור מוצלח להשכלה. לכן לימוד תורה מומשל לטבילה במקוה. לעומת זאת בלימוד פנימיות התורה, כיון שנושא הלימוד הוא ענייני אלוקות, ישנה ממילא התקשרות למקור. על-פי פנימיות התורה אפשר לבאר את הדינים לגבי מקוה. מקוה מטהר רק ב-מ' סאה שכן יש צורך בלימוד מופלג ורב, עד שנעשה הלומד מכוסה בתורה, כלומר מציאותו הגשמית והחומרית מתבטלת בתורה, כדי להיטהר ממנה. אולם הלימוד בפנימיות התורה הוא כמעיין המטהר בכל כמות שהיא. לימוד של חסידות פועל על נפש האדם אפילו אם מדובר בלימוד קצר. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ב, חלק ראשון, שיחת י"ט כסלו ה'תשי"א, עמ' 119 ואילך.
[15] 'שיעור גוף האדם [אדם רגיל, ולא עוג מלך הבשן], ללא הראש'. ראו: עירובין מח, א; ב"ב ק, רע"ב ועוד.
[16] ראו: התוועדות יום ד' פרשת עקב כ' במנחם-אב ה'תשכ"ד – י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק – בלתי מוגה. על העמקת המחשבה בתענוגי העולם הזה, כדי למלא את תאוות הלב, ראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק יב.
[17] הלבוש המתנתק מהמוחין, נפרד מהשכל, הוא המחשבה, הנקראת גם לאה, משום שהיא נלאית מהשפעת המוחין. ראו: אדמו"ר אמצעי, תורת חיים, בראשית ח"ב, פרשת ויצא, "ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ", קסט, ד.
[18] סוטה ג, א.
[19] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יג, חלק ראשון, שיחת אור ליום ועש"ק, ב' דחול המועד סוכות, ה'תשט"ו, עמ' 42.
[20] ראו כס"מ הל' שאר אבה"ט ספ"ו; וראו גם תו"מ חי"ח ע' 164, ע' 188. הרבי מליובאוויטש מדגיש שאם כדי לטבול צריך להכניס תחת המים את כל החלקים בגוף, אפילו השיער, פעולת גמר הטהרה בעלייה מהמקווה מתחילה עם הוצאת אבר אחד. ראו: תורת מנחם, כו, חלק שלישי, שיחת יום א, פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשי"ט, עמ' 108.
[21] ראו: הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת מקץ, חנוכה, מברכים החודש טבת, התשי"ד.
[22] תורת מנחם > ו – שנת תשי"ב – חלק שלישי > ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול,… > 177
