קבלה, חסידות וניו-אייג'

הדברים מובאים מתוך הרצאה שהוצגה על-ידי ד"ר יחיאל הררי, בפורום חוקרי ה"עידן החדש", שנערך בי"ג סיון ה'תשס"ח, 16.6.2008, באוניברסיטה העברית בירושלים.

מאפייני ה'"עידן החדש"' בהפצת הקבלה והחסידות בת זמננו

לפני כמאה וחמישים שנה, טבע ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי לחסידות חב"ד, שהיה אחד מהבולטים שבלוחמים כנגד תנועת ההשכלה, את האמרה – 'חשוב טוב ויהיה טוב'. בפירוש הנפוץ, ביקש ה"צמח צדק" ללמד את חסידיו, עוד לפני פרסום הסרט ה"סוד", כי המחשבה החיובית, עצם המחשבה והביטחון שיהיה טוב – מקרבים את הטוב בפועל, בצורה ממשית וניכרת לעין.

פתגם פופולארי זו, שבקלות היה מתויג כמיובא מזרמי הרוחניות בת זמננו, ממחיש את אחת הבעיות המרכזיות בחקר ה"עידן החדש" – הצורך המתמיד בקביעת קו תיחום שיסייע להבדיל בין השייך ל"עידן החדש", כמטרייה לשלל תופעות ותנועות המוגדרות כרוחניות, לבין התרחשויות והתארגנויות אחרות, בעיקר כאלה הנמנות על דתות הממוסדות.

כך למשל השאלה העולה בתכיפות היא כיצד ניתן להבדיל בין קבלה וחסידות, האמורים להיות מופצים לכל, כדברי המשיח לבעש"ט, המופיעים באיגרת המפורסמת שבה הוא מתאר את מפגשו עם המשיח בזמן עליית נשמה שחווה, לבין קבלה כטכניקה שימושית פוסט-מודרנית בעלת מוטיבים כלכליים ברורים; או מכיוונים אחרים – כיצד ניתן להבדיל בין בודהיזם מסורתי לבין רעיונות מהבודהיזם השוטף את אירופה ושייכים ל"עידן החדש"; או מה בין פנג שוואי כתורה המדריכה את האדם בסביבתו, לבין פנג שוואי כמערכת כלכלית.

בכל הנוגע ליחס בין מאפייני ה"עידן החדש" לבין הפצת הקבלה והחסידות בזמננו, הרעיון המרכזי שאני מבקש להציע הוא כי דווקא הקהל הוא האחראי על קביעת קו התיחום המדובר, או ליתר דיוק טשטושו, הרבה יותר מאשר הדובר החסידי. אדגיש כי בדברים אלה נכוון את הזרקור לעבר אחד מהפוריים שבמקובלים בני זמננו, הרב יצחק גינזבורג.

היסוד לטענה האמורה הוא כי בחברה הנשלטת על ידי הדומיננטיות של אמצעי התקשורת, הקהל ברובו מושפע ממגוון של מסרים, מחלקי נאומים שהאוזן קולטת, מדברים רשמיים, שידורי תקשורת ההמונים, מאירועים לא מילוליים וכיוצא באלה. חלקים אלה, הופכים פסיפס המתגבש אצל הקהל עצמו. בתוך כך, גם הקבלה והחסידות מצטרפים להיות חלק מהפסיפס של הרוחניות החדשה אצל הקהל.

רוצה לומר, אם יש מי שמאתר כמה ממאפייני ה"עידן החדש" בקבלת הרב גינזבורג, ואף מכליל את תורתו כחלק מתנועת ה"עידן החדש", הרי מדובר בנטייה המצויה יותר אצל הקהל המאזין, ולאו דווקא אצל הדובר, הרואה עצמו כנציג אותנטי של המורשת החסידית.

יחד עם האמור, הדובר בחברה המודרנית אינו פועל בריק. תקשורת המנסה לשכנע, וכל תקשורת מנסה לשכנע במסר כלשהו, היא תהליך דו-כיווני. מפיץ הקבלה או החסידות אינו מתבודד בחדר אטום לרעשי הסביבה, ומשם מנסה ללמד את הקהל ולהשפיע עליו במסריו. הוא מלווה את תלמידיו וקהלו בדרך לשינוי, תוך שהוא מגיב לתגובותיהם, או ליתר דיוק מתאים את דרך השכנוע לתגובותיהם.

מפיצי הקבלה והחסידות בזמננו אינם מתנכרים לפופולאריות ההולכת וגוברת של תנועות ה"עידן החדש". להיפך, הם רואים בהצלחת התופעות הרוחניות החדשות חלק בלתי נפרד מהמהלך המשיחי.

ביחס לתופעת ה"עידן החדש" נוהגים החסידים בכמה מקומות לצטט את דברי הרמב"ם, מסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם, לפיהם, ואני מצטט, "וכל הדברים האלו שלישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח. ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד… כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה, ומדברי המצות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצות התורה… וכשיעמוד המלך משיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים, ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".

ובפירוש נפוץ, למרות הגישה הפנתאיסטית והנטורליסטית של חלק מתופעת ה"עידן החדש", החסידים גורסים כי התופעה תורמת לקידום הגאולה, ולכן היא בעלת ערך רב. זאת על-ידי הדומיננטיות של המחשבה המונותיאיסטית הרווחת ב"עידן החדש" ועידוד האמונה המשיחית, האמונה בעידן חדש, בתמורה שהולכת ומתגשמת.

במחשבה החסידית הבריאה היא לא אירוע היסטורי רחוק בזמן ובמקום, כי אם אירוע המתרחש כל העת. החידוש החסידי, הבא לידי ביטוי בתכיפות השימוש במילה ממש, הוא בביטול הסמליות. מאחר ובהשקפה החסידית העולם נברא בכל רגע מחדש ממש, כל מאורע בעולם המציאות הוא בעל משמעות למהלך המשיחי. לכן, בוודאי שלהצלחה הגואה של תופעת ה"עידן החדש" יש תפקיד במסגרת הכוללת של קידום הגאולה הקרובה.

מכאן, ניתן לנסח את יחס מפיצי החסידות לעידן החדש על דרך האנלוגיה, כי באם הציונות הדתית הואשמה כמי שרואה במקימי המדינה את 'חמורו של המשיח', אזי עבור מפיצי הקבלה והחסידות בזמננו החמור הוא תופעת ה"עידן החדש" התורמת להדגשת הנוכחות האלוקית והתמורה ההולכת ובאה.

כדי לבסס את הטענות האמורות אנו נדרשים למהלך כפול. מחד יש לבחון האם באמת החסידים, או ליתר דיוק הרב יצחק גינזבורג, כאב טיפוס בהפצת הקבלה והחסידות, מאתרים בתופעת העידן החדש הזדמנות לפנייה נוחה לציבור הרחב בכוונה להרחיב את היקף הפצת המעיינות, או שהשימוש באריזה השיווקית של ה"עידן החדש" משפיע על מובילי המסר, בצורה מודעת או עקיפה, ומעצב גם את המסר עצמו. מאידך ננסה לעמוד דווקא על המאפיינים הדומים בין שני ענפי הידע המדוברים, ה"עידן החדש" מזה והפצת הקבלה והחסידות מזה, כדי לנסות ולהצביע כיצד הקהל משייך את פניית מפיצי הקבלה והחסידות לחלק מתופעת ה"עידן החדש".

נתחיל במאפייני העידן החדש שאינם הולמים במובהק את הפצת הקבלה והחסידות בימינו, אך משמשים את הרב גינזבורג כדי להטמיע תורה השונה ביסודה מזאת המאפיינת את תנועות העידן החדש.

שמרנות, מגמות קפיטליסטיות ושימושיות

ראשית, אחת הביקורות הנוקבות והרהוטות כנגד הרוחניות החדשה, דוחקת לראות את ה"עידן החדש" כמשרת המחשבה הקפיטליסטית והנאו-ליברלית וכמבקש לשמר את הסדר החברתי הקיים.

לצורך כך מכוונים אותנו חוקרים שונים, לא לבחון האם הרוחניות היא אותנטית או לא, אמיתית או שקרית, ובהקשר שלנו האם הקבלה והחסידות נאמנות לטקסטים הקנוניים, אלא להתבונן במידת השימושיות של הרוחניות החדשה ובהשפעות החברתיות-פוליטיות וכלכליות שלה.

