קצת באיחור, פינת הרדיו השבועית מלפני כחודש, שעסקה בנושא החלומות ובקשר שלהם לחודש כסלו. נושאים נוספים שלא אוגדו יחדיו באייטם, וראוי להרחיב אודותיהם בהזדמנות קרובה, הם הקשר של החלומות לשני אירועים חשובים שמציינים בחודש כסלו - יום י"ט כסלו, שהוא ראש השנה לחסידות וכמובן חג החנוכה.
תחת הקטגוריות מאמרים | לכתוב תגובה »
מיכלים של דיו התרוקנו בניסיון לתאר את השפעת המדיה החדשה על הנייר המודפס. רבים הספידו את הספר הכתוב, בתצורה ובאורך בו הוא מוכר לנו. מעבר לעובדה שהרשת גונבת מאיתנו יותר ויותר זמן ודוחקת אותנו לסגנון חיים מסוים, רבים סבורים כי בעידן של 'אוטוסטרדת מידע', לקוראים אין סבלנות למסר ארוך ומעמיק. כל מה שאינו מנוסח בצורה תמצתית, ממוקדת ויותר מכל שימושית, סופו להיהפך ללא רלוונטי. מכאן עולה השאלה, מה הערך בחלק נכבד מהספרים הרואים אור אם אפשר לתמצת את הרעיון המרכזי העומד מאחוריהם לשני עמודים ולהעלותו כרשימה מעוצבת ברשת.
היהדות כידוע, רואה בלימוד כלי האמור להוביל לידי מעשה ולכוון את הרגשות. אולם הלימוד והעמקה הם גם ערך העומד בפני עצמו. כלומר הספר, המשמש בדרך כלל כתוצר המזוקק והערוך ביותר של עבודה מחשבתית שיטתית, הוא כשלעצמו, עוד לפני בחינת התוכן המופיע בו, איננו מתודה נייטרלית, כי אם מתודה תקשורתית ערכית. על כן הספר, במשמעות היהודית, אינו רק אסופת של אזכורים, ציטוטים, משלים, סיפורים, הוכחות והפרכות, המגובשים יחדיו כדי לתמוך או לשלול רעיון מסוים. אלה כשלעצמם הם חלק ממסע עיוני שלם שעוברים יחדיו הכותב והקוראים. כך שהשורה האחרונה של הספר, עם כל חשיבותה, היא לא פחות יקרה וערכית מהפסקה השלישית בעמודים האמצעיים.
ייתכן ובעתיד הספר, בין כקובץ מודפס ובין אם הוא נקרא על גבי לוחות אלקטרוניים, יהפוך לפחות פופולארי, אבל לא יהיה בכך כדי להפוך אותו לפחות רלוונטי וחשוב.
ההקדמה התמציתית הזאת, היא תחליף אפולוגוטי למיעוט הרשימות בתקופה האחרונה. זה כבר נהפך לעניין שבשגרה, שבתקופות כתיבה אינטנסיביות של ספר חדש, אני זונח את הבלוג כליל ומתמסר למלאכת הכתיבה. גם הפעם הבלוג קצת נזנח, בשל העבודה המאומצת שדורש הספר, אבל, וזאת הבטחה, מייד כשתסתיים המלאכה נדלג חזרה לחידוש הכתיבה בבלוג.
על מה הספר החדש? זה יהיה לא יאה לספר אודותיו כבדרך אגב. הכוונה היא להקדיש לכך רשימה חדשה, כנראה לכשיסתיים סיבוב העריכה הראשון של הספר.
לסיכום נראה כי בחודש חודשיים הקרובים לא יעלו רשימות כתובות ארוכות, אלא אם ממש לא אוכל להתאפק. ובכל זאת כדאי לבקר מדי פעם ולבדוק עדכונים.
ועוד דבר, עדכונים על שיעורים ופרסומים נוספים, שלא מתאימים לפלטפורמה של הבלוג, נשלחים בדרך כלל למנויי הדוא"ל.
חג אורים שמח!
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged עדכונים | לכתוב תגובה »
על חודש מרחשון, שבת פרשת בראשית, מזל עקרב, גשם והחזרה לשגרה אחרי החגים:
על המבול המסופר בפרשת נח והחל בחודש מרחשון והקשר בינו לבין טרדות הפרנסה:
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, אודיו | Tagged בראשית, מרחשון | לכתוב תגובה »
מה המשמעות של יום הכיפורים כיום טוב? איך יום הכיפורים קשור ליתר החגים החלים בחודש תשרי? אם בימים בין יום ראש השנה ליום הכיפורים נקצבת הפרנסה שלנו לכל השנה, מה הערך של העבודה במהלך השנה?
להאזנה:
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, אודיו | Tagged יום הכיפורים | תגובה אחת »
עורך התוכנית: איציק יושוע
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, אודיו | Tagged יום הולדת, ראש השנה | 2 תגובות »
אחד הדיונים המרכזיים אצלנו בבית בשנתיים האחרונות הוא סביב נושא הזקן. אני מתאווה ואשתי מתנגדת בתוקף. עד לפני מספר חודשים הדיון היה תיאורטי בלבד. הספיקו לה ימי ספירת העומר של השנה שעברה, כדי לקבוע שהנושא כלל לא עומד על סדר היום. לטעמה הזקן, כשמו כן הוא, מזקין. בעל פני תינוק ייראה עם זקן מבוגר בהרבה מגילו. הזקן עבורה הוא גם כמו חציית גבול, הרבה מעבר לחזרה בתשובה. את גידול שיער הפנים היא תופסת כהכרזה רשמית, ואולי קצת מאיימת, על אובדן הצביון הישן והסתגלות לחדש.
האם הזקן באמת מזקין? טוב, זו תמונה מלפני כשנתיים
באחרונה הדיון הפך מעשי יותר. הצטרפו זו לזו כמה נסיבות, אבי, זכרונו לברכה, נפטר באופן פתאומי. סמיכות האבלות לתקופת העומר, חייבה הותרת הזקן על כנו למשך למעלה משלושה חודשים. עתה יכולתי להרגיש באמת את משמעות הידור הזקן.
בתוך שלושת חודשי גידול הזקן התגובות לשיעור היו מעורבות. מחד, אשתי הקפידה להזכיר לי, ובמידה רבה של צדק, שאני נראה מבוגר בעשר שנים לפחות, ומייד עם סיום ימי העומר לא תהיה ברירה ולכל הפחות יהיה צורך לקצץ בנטיעות. הגדיל להגיב הספר המקומי במרכז המסחרי בקרית גת, שפגש אותי במקרה ועיקם פניו בטענה כי 'אנחנו לא חמאסניקים, ולא צריכים להיות קיצוניים'. מנגד, כשראה אותי הרב וועכטר מקרית מלאכי, הוא חייך בנחת ואמר: 'או, עכשיו אתה מתחיל להיראות כמו יהודי!'.
בלית ברירה, וללא קרב אמיתי, ירד רוב הזקן. ממילא לא האמנתי שיעלה בידי לטפח זקן עבות ופראי. אולם ולו כדי להישאר עם חותם זקן מסותת, הבנתי שיש לרתום טיעוני נגד המצדדים בגידול זקן, ורצוי שיהיו פרקטיים והגיוניים.
פעם ראיתם ציור של משה רבינו ללא זקן? כאן בחיר הנביאים במכחולו של רמברנט. דרך אגב, הלוחות, מביא הרבי מליובאוויטש, היו מרובעים.
בתחילה הסברתי שאמנם מידת האמונה ויראת השמיים אינן נמדדות ביחס ישר לאורך הזקן, ובכל זאת לאמונה היהודית ולמסורת ישראל סבא יש משקל רב בקביעת החזות החיצונית של האדם. משום מה, כשאנו מתארים לנגד עינינו את משה רבנו, את אהרון הכהן, את הרמב"ם ובעצם את כל גדולי ישראל, להוציא אולי המהר"ל מפראג, אנו מדמיינים אותם עטורי זקן עבות. כך שעוד לפני שבוחנים את עמדת ההלכה ופנימיות התורה, גדולי העם היהודי מצביעים בברור על ערך הזקן על-ידי דוגמה אישית. מכאן המשכתי בכך שספרות הקבלה והחסידות עמוסה אזכורים המעודדים את גידול הזקן, ומדגישים את חשיבות שער הפנים כמשקפי החיות הפנימית שבראש. חיות שהיא במדרגה רוחנית גבוהה הקשורה לשיקוף מציאות אלוקית. ולבסוף חתמתי בטיעון המנצח כי 'אומרים' שהזקן הוא בעל סגולה מיוחדת להמשכת שפע גשמי ורוחני. לא פחות ולא יותר.
כל זה כמובן לא עשה רושם, אולי בגלל שהטיעונים היו היוליים ולא מחודדים דיים. בתשובה לטיעון הפרקטי היחיד, סברה אשתי כי אם הזקן אכן מקדם את השפע, כיצד ייתכן ובעלי הזקנים אינם ידועים כעשירים מכל. יתרה מכך היא הסכימה לניסוי הנדרש מעצם הטיעון – תאריך זקן למשך חודש נוסף ונראה מה מתרחש בחשבון הבנק.
תאמינו או לא, הניסוי באמת עבר בהצלחה, ומקץ חודש נוסף ללא תספורת, חשבון הבנק אכן תפח במעט, או ליתר דיוק מיעט להתכווץ, אך כנראה לא במידה משכנעת דיה כדי להותיר לזקן להתנוסס באין מפריע ומעכב.
הרמב"ם כמובן, עטור זקן, בפסלו המפורסם בקורדובה, עיר הולדתו
י"ג מידות הרחמים
ובכל זאת, נושא הזקן דורש דיון רציני ומעמיק יותר, המתקשר לחודש אלול. שכן גם לגבי הזקן וגם לגבי חודש אלול מוזכר הגילוי של י"ג מידות הרחמים.
ידוע לכל כי הרבי מליובאוויטש הקפיד לציין את מעלת גידול הזקן בהזדמנויות רבות. בכל עת שפנה אליו מישהו בשאלה האם לגדל זקן או לגלחו מסיבות של דעת קהל, מציאת חן וכדומה, הוא נטה בברור לטובת גידול הזקן (כאן ניתן לקרוא כמה דוגמאות). מדוע?
על-פי תורת הקבלה והחסידות מהזקן נמשכים תיקוני דיקנא[1], שהם י"ג מידות הרחמים[2]. מכאן, גידול הזקן הוא סגולה מיוחדת או בניסוח אחר צינור, להמשיך את ברכת הבורא לתוך חיי המציאות הגשמיים[3] ובעיקר בכל הקשור לענייני פרנסה.
מהן י"ג מידות הרחמים, המסייעות כסגולה בהגברת הפרנסה? מידות הרחמים הן מעין גילוי תכונות הבורא ממדרגה גבוהה ולא על-פי הסדירות הטבעית[4]. מידות הרחמים, הבאות לידי ביטוי בזקן, הן ביטוי חיצוני של שורש רוחני נעלה, המכונה חכמה סתימאה[5]. במילים אחרות, גידול הזקן נשען על קשר מסוים בין מראה חיצוני, הצלחה גשמית ומצב נפשי או מדרגה רוחנית בה מצוי האדם. הטענה הגלומה בגידול הזקן היא כי מראה מסוים, או ליתר דיוק מראה מזוקן, משפיע על המצב הכללי של האדם.
רעיון זה אינו חדש. אנו שופטים בני אדם לפי תצוגתם החיצונית והבגדים שהם לובשים. בהקשר המדובר, בתפיסה הרווחת הזקן קשור לבשלות וחכמה. כשאיש עם זקן ארוך ולבן נכנס לחדר, אנו חשים בדרך כלל יראת כבוד וסבורים שמדובר באדם חכם. מסופר למשל שחכמי יבנה ביקשו למנות כנשיא את ר' אלעזר בן עזריה. אולם למרות שר' אלעזר עמד בדרישות הנשיאות הרמות, הוא חגג רק יום הולדת שמונה עשרה בעת שהוצע למנותו לנשיא[6]. כאשר התייעץ עם אשתו באם להיענות בחיוב להצעה להיות נשיא על ישראל – טענה רעייתו שעדיין לא צמחו לו על פניו שערות לבנות המעידות על זקנה ובשלות, בשל גילו הצעיר. ואילו דרשן אמיתי, סברה, ראוי שיהיה בעל שערות לבנות וזקן. בדרך נסית, בו ביום שאמרה לו אשתו דברים אלה – צמחו לו כשמונה עשרה שערות לבנות. לכן כשדרש באותו היום אמר: 'הרי אני כבן שבעים שנה' – אני נראה בן שבעים שנה, אף על פי שאני בן שמונה עשרה בלבד[7].
יחד עם המסופר ברור כי לזקן אין קשר עם המוח הרגיל של האדם. אם אדם חותך את שערות פניו הוא לא מרגיש דבר בראש. דרגת חכמה סתימאה היא למעלה מהחכמה והבינה המוכרות לנו, הקשורות בהבנה והשגה[8]. מכאן גם ההסבר לערך הטמון בגידול הזקן אינו נעוץ במחשבה הרציונלית כי אם נשען על הסברים שהם בעיקרם מטפיזיים, ושייכים למי שמקבל את פרשנות פנימיות התורה למציאות.
צלם אלוקים
זקן מתואר כצלם אלקים. על-פי תורת החסידות ישנו צלם אלקים ברוחניות, וישנו צלם אלקים בגשמיות. צלם אלקים בגשמיות הוא זקן. באם משימת האדם היא להידמות לבוראו בתכונותיו והנהגותיו, בכך שהאדם מגדל זקן הוא הופך לדומה גם בהיבט החיצוני לבוראו. לכן הזקן מגלם דמיון של הנברא לבורא.
השתלשלות י"ג מידות הרחמים מצביעות על קרבה ודמיון מסוים בין הבורא לנבראים. י"ג מידות הרחמים הם כמו זיהוי של הבורא את הקרובים אליו, ומוכנותו להעניק להם מעבר לסדר הטבעי. הדבר דומה למי שעומד בתור ארוך בבנק, ולפתע הוא רואה שהמנהל הוא המפקד שלו מהמילואים. מן הסתם הוא מאמין שיזכה להטבות רבות יותר בגלל הקרבה הרבה לאותו מפקד. כך הארת י"ג מידות הרחמים הם גילוי של קרבה גבוהה יותר למידות האלוקיות מאלה הנתפסות אצלנו בדרך של הבנה והשגה.
האנשת הבורא
בטענה כי על-ידי גידול הזקן האדם לובש צלם אלוקי מתעוררת סוגיית האנשה לכאורה של הבורא. מדובר בסוגייה רחבה הדורשת הכרות עם הרבדים השונים בקיום הבורא בעולם, אולם בקצרה יתואר כי למרות שלקב"ה אין גוף ולא דמות הגוף, ספרות הקבלה מרבה לעסוק בדמיון בין האדם לבוראו. במרכבה שראה יחזקאל כתוב כי 'על דמות הכסא דמות כמראה אדם'[9]. מראה הקב"ה כדמות אדם היא מעשה של צמצום. הקב"ה מעין מצמצם עצמו לציור אדם כדי להראות את עצמו כמראה ומודל לחיקוי. הצמצום לציור אדם נועד על-מנת לאפשר לנבראים כלי להתחבר ולהתדבק בו. על-ידי הצמצום, היציר האנושי נהיה בבחינת אדם מלשון אדמה לעליון[10]. מראה האדם נאמר דוקא במרכבת יחזקאל משום שהבורא מצמצם עצמו לבחינת אדם, כדי לעודד את הנברא לבצע עבודה עצמית שתגלה את פני הבורא למרות שהאדם יודע כי צמצום זה נועד רק עבורו[11] .
כך גם עבודת חודש אלול היא גילוי הצמצום האלוקי באופן שיאפשר להתחבר אליו טוב יותר. בחודש אלול, שהוא החודש האחרון בשנה הקורא לאדם לעצור את המרוץ השוטף ולבצע חשבון נפש, האדם זוכה בכוחות מיוחדים כדי להתמודד עם דרישות חשבון נפש זה. חודש אלול מבטא אפשרות להזדמנות שנייה, להשלים חיסרון, לתקן קלקול. בראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל את הלוחות השניים לאחר ששבר את הראשונים בעקבות חטא העגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד משה והלוחות בידו, ובישר לעם שסליחתם התקבלה. מאז, ארבעים הימים מתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים הם ימי רצון, תשובה וסליחה. מכאן, בחודש אלול יש לכל אחד הזדמנות לעשות מעין חשבון נפש, שבו הוא בוחן את הישגיו, הצלחותיו וכישלונותיו במהלך השנה החולפת.
מלבד היותו של חודש אלול יום של חשבון נפש, הוא חודש של אהבה והתקרבות רבה יותר בין הבורא לנבראים. אחד מראשי התיבות המיוחסים לחודש הם: "אני לדודי ודודי לי". "דודי" הוא כינוי מיוחד ב"שיר השירים" לאהבה וכמיהה לאהוב. הכוונה היא שאם בחודש אלול אני לדודי, כלומר אני מתאמץ בכוחותי לגלות ולאהוב את הבורא, כך דודי לי בעשרת ימי תשובה, בהם נקבע עתיד השנה כולה.
הזקן הוא כדוגמת אותה נתינת כוח הקיימת בחודש אלול. נתינת כוח המאפשרת לאדם להתמודד עם תהליך חשבון הנפש. אף אדם לא ייתעשר או יזכה בשפע אם לא יכין כלי, אם לא ייצא לפעולה בכוחות עצמו. כלומר גידול זקן כשלעצמו לא יביא לאף אחד שפע. אולם הזקן הוא עידוד מלמעלה להכנה של כלי שכזה. הוא כמו המפגש עם המפקד הקרוב מהמילואים בסניף הבנק. בלעדי עזרה זו, אנו מעדיפים להישאר בתוך השגרה ולא להרים את הראש ולהביט מסביבנו, למצוא את נקודות החיסרון ולהשלימן. חשבון הנפש איננו תהליך של הלקאה עצמית על טעויתינו או על מה שפספסנו, אלא לאפשר לנו למצוא ולהגשים הזדמנויות עתידיות, לאור הכרת העבר. י"ג מידות הרחמים הם כלי המסייע בידינו להבין ולממש תהליך זה.
בחודש אלול המלך כמו יורד ממושבו הנשגב ויוצא לשדה, שם כל אחד, קטן כגדול, מסוגל לפוגשו. על-פי המשל, היציאה של המלך לשדה היא כגילוי י"ג מידות הרחמים. מידות אלה יוצרות שוויון ביכולת להכיר את הבורא. שוויון שלא קיים בזמנים בהם רק יחידי סגולה מצליחים להיכנס למשכנו הרם ונשגב. ההיגיון שבזקן הוא לכן במידה רבה אותו היגיון הנעוץ באמירה המשותפת של י"ג מידות הרחמים.
למרות אורכה של הרשימה חייבים להודות כי היא מותירה עוד מספר רב של סוגיות פתוחות, כדוגמת: מה המשמעות של העדר שיעור פנים באשה, מדוע באיסלאם לא נוהגים להתגלח למרות שבנצרות מקפידים על כך, מהן המשמעויות הנרחבות של המהלך האנתרופומורפי, וכן הלאה. שאלות אלה נידונו בחלקן בעבר וכנראה עוד יידונו בהזדמנויות אחרות.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged אישי, אלול, זקן, י"ג מדות הרחמים | 6 תגובות »
התוכנית בעריכת מיקי יצחקי ובהנחיית רותם ג'קסון
תחת הקטגוריות אודיו | Tagged אלול, י"ג מדות הרחמים | לכתוב תגובה »
מה הערך של הצחוק כמוטיב במחשבה היהודית? במופע, 'צחוק עשה לי אלוקים', ש'רץ' ברחבי הארץ כבר למעלה משנתיים, מתאמץ ג'קי לוי לענות על שאלה זו. לוי על הבמה למעלה משעתיים, במהלכן הוא מנסה כמובן לבדר את הקהל. אולם יותר משהוא משתדל להצחיק הוא מבקש לקדם מסר. המסר מחודד ובהיר – הצחוק הוא מרכיב יסודי ואינהרטי ביהדות. וכאן יש לדייק, ההומור, על-פי לוי, הוא לא רק חלק מהמסורת הגלותית שהתפתחה לאורך השנים. הצחוק הוא חלק מהותי מהלב הפועם של האמונה בבורא ומהווה נדבך יסודי בעיצוב מודל ההתנהגות היהודית האידיאלית.
ג'קי לוי
הצחוק היהודי, מדגיש לוי, הוא בעל מאפיינים מגובשים למדי, הנבדלים בהיבטים רבים מסגנונות צחוק אחרים. הצחוק מכוון קודם כל פנימה, גדוש ביקורת עצמית אך ממעט בציניות. יתר על כן, הצחוק האנושי הוא במידה רבה חיקוי לצחוק האלוקי. האדם, לשון אדמה לעליון, נדרש להידמות לבוראו, מכאן, מדגיש לוי תוך הסתמכות על מקורות, גם הבורא צוחק. ולא זאת בלבד אלא שהצחוק האלוקי הוא במידה רבה המודל לצחוק האנושי ובמקרים רבים אף נגרם על-ידו. על-פי מודל זה הבורא צוחק, אך הוא אינו צוחק על ברואיו אלא עם ברואיו.
ימי חופש אלה, שנדמה כאילו העולם שוקל בהם פחות, לצד זכרון המופע של לוי, ודאי מעוררים עניין לעמוד על ערך הצחוק במחשבת הקבלה והחסידות. אי אפשר להתווכח עם הסימוכין שמביא לוי למרכזיות הצחוק בארון הספרים היהודי. אולם ההישענות על ציטוטים שונים אינה פותרת את השאלה, עמה נותר הצופה – אם אכן הצחוק הוא מוטיב מרכזי במחשבה היהודית, מה הופך אותו לכזה? במה חשיבותו?
הצחוק, ואין הכוונה כאן ללעג, הוא בעיקרו ביטוי פיזי של שמחה. כדי לצחוק אנו צריכים להשתחרר, ולו באופן זמני, מכבלים מסוימים. הצחוק מבטא את היכולת שלנו להתעלות מעל הרגעי והחומרי. הוא מעיד על הצלחתנו להיחלץ ממצוקה ולחץ, בין אם אובייקטיבים ובין אם סובייקטיביים.
הצחוק הוא יסוד חשוב בעולמה של היהדות, משום שהוא ביטוי חיצוני לערך יהודי פנימי – הוא מעיד על הצלחת הצוחק להתעלות מבחינה רוחנית ולהתנער מכבלי ראיית המציאות בצורה דוגמטית. הצחוק מתיר לנו לזהות דבר מה אחר בשגרת יומנו. באמצעות הצחוק המציאות נצבעת בצבעים חדשים. הרע פתאום נתפס כבעל שורש חיובי. התפל זוכה בטעם. בשעמום מוחדרת חיות. כשאדם צוחק, הוא מגלה כי הוא לא קשור בעבותות לדברים גשמיים.
היחיד האחוז במידת הכעס אינו מצליח לצחוק. גם כשהוא עצוב הוא מבטא מידה טבעית, של כניעה לצד הבהמי, לתחושת האגו של מי שאינו זוכה מהמציאות למלוא ההכרה המגיעה לו. כשהוא צוחק הוא כבר משתחרר ומתגבר על הנטיות הטבעיות. צחוק במובן זה הוא לא דבר טבעי, כי אם התגברות על הטבע.
בה במידה שהצחוק מעיד על שחרור ויכולת להתנתק קצת מה'אני' הגשמי, הוא מבטא יכולת להתחבר לדברים[1]. הצחוק הוא רגש. רגשות כלפי דבר מסוים לא ניתן להפעיל מבלי שמתקשרים לאותו הדבר על-ידי התבוננות בו. ניגוני עומק חסידיים עשויים להישמע כמלנכוליים עבור מי שאינו מורגל בהם. התבוננות מוזיקלית מעמיקה, עשויה לעורר רגשות כלפי אותם ניגונים, ולאפשר הכרות של הניגונים מזוויות חדשות ובלתי צפויות. החיבור לניגונים הוא גם שחרור מדעות קדומות ומצרות אופקים.
ביטוי לכך שצחוק מגלם שחרור מהצורך להעמיד את ה'אני' במרכז, מתפיסת האגו והישות לצד התחברות לזולת ולסביבה, הוא בכך שבדיחות מצחיקות אותנו רק כשאנו מבינים את הקונטקסט התרבותי, פוליטי וכלכלי בהן הן נאמרות. בדיחות שהקונטקסט המלווה אותן אינו מוכר לנו, אינן מעוררות בנו רגשות כלל. דרך אגב, בהבנה זאת עושה לוי שימוש כבר בתחילת המופע. הוא מספר בדיחה, שרק צופה שגדל בסביבה דתית עשוי להבין את משמעותה וממילא לצחוק ממנה. מקולות הצחוק בקהל, הוא מצליח להסיק את מאפייני הצופים.
המסקנה מהאמור היא כי כדי לצחוק, אנו זקוקים למידה טובה של יכולת התבוננות והעמקה. אנחנו צריכים להיות שייכים לדבר המצחיק. ההתבוננות מעוררת בנו רגשות. אולם בשלב הזה, אם אנו מביאים את האינטרס האישי שלנו לסיטואציה, סביר שלא נצחק ממנה. אך אם אנו משתחררים מאינטרסים רגעים, הצחוק מבטא התרוממות רוחנית שלנו. ההתרוממות היא רוחנית משום שהיא תוצאה של התנתקות מחומר ואינטרסים. כך לדוגמא, אפילו במופע עצמו, מי שטרדות היום מלוות אותו לשעות הערב, יוכל ליהנות פחות מזה המתיר לעצמו להשתחרר מטרדות השגרה.
הצחוק הוא בעל ערך רב במחשבה היהודית משום שהוא בעל משקל בתהליך העבודה העצמית והבדלת הטוב מהרע. שתי דרכים מאפשרות עשיית שינוי פנימי אמיתי. האחת היא על-ידי התבוננות ארוכת טווח במטרה להשפיע על המידות. הדרך השנייה היא השמחה, המתבטאת בין היתר על-ידי הצחוק, וקשורה להתבוננות קצרת טווח. טבע השמחה הוא 'לפרוץ גדר'[2], להתעלות מעל ההגבלות הקיימות בנפש. הגדרות הנפשיים הן תוצאה של ההרגל. אלו מוגבלויות המונעות מאיתנו לצמוח משום שההרגל הופך לטבע שני[3], לדