לימודי התבוננות

מדוע אנחנו שונאים | לימודי התבוננות

ישנה קליפה כזו שנקראת קליפת מדיין. כל עניינה הוא לגרור אותנו לריב ומדון.

כך לפעמים יש אנשים שאנחנו לא סובלים, אפילו שהם לא עשו לנו שום דבר, ואפילו שהם אינם חורשים רעה כנגדנו. סתם כך, אנחנו לא יכולים לסבול אותם, ולא לחלוק איתם דעות, ובטח שלא לקבל מהם. ואנחנו לא שמחים בשלותם ובטובתם. לפעמים להפך, בתוך תוכנו אנחנו שמחים בייסוריהם, או לכל הפחות לא מצטערים עליהם, ועוד מוצאים הצדקות מדוע נפלו עליהם הייסורים.

והסיבה לכך היא רק מצד הישות. שהאדם מלא בעצמו ולכן מתקשה לתת מקום לזולתו. מי שהוא אינו סובל כמו ממעט את ישותו. הוא מפריע לו בעצם קיומו. והוא בטוח שאם אותו שנוא ייעלם, ייטב לו וישותו תוכל להתרחב.

וזו הקליפה, מדיין – מלשון מדון וריב, היא המקור וכללות כל המידות הרעות כולן – כך שהאדם עצמו משלם מחיר רגשי על השנאה שלו.

***

"שנאת חינם כוללת את כללות ענין הפרוד והמחלוקת, והיא מקור כל המדות הרעות". מה הסכנות בתנועה נפשית של מחלוקת ופרוד, מהיכן היא נובעת וכיצד נחלצים מתנועה נפשית זו (לימוד על-פי מאמר החלצו של הרבי הרש"ב).

הלימוד יתקיים ביום שלישי, 21:30 בזום. להצטרפות

מקורות

להורדת מאמר החלצו השלם

מדוע אנחנו שונאים

ויקרא/פרק יט/פסוק יז: לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ

משנה תורה: כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ".

הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ״א:י״ב

וְלֹא יִבְעל מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂנְאָה וְלֹא יָבוֹא עָלֶיהָ עַל כָּרְחָהּ וְהִיא יְרֵאָה מִמֶּנּוּ.

וַיַּ֤רְא ה' כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃

"וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי" – מלאכי א׳:ג

דברים/פרק א/פסוק כז

וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה' אֹתָ֔נוּ הֹוצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃

מאמר החלצו

נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה' בְּמִדְיָֽן׃

דאֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃. (מטות לא, א-ד)

ג) אמנם כללות הענין הוא, דהנה, מדין הוא לשון מדון ומריבה,

דזהו כל ענין קליפת מדין, שהוא הפירוד וההתחלקות, והוא ענין שנאת חינם ופירוד הלבבות, שהוא

ההיפך לגמרי מסטרא דקדושה, שהוא בחי׳ האחדות דוקא.

 וכידוע שזהו עיקר ההפרש בין הקדושה לסט״א, דבקדושה הוא בחי׳ האחדות, וזהו כל עיקר היחוד דשם הוי׳, שהוא בחי׳ היחוד וההתכללות… דהגם שהם בחי׳ עשר ספירות, מוחין ומדות כו׳, מ״מ, הם בבחי׳ יחוד והתכללות לגמרי…

ושרש ענין הקליפה הוא להיפך זה, בבחי׳ הפירוד וההתחלקות דוקא.

וזהו מה שאמר יעקב יש לי כל[1], לשון התכללות, ועשו אמר יש לי רב, לשון ריבוי ופירוד כו׳'…

וכן הוא בשרשן בבחי׳ ספירות דתהו, שהיו בבחי׳ ענפין מתפרדין כו׳

שהמדות דתהו לא היו יכולים לסבול זה את זה, דחסד לא היתה יכולה לסבול מדת הגבורה, וכן גבורה את מדת החסד, ולכן כתיב בהם וימלוך וימת כו׳, כידוע שזהו ענין שבירת הכלים, שמזה נעשה ענין הפירוד בקלי׳ וסט״א.

וז״ע קליפת מדין, שהוא המדון וריב בבחי׳ הפירוד כו׳, שזהו מה שנפל בשבירה מכללות ענין התהו שהיו המדות בבחי׳ פירוד כו׳.

ולכן אין מדין בכלל הז׳ אומות, דז׳ אומות הכנעני והחתי כו׳ הם בהז״מ פרטיות, כל אחד במדה פרטית דתהו, כנעני חסד, חתי גבורה כו׳, וכל אחד הוא קליפה פרטית ממדה פרטית דתהו,

ומנגדת למדה פרטית דקדושה כו.

אמנם קליפת מדין אינה ממדה פרטית, כי אם מכללות ענין התהו, שהוא ענין הפירוד, שזהו הכלל שהי׳ בכללות התהו שהיו בבחי׳ ענפין מתפרדין כו׳… וזאת היתה סבת השבירה דתהו

  • מניין נובעת השנאה, מה מאפיין את הקליפה

זהו מה שקליפת מדין הוא שנאת חנם דוקא, שהשנאה אינה מצד איזה פרט, שגרם לו איזה רעה, או שהוא מנגד לו באיזה פרט, שאז היתה השנאה תלויה באיזה מדה פרטית, ואין זה מקלי׳ מדין בפרט, כ״א מה שנפל בשבה״ב ממדת הגבר דתהו, שהוא הכעס והשנאה על מנגדו כו', ומפני שהוא מנגדו לכן מתקוטט ומריב עמו.

אבל ענין המדון והריב והשנאה דקליפת מדין אינו מצד איזה פרט, כי אם מפני שאינו יכול לסבול את זולתו, גם שלא ידעו כלל, ולא היה לו שום מו״מ עמו, ואי אפשר לו להתאחד עמו כו׳. וזהו הנקרא שנאת חנם, שהוא שונא אותו חנם על לא דבר.

  • מה לגבי טענות?

ולפעמים יש בזה ג״כ איזה פרטים, דהיינו שיש לו איזה טענה למה הוא שונא אותו כו׳, אבל זהו שבא אח״כ, והיינו שלא שהטעמים הפרטים הם סבת השנאה, רק שמצא לו תואנה ועלילה להצדיק את עצמו לפני זולתו לבד, אבל אינה אמיתית, כ״א השנאה הוא מצד שלא יכול לסבול את הזולת.

  • מה הסיבה לשנאה?

והסיבה היא הישות שלו, שהוא חשוב בעיני עצמו, ובכלל ענין הישות והרגשת עצמו,

שמרגיש את עצמו מאד בכל פרט ופרט שלו כו׳, ולכן אינו יכול לסבול את הזולת כו׳, דמפני הישות שלו, אינו נותן מקום לזולתו, דהזולת בהכרח ממעט מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול אותו.

נמצא דעיקר הסיבה הוא הישות שלו, שעי״ז נעשה לו הזולת למנגד, וההתנגדות אינו שמנגד לו באיזה פרט, כי אם במה שהוא נמצא, דבזה שנמצא מציאות והרי הוא ממעט הישות שלו, ובזה הוא מנגד לו ואינו יכול לסובלו כו׳.

ובסטרא דקדושה דעיקרו הוא ביטול, ה״ה בבחי׳ יחוד והתכללות, דלהיות שהוא בבחי׳ ביטול, ה״ה נותן מקום אל הזולת. וענין מה שנותן מקום היינו שהוא מקבל את הזולת ומתאחד עמו כו׳.

  • זה לעומת זה – כנגד מה היא בנפש? האם היא רגש?

בזה יובן מה דקליפת מדין הוא מנגד לספירת החכמה

וכידוע דחכ׳ הוא בחי׳ הביטול, דזהו ענין החכמה

והחכמה פועל הביטול גם בהמדות…

. ולכן בחינת חכמה הוא בתכלית ההתכללות…

ואין זה סותר למה שבמקום אחר מבואר דראשית ההתחלקות היא בבחינת

המוחין… כי במוחין יש התחלקות, שאין דעותיהן שוות, שכל אחד ואחד מתחלק זה מזה, מצד השגת שכלו ובינתו ודעתו.

וגם כל ענין המוחין הוא להגביל כל דבר, שעי״ז תופס את הענין שכלי, כי כל תפיסא הוא ע״י שתופס בהו״ק של הדבר, וכמו״כ כל ענין שנתפס בשכל הוא לפי שהשכל מגביל את הענין.

וגם כל ענין השכל הוא לחלק ולפרר כל דבר לריבוי פרטים דוקא הרי המוחין הם בבחי׳ התחלקות דוקא כו׳.

הנה כל זה עיקרו במוח הבינה, שהוא בחי׳ השגה והבנה בבחי׳ תפיסא בשכל ממש, שאז בא הדבר בריבוי התחלקות דוקא כו/ אבל בבחי׳ החכמה, עם היות שהוא ג״כ מציאות שכל, מ״מ, אינו בבחי׳ תפיסא והשגה ממש, כי אם בבחינת נקודה כללית עדיין, למעלה מבחי׳ התחלקות לפרטים כו׳, כידוע ומבואר במ״א.

ועוד זאת, דבחי׳ התחלקות הזאת דחכמה ושכל, הרי תכליתה הוא ההתכללות דוקא.

וכידוע שיש ב׳ מיני התחלקות,

הא׳ בחי׳ ההתחלקות שגורם לעשות הפירוד דוקא…

וז״ע ספירות דתהו למעלה, שנתגלו הספירות כמו שהן בפשיטותן בבחינת עקודים, ולכן

היו בבחי׳ הפכים ומנגדים זל״ז לגמרי כו׳…

 ואופן הב׳ הוא ההתחלקות שגורם ההתכללות דוקא. והיינו כשמחלקים ומפרידים דבר אחד לריבוי פרטים, כי, שני דברים שהם מחולקים, ההתחלקות בהם הוא סיבת הפירוד כנ״ל, אבל דבר א׳ כשמחלקים אותו לריבוי פרטים, ההתחלקות הזאת הוא סיבת האחדות דוקא.

  • מדוע ניתן בכלל להגיע לאחדות

ביאור הענין הוא, דהנה, בכל דבר יש בו בהעלם דבר והיפוכו, גם הכחות העצמיים, יש בכ״א מהם ההתכללות מהכח ההפכי. והיינו מצד העצמות שלמעלה גם מהכחות עצמיים, דבהעצמות ישנם כולם בבחי׳ התכללות ממש. וכמו עצם הנפש שלמעלה גם מהכחות עצמיים הכלולים בו, ה״ה נושא בעצמו כל הכחות, ושם הם בבחינת התכללות ממש, שהרי אין שם כחות פרטים כלל…

והכח הזה במוחין לחלק כל דבר לריבוי חלקים באופן שיתאחד ויתחברו יחד כמה הפכים, זהו מצד הביטול שבהם. וע״ד מארז״ל לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז (תענית כ, א), דדבר הקשה, מצד העביות והישות שבו, אין בו נטי׳ לשום צד, אבל דבר הרך, מצד הרכות שבו בעצם, יכול לנטות לכל צד. ובדוגמא כזאת יובן בבחי׳ המוחין, שמצד הביטול שבהם ה״ה מחלקים כל דבר מושכל וכל גילוי אור לריבוי חלקים ופרטים רבים, שהו״ע הנטי׳ לכל צד, גם בחילוקים הפכים זמ״ז, ועי״ז מתכללים ומתחברים כל ההפכים להיות אחד.

וידוע שזהו אמיתית ההתכללות וההתאחדות, כאשר ריבוי פרטים מתאחדים זע״ז ומסייעים זל״ז, עד מבלי אשר ימצא ראש וסוף ,

ולזאת, התאחדות זאת הוא הרבה יותר מהתאחדות הכהות כמו שהן כלולים בהעצם, שההתכללות בהם הוא מפני שאינם ניכרים במציאות, אבל בעצם אין להם שום התאחדות והתחברות זע״ז, אדרבא, הם הפכים זמ״ז, ואם יתגלו יהיו מנגדים זל״ז כר כנ״ל. אבל בכאן הם מתאחדים זע״ז, עד שאין כאן הפכים ומנגדים כלל, אדרבא, הם מחזקים ומסייעים זל״ז. הרי שבכאן הוא האחדות האמיתי…

  • מה קורה בצד ההופכי לקדושה

והנה כ״ז הוא בסטרא דקדושה, שיש שם בחי׳ הביטול, והוא סיבת ההתאחדות וההתכללות. משא״ב בסט״א שהם בבחי׳ הפירוד לגמרי, והיינו מצד הישות שבהם (דזהו עיקר ההפרש בשרשו בין ספי׳ דתהו לספי׳ דתיקון, דספי׳ דתהו היו בבחי׳ אנא אמלוך" דוקא, אני ולא אחר". וגם ענין המלוכה הוא בחינת ישות והתפשטות. וזהו ג״כ הסיבה מה שהביטול שלהם הי׳ בבחי׳ רצוא לבד, ולא בבחי׳

שוב, כידוע ומבואר במ״א, והיינו כידוע שבחי׳ רצוא אינו ביטול אמיתי, כ״א הרגש עצמו, ועיקר הביטול הוא בבחי׳ השוב דוקא,

 משא״כ בספי׳ דתיקון שהן בבחי׳ הביטול, ולכן עיקרן בבחי׳ שוב, שז״ע ההתיישבות שיש בתיקון, שהוא בחי׳ השוב להיות מתיישב בכלי דוקא…

וז״ע קלי׳ מדין, שהוא המדון והריב ושנאת חנם מאיש לרעהו, גם שלא עשה לו שום רעה כלל, ולא נגע בכל אשר לו, לא דבר וחצי דבר, וגם הוא אינו חורש רעה עליו כלל, רק שלא יוכל לסובלו, והוא שונא אותו בתכלית, עד שלא יכול לדבר עמו ולא להתערב עמדו בשום דבר, אף בדבר שבקדושה. והסיבה לזה הוא רק מצד הישות שלו אינו נותן מקום להזולת, והוא מנגד לו (אף שלא עשה לו שום רעה, ואין בו שום התנגדות פרטי נגדו) רק בזה שהוא נמצא בעולם, שבזה הרי הוא ממעט ישותו, ומשום זה אינו יכול לסובלו, ושונא אותו, ומכ״ש שאינו יכול להתחבר עמו כר.

וכמו שנמצא בדורות האחרונים בכל מקומות מושבות בנ״י, שיש חילוקי דיעות בכל דבר ובכל ענין מענינים הכללים, ובפרט בדברים שבקדושה(כמו בעניני הרבנים ושוחטים ועניני ביהכנ״ס וכדומה), שא״א להתאחד, אדרבא, מה שזה אומר, אומר חבירו בהיפך, ומה שזה בונה זה מהרס. והחילוקי דיעות באמת הם פירוד לבבות, דמה שאומר בהיפך מזולתו, אין זה מצד ששכלו מחייב כן, כ״א אומר מה שהוא רוצה, ולא מצד הכרח השכל, ולמה הוא רוצה כך, זהו רק מפני שחבירו רוצה באופן אחר

כר.

דהכלל הוא שצריך לרצות ולאמר בהיפך מזולתו, והיינו מצד הפירוד לבבות, שאינם יכולים לסבול זא״ז, ומשום זה הם מנגדים זל״ז כו׳(ועי״ז נפסד הענין הכללי הנצרך ומוכרח. ואינם מביטים ע״ז כלל, כי העיקר הוא ישות עצמו כר).

  • כיצד צריך להיות?

ט) ו ה נ ה זהו ג״ב הסיבה מה שנצמח שנאה בין איש לרעהו בלי שום טעם ודעת, רק שלא יוכל לסבול את רעהו, ומביט עליו רק בעין רעה, עד שנמאס ונבזה בעיניו גם כל הטוב שבו, שמבטל ומבזה את עבודתו של רעהו וקיום התומ״צ שלו…

דאח הוא ל׳ חיבוריה, והיינו גם כשאין דבר המפריד ביניהם כלל, ולכ ן

נק׳ אחים, ל׳ אחות וחיבור, ומ״מ הם שונאים, בלי שום טעם ודעת, רק מפני שאינו יכול לסובלו. וממילא אינו שמח בשלותו ובטובתו, ולהיפך, ישמח בלבבו ביסוריו ח״ו ר״ל, ועכ״פ לא יצטער ע״ז. אשר באמת צריכים להצטער על יסורי זולתו יותר מיסורי עצמו ר״ל, כי על עצמו יכול למצוא חשבון שמגיעי׳ לו היסורים, ח״ו, מפני מעשיו הלא טובים, וכמא׳ רז״ל״י אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו כר, וכשיפשפש באמת ודאי ימצא, או יתלה בעון ביטול תורה כר, וממילא לא יצטער עליהם, אדרבה, יקבלם באהבה, שזה תיקון לנפשו כר.

אבל על זולתו אינו יכול לעשות חשבונות כאלו, כי צריך לחשוב שבודאי הוא טוב בכל פרט, ולא ידון מעצמו על זולתו, כי בודאי הוא יותר טוב וממילא צריך להצטער מאד על צרת חביר ו .« ממנו, וצריך לדון את כל אדם לכף זכות כר ויסוריו ר״ל, ויבקש רחמים עליו.

כיצד נגמלים – הבינוני – כמו במחשבות

חלק ראשון, ספר של בינונים, י״ב

אוהבינוני הוא, שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה, להתלבש בגוף להחטיאו. דהיינו: ששלושת לבושי נפש הבהמית, שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה, אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף, במוח ובפה ובשאר רמ"ח איברים להחטיאם ולטמאם חס ושלום; רק שלושה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו. אך מהות ועצמות נפש האלהית, שהן עשר בחינותיה, לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעיתים מזומנים….

כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות ליבו אל ההפך לגמרי. ובפרט אל צד הקדושה, כדכתיב: (קהלת ב יג): "וראיתי[1] שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך". פירוש: כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל: "…אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" וכו'], מפני החכמה שבנפש הא-להית שבמוח, אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלושה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל, שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה כנ"ל.

ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש הא-להית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא, אינו אלא בשלושה לבושים הנ"ל, ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה. כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפילה, שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות ליבו בחלל הימני, כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמו שיתבאר לקמן. ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות ליבו בחלל השמאלי, להתאוות תאווה לכל ענייני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר בין באיסור חס ושלום, כאילו לא התפלל כלל. אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול, לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה, וכמאמר רז"ל: (בבא בתרא קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה כו'".

רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני: להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאווה תאווה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאוותו מכוח אל הפועל להתלבש באברי הגוף, ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל.

אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידיים, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום או אפילו לדבר בו. כי המהרהר ברצון נקרא רשע באותו שעה, והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום, או איזה קינאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבליבו לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום. וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו.

  • צריך לדבר

ו ה נ ה ביותר ימצא עון שנאת חנם בעוה״ר בעובדי ה׳, שכאו״א בונה במה לעצמו, הן בעסק התורה ע״פ דעתו ושכלו דוקא, וכמו״כ בעסק העבודה ע״פ חכמתו דוקא, ואינם מתאחדים ומתחברים זע״ז כלל. אשר באמת יסוד ועיקר גדול בעוסקים בתורה ועבודה, שיתחברו וידברו זע״ז, הן בעסק התורה, הלא ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו״, כי לא יכול לומר אשר כפי שכלו הוא האמת, וכששומע דעת חבירו ומפלפלים זע״ז באמיתות, ה״ה באים לאמיתת הדברים. וכמו״כ בעניני עבודה, שמגלים

נגעי לבבם זל״ז ומדברים בזה, שיש בזה כמה פרטי הטוב.

הא׳, שיש כמה דברים שאינו מוצאם בעצמו מצד אהבת עצמו, דעל כל פשעים תכסה אהבה״, ומכ״ש על חסרונות במדות וכדומה, האהבה שהאדם אוהב א״ע בטבעו מכסה ע״ז, וחביר ו

מעוררו ע״ז.

ועוד זאת, כשמגלה נגעי לבבו בדבור, הנה בעת שמדבר בזה, מצטער בנפשו מאד מזה הרבה יותר מכמו שהצטער מקודם, וממילא מתחרט בנפשו על כל הענינים הלא טובים, ועוקר רצונו מהם כו׳, שעי״ז נתתקן הרבה כו׳. שז״ע וידוי דברים, כידוע שהוא תיקון גדול לנפש החוטא, והיינו מפני שכשבא בדבור אז נוגע לו הדבר בפנימיות נפשו, שמצטער מאד ומתחרט כו׳. ודוגמא לזה הוא מ״ש״ דאגה בלב אי שישיחנה, וארז״ל" ישיחנה לאחרים, ואנו רואין שבעת שמדבר בצערו, אז יגדל צערו ביותר מכמו שהי׳ קודם, אמנם אח״כ נוח לו יותר. וכמו״כ בעבודה, כשמדבר בעניני נגעי לבבו, בעת מעשה הוא מצטער יותר, ואח״כ נוח לו יותר, מפני שבזה מסיר הרבה מהנגעים והעוונות כו׳.

עוד זאת, כשמדברים יחד, ממציא כל א׳ עצות לזה איך לתקן, ועושים הסכם בקבלה על להבא לתקן מעשיהם שיהי׳ כך וכך כו׳, וההסכם אשר עושים שנים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ״ע כו׳. ונמצא שההתחברות בעובדי ה׳ הוא טוב מאד בכמה פרטים כו׳. וכ״ז הוא כשיש בו ביטול, ויכול להתאחד ולהתקרב עם זולתו, אבל כשהוא במציאות יש, ממילא אינו יכול לגלות כלל נגעי לבבו לזולתו כו׳, או שחושב את זולתו נמוך מאד, וא״כ איך יגלה לפניו את עניניו, ומה יועיל לו, דהיינו איזה תועלת יבוא לו מזולתו. והעיקר הוא, שבעצם אינו יכול להתאחד עם זולתו, הן בעסק התורה, שמעמיד על דעתו, וכפי דעתו ושכלו יחשוב שכן הוא האמת, וסברת זולתו אינו מקבל כלל לשמוע ולדון בזה באמיתית, בלי נטי׳ צדדית כו׳. ואז אדרבה, כשמדבר יחד בענין שכלי, הם מתפרדים יותר, ונעשים מנגדים זל״ז יותר (וזה נעשה אצלו טענה אח״כ שאינו יכול להתערב ולהתאחד אתו, שהרי אמר כך וכך כו׳).

האם יש שנאה רצויה?

תניא, יד: מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה,

הרבי: כאו"א לקבל על עצמו החלטה שתהי' אצלו שנאה לעניני עוה"ז


[1] בראשית/פרק לג/פסוק יא: וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

יוַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃

יאקַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אתכם גם:

Back to top button