מזווית ראיה נוספת, בעלת דמיון לזו שהוזכרה, חלוקה אחרת המתיימרת לסייע לאבחן תנועות השייכות ל"עידן החדש", היא חלוקה בין 'תנועות דוחות עולם', הדורשות מחסידיהם לשנות מאורח חייהם הקודם ולהתאימן לזה החדש, לבין 'תנועות מאשרות עולם', המתקיימות בלב החברה, מחייבות פחות את חבריהן, ואשר אינן מבקשת לצאת כנגד העולם החברתי החיצוני. יתר על כן 'תנועות מאשרות עולם' מציגות עצמן כמעניקות ליחיד כלים להתמודד טוב יותר עם החברה בה הוא מצוי.

כך שבמידה רבה אם בתנועות "דוחות עולם" היחיד נדרש לסגל את אורח חייו כך שיוכל לשרת אמת כלשהי, תנועות "מאשרות עולם" מורות כיצד האמת יכולה לשרת את חבריה. או בניסוח אחר, מה השימושיות הטמונה בהכרה באמת.

כמה מאפיינים של ה"עידן החדש" ארוגים כאן זה בזה. תנועות מאשרות עולם, תומכות בדרך כלל במבני הכוח הקיימים בחברה, בסדר הכלכלי הקפיטליסטי, ולכן גם מדגישות אתהשימושיות הנעוצה בלימוד ה"עידן החדש".

במידה רבה העטיפה החיצונית של חלק מספרי הרב גינזבורג, כמו גם פרויקטים אחרים בחסידות חב"ד, כמרכז אסנט שבצפת, 'עמותת התקשרות' ועוד, מציגים ראש לכל אתהשימושיות שבלימוד החסידות. הלימוד הקבלי-חסידי מוצג מההיבט הפסיכולוגי, ומשכנע את היחיד ללמוד כיצד הקבלה יכולה לסייע לצמיחה רוחנית, להשגת שלווה פנימית, להיטיב את התפקוד באורח החיים המודרני וכן הלאה.

יחד עם זאת מעבר לעטיפה הפרסומית, התכנים אינם הולמים את המאפיינים האמורים של תנועות ה"עידן החדש". יהיה זה אולי לא מדויק, בלשון המעטה, להפנות אצבע כלפי הרב גינזבורג כאילו הפצתו את הקבלה והחסידות היא חלק ממנגנון לשימור המבנה החברתי וההגמוני הקיים, או דורשת להורות בעיקר כיצד פנימיות התורה משרתת את היחיד בחברה המודרנית, ולא כיצד היחיד אמור לשרת בסופו של דבר את התורה ולדבוק במצוותיה.

מטרתו המוצהרת של הרב גינזבורג היא לקדם תנועה חברתית רחבה ככל האפשר שתוביל למהפכה ממשית ולהחלפת המשטר במדינה. הרב גינזבורג אינו רואה במדינה 'כסא אלוקים בעולם', כפי שסבר הראי"ה קוק. המדינה, באופנים בהן היא נוהגת, איבדה את יכולתה לתרום לקידום הגאולה ולכן לא רק שאין מניעה לסרב לחוקיה ולהתנגד למוסדותיה, אלא יש לפעול בהקדם לכינון משטר חלופי בארץ ישראל. גם אם יעמוד בראש המדינה איש ימין דתי היא תיוותר גורם המפריע למימוש המשיחי, ולכן דרישת השינוי המהפכנית היא בלתי הפיכה.

יתר על-כן, הרב גינזבורג מתווה סדרי פעולה אופרטיביים קונקרטיים, שרובם נועדו לביצוע בידי אדם. כך שמימוש תוכנית הפעולה השלמה והמקיפה המוצגת תוכל לקדם את גאולת ישראל והעולם. הרעיון המרכזי הבולט בתפיסתו את הגאולה הקרבה היא כי זאת עומדת בפתח ומחכה לפעולה האנושית הנכונה. המציאות הגלותית תצעד לעבר תיקונה כאשר יושם מלך על ישראל, ולשם כך יש לפעול צעד אחר צעד בהתאם לתוכנית מפורטת המתארת את דמותו של המלך המיועד, האויבים שעליו להשמיד ותפקידו המיידי של כל אדם ואדם, הן מקרב בני העם היהודי והן מקרב הגויים.

ככלל, גינזבורג רואה את מטרתה המובהקת של תנועת החסידות, שלשמה קמה, לבשר ולקדם את בוא הגאולה. ובאופן ספציפי יותר, להחדיר את הרעיון של נחיצות המלכת מלך על ישראל, בניין בית המקדש בירושלים, ובתוך כך להביא לתיקון אדם ועולם.

הדרך לכל זאת מתחילה בעצם הלימוד של טקסטים קבליים-וחסידיים. מכאן, הפצת הקבלה והחסידות תוך לימוד עיוני נועדה להביא לשינוי חברתי-פוליטי מהפכני, ובוודאי לא לשמר את המבנים החברתיים הקיימים.

ובכל זאת, אם להיות מדויק, יש להפריד בין הרעיון של מהפכה דתית לבין הביקורת על הנטייה הכלכלית של תופעת ה"עידן החדש" והעדפה של מבנה שוק מסוים.

בהקשר המדובר, ה"אדם החד ממדי" של הרברט מרכוזה, מספק אופציה תיאורטית ביקורתית נוספת להבדיל בין מאפייני העידן חדש לתופעות שונות – והוא בחינה האם הנטייה לצרוך את מוצרי ה"עידן החדש" היא חלק מצורך מדומה או צורך אמיתי.

בהתייחס להוראת הקבלה והחסידות נדמה כי כל אדם המשקיע את חייו בעניין, לרוב אינו רואה בו צורך מדומה או שקרי. על-פי גינזבורג, הגישה הקבלית חסידית מתייחסת אל המתיקות בלימוד התכנים כחלק בלתי נפרד מהיותם משתלשלים מדרגת היחידה שבנפש, הדרגה הגבוהה המלמדת גם על מקור התענוג העצמי. כלומר אין מדובר כאן בצורך חיצוני אלא במהות פנימית הנובעת מהאדם ולכן, בוודאי אין הרצון ללימוד חסידות מוטל על היחיד מלמעלה בשם מערכת כפייה משוכללת.

בהיבט היותר ארצי, גינזבורג בעיקר מוכר ספרים ומקיים שיעורים וסדנאות. אלה מתבצעים במחירים זולים, שאינם מעידים על היבטים כלכליים מובהקים. ובכל זאת, אם המשתתפים בסדנאות ובחוגי ה"עידן החדש" שואלים עצמם כיצד האמת יכולה לשרת אותי, להפוך אותי לרגוע יותר, שלו יותר, רהוט יותר מוצלח יותר – מעבר לעטיפה הקורצת, גינזבורג מבהיר ללומדיו בכל הזדמנות כי השאלה המתמדת היא כיצד הלומד יכול לשרת את האמת.

כך שניכר כי אצל גינזבורג, הצגת הפן השימושי בלימוד החסידות נועדה לטובת קידום הרעיון המשיחי, ולא מתוך מניעים כלכליים מובהקים, התורמים במודע לשימור הסדר הקיים.

מודרניזם ופוסט-מודרניזם

מאפיין שני מרכזי המיוחס לתופעת ה"עידן החדש", הוא שהצלחתו נובעת מחוסר בהירות וערפול מכוון של מושגים: כמו רוחניות ומיסטיקה מזה, ומהאפשרות להכיל ולאחד בין תחומים לכאורה נפרדים, כמו רוחניות ומדע, מזה.

מאפיין זה נשען במידה רבה על ניתוח תרבותי של החברה הפוסט מודרנית. באם התפיסה המודרנית מיוסדת על מערכת של דיכוטומיות, במושגי ברונו לתור, הנוגעות להפרדה בין חברה למדע, בין עובדות לדעות, בין תורת החוכמה לדת, אזי חלק גדול מההצלחה של המיסטיקה להתפשט בקרב קבוצות שונות נשען על יכולתה להציג עצמה כמערכת מובחנת של ידע, הפונה לפרט, ולכאורה אינה מתנגשת בתחומי חייו האחרים. נדמה כי העובדות המופקות מהעיסוק הרוחני עשויות להיות גדורות לתחומים מסוימים של החיים החברתיים והאישיים. היחיד יכול לקבל את העובדות ולהמשיך בסדר חייו. להתקרב אל הבורא באמצעות הטכניקה הקבלית, ובה בעת לא לשמור מצוות או לא להידרש לצורת חיים ספציפית. כפי שאנו רואים למשל בפעילות בני ברוך של הרב מיכאל לייטמן, המסר הדתי מנותק ברובו מהעיסוק הקבלי.

ערעור התרבות הפוסט-מודרנית על הדיכוטומיות המודרניות הקלאסיות מאפשר ערפול בין תחומים ולכן יכולת לקבל בו זמנית מסרים מגוונים. אולם, הערעור על החלוקה בין תחומים, הנפוץ בתופעת ה"עידן החדש", הוא מוגבל, שכן הוא מאפשר האחדה בין רעיונות מבלי לפגוע במוקדי הכוח המרכזיים בחברה המערבית ומבלי לשנות את העיקרים על-פיהן היא פועלת.

השילוב בין לימוד קבלה, למשל, להעדר מחויבות לניהול אורח חיים דתי משרת הלך מחשבה לפיו האדם אינו נתפס ייצור שלם. האחדה הפוסט-מודרנית ממוקדת ביכולת לקבל סתירות. ביום הלומד צריך לנהל את אורח חייו באורח רציונאלי, ובערב הוא יכול ללמוד קצת 'קבלה' עבור 'רוחו'. לימודי הקבלה, כמזור זמני וחסר למצוקה האנושית, לחסך ולניכור המודרניים, משמרים לכאורה את ההפרדה בין רשות היחיד ועולמו הרוחני לבין המצב החברתי. כך מתאפשר לנו לחזות בתופעות של שימור אורח החיים הקפיטליסטי מודרני לצד העברת מסרים הנשענים על כתבים קבליים.

עד כמה שאפשר להכליל, כל גישה רוחנית, כמו כל מערכת לשמירה והנעה של ידע כרוכה בסוגיית הסדר החברתי-פוליטי, ולכן פתרונות לבעיית הידע, שימורו והנעתו, הם גם פתרונות, גלויים או מובלעים, לבעיית הסדר החברתי. לימוד תורה מיסטית או השתייכות לתופעת ה"עידן החדש" הם גם קבלה של הסדר החברתי הגלום בידע זה, כפי שראינו במאפיין הקודם. יחד עם זאת בולט כי תופעות ה"עידן החדש" מתרחקות מהעלאה לסדר היום של בעיות חברתיות ומקריאה למעורבות פוליטית.

אצל הרב גינזבורג, להוציא התרה ללמד קבלה וחסידות כאלה שאינם שומרים תורה ומצוות, ואף הוראה ללמד שאינם יהודים את 7 מצוות בני נוח, איננו מוצאים הפרדה פומבית מעשית בין המצוות לפנימיות התורה. יתר על כן, איננו מוצאים גם התעלמות מתחומים חברתיים. המעורבות שלו בנושאים שונים כוללת, כפי שכבר הוזכר, קריאה לתיקון המדינה, אך גם הצגת עמדה ברורה בנושאי יחסי עבודה, שביתות, יחסים במשפחה ובין המינים וכן הלאה.

מה גם, הרב גינזבורג רואה את עיקר עיסוקו בהבהרת מושגים, ולא בערפולם. היצירה הקבלית שהוא מציע מחייבת את הקוראים והשומעים להיות אקטיביים מול כתביו.

חלק חשוב מההצלחה של מפעלו הקבלי-חסידי נעוץ בהפיכת התוכן העולה מפעילותו לעובדות – שהן תוצר של הסכמה קולקטיבית. עובדות, בניגוד לדעה אישית, הן בעלות כושר שכנוע רב יותר משום שהן מתבססות על הצפייה של האחרים בעובדות הללו, והיכולת שלהם להפיק, באמצעות אותה טכניקה קבלית, את אותן העובדות. התצפית היא חלק חשוב בהפיכת העובדות לידע קולקטיבי, ועל התצפית כל אחד אמור לחזור. מכאן פתיחת הקבלה לעיני כל, מאפשרת לכל אדם לעקוב אחר הטכניקות הקבליות ולהתנסות בהפקת אותן העובדות, עד שהן הופכות לקטגוריה חברתית.

מדע ורוחניות

באם הרב גינזבורג אינו נוקט בערפול מושגים ועמדות, לגבי האחדה של תחומים, המאופיינת ביותר בשימוש במוטיבים מדעיים או פסאדו-מדעיים כדי לאשש מהלכים רוחניים ולהפך, אנו רואים כי הוא כן עמל רבות על הקשר בין תורה למדע. אולם יש לומר כי המוטיבציה לכך אינה כזאת של "עידן חדש" במובהק, ויש לה על מה להישען במסורת החסידית.

בהכללה נציין כי כל תורה המתיימרת להכיל את המציאות כולה אינה יכולה לקבל סתירות בין גילויים מדעיים של הסדירות בטבע, לבין התיאוריה הרחבה. הדברים אמורים ביתר שאת לגבי מחשבת הקבלה המיוסדת על התפיסה שהקב"ה ברא את העולם על-פי תרשים מוקדם – הוא התורה. ובלשון תיקוני הזוהר: קב"ה התבונן באורייתא וברא עלמא, בר-נש מתבונן באורייתא ומקיים עלמא.

שטחיות ועמקות

מאפיין שלישי הוא העומק הגלום ברוחניות החדשה. כמובן שאם לדעת רבים ה"עידן החדש" מסמל רדידות, מאפיין זה ודאי אינו מיוחס לחסידות או לרב גינזבורג. כל מי שניסה אי פעם להתמודד עם ווארט שלו מכיר בעמקות רעיונותיו. הגישה הכללית של רוב החסידים היא כי ספריו, למרות העטיפה החדשנית, הם בלתי עבירים לעתים גם עבור למדנים גדולים.

גם בכל הנודע למאפיינים ייחודיים השייכים ל"עידן החדש", כמו מאפייני לבוש, סגנון דיבור וכדומה, אזי גם כאן ניכר כי השעטנז הסגנוני של כמה מתלמידיו אינו מאפיין את דוברי החסידות והרב גינזבורג עצמו, השומרים על הלבוש והמנהגים החסידיים.

היבטים פסיכולוגיים

מנקודה זו נציין כמה מאפיינים דומים בין ה"עידן החדש" להפצת הקבלה והחסידות, המסייעים לקהל לקטלג את הפצת הקבלה והחסידות כחלק מתופעת העידן החדש.

עם או בלי קשר לביקורת כנגד תופעת ה"עידן החדש" על ניסיונה לשמר מבנים חברתיים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים, מאפיין בולט נוסף של תנועות ה"עידן החדש" הוא הפנייה לפרט, בנטייה, אפשר לומר, פסיכולוגית. הייאוש מהתיאוריות הגדולות של המחצית הראשונה של המאה העשרים, וחיזוק המגמה של העמדת היחיד במרכז כחלק מהתפשטות עקרונות דמוקרטיים-ליברליים, גררו ציבורים שונים לנטישת הדיון הציבורי ובתוך כך תנועות העידן החדש התמקדו במצוקות היחיד ובניסיון להציג בפניו אלטרנטיבה רגשית במסגרת החיים בהם הוא מצוי. יותר מכל, ה"עידן החדש" מנסה להורות ליחיד כיצד עליו להתמודד עם רגשותיו, עם עצבות, חרדות, כעסים, קנאה וכן הלאה.

כאן, החסידות לא רק מקדימה את ה"עידן החדש" אלא שבמידה רבה הפניה הפסיכולוגית הטבעית של החסידות לפרט היא התורמת לפופולאריות שלה ולהצלחתה לפרוח על רקע אותם תנאים המהווים קרקע פורייה להתפשטות וצמיחה של תנועות העידן החדש.

על-פי הגישה החסידית כל הגילוי של פנימיות התורה נועד לזרז את בוא המשיח. הדרך לגילוי המשיחי היא על-ידי תיקון המידות, 7 העממין שבארץ, לשון רצון. עיקר המשימה של היחיד, מוסבר בתניא, היא להשתלט על מידותיו, ולייצר יכולת הכוונה של השכל על המידות, ובלשון החסידות – 'מוח שליט על הלב'. נביא כאן כמה מדברי אדמו"ר הזקן, מפרק כ"ז בספר של בינוניים, כדי להדגים את הדברים בלשונו:

"ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן… ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק…והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפי' שעה אחת. הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל, ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא… וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד".

משיחיות, תמורה

מאפיין שני המשתף קווי דמיון בין העידן החדש לקבלה ולחסידות הוא נושא המשיחיות. ה"עידן החדש" כשמו כן הוא מבטא עידן חדש, תמורה הולכת ובאה, חילוף עידנים. כבר הוזכר כי על-פי אגרת הבעש"ט, הסיבה לגילוי האור החדש בעולם, גילוי פנימיות התורה, היא הסיבה המשיחית. המטרה המשיחית של הרב גינזבורג מוזכרת ללא ניסיון להסתרה, כשחלק נכבד מספריו עוסקים ברעיון המשיחי. יחד עם זאת ברור כי המודל המשיחי שמציע הרב גינזבורג אינו חופף למאפייני ה"עידן החדש", אלא הולם את רוח החסידות, למרות ההבדלים בתפיסה המשיחית בתוך החסידות, שאין זו הבמה להרחיב בהם.

פנייה לאמצעי תקשורת מתקדמים

אחרון, נציין את חשיבות האינטרנט בתפוצת העידן החדש. מבלי להרחיב בתרומה האדירה של כלי זה לפופולאריות תנועות ה"עידן החדש", נזכיר כי גם החסידות אינה מוותרת על אמצעי טכנולוגי זה. מן הסתם, השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיות מתקדמות מצייר את מפיצי הקבלה והחסידות כפתוחים וליברלים הרבה יותר מכל קבוצה דתית אחרת.

ההתרה לשימוש במדיה טכנולוגית מתקדמת נובע מהמחשבה החסידית, המיוסדת על מאמרי הרבי מליובאוויטש בנוגע ליחס אל הרדיו, מתחילת שנות ה-80, כי לא זאת בלבד שהרדיו אינו כלי שלילי, ולא זו בלבד שהוא אינו ניטרלי מבחינה ערכית ואפשר לעשות בו שימוש לכאן ולכאן, לבהמיות והמוניות או לקדושה, אלא כל ייעודו הוא לטובת הוראת הקבלה והחסידות, קרי הפצת המעיינות.

האמור הוא בעל משנה תוקף בכל הנוגע לרשת האינטרנט – בשל ההבדל בין חוש הראיה, הנקרא חיצוניות החכמה ונוגע עד עצם הנפש לעומת חוש השמיעה. לכן, בהשקפת הרב גינזבורג, הטכנולוגיה המודרנית היא כלי עבודה חיוני בהפצת המעיינות, מתוקף בריאתה על-ידי הבורא, שכן אין כוח אחר שבכוחו לברוא, ובוודאי לא הסטרא אחרא, הצד האחר לקדושה.

סיכום

לסיכום אם נארוג את מרכיבי ההשוואה הקצרה, תעלה התמונה כי כמה מעיקרי התפיסה המשיחית כמו הפניה לפרט, הטיפול ברגשות, ההדגש המשיחי והפתיחות לאמצעי תקשורת שונים מציירים כלפי חוץ את החסידות כשייכת לתופעת העידן החדש. זאת למרות שהמפתחות למאפיינים אלה טמונים כבר ביסודות העיוניים של החסידות ובראשם ספר התניא. לעומת זאת ההבדלים המהותיים בין תנועות העידן החדש לבין הפצת הקבלה והחסידות בכל הנוגע למבנה החברתי-כלכלי המועדף, הצורך בשינוי מדיני-פוליטי, הערפול של רעיונות וכן הלאה, מלמדים כיבעבור מפיצי הקבלה והחסידות, כרב יצחק גינזבורג, ייבוא תרבותי מתופעת ה"עידן החדש" מסתכם לא יותר מאשר בעטיפה רעננה, בכלי שיווקי חדש שלתוכו נמזג יין ישן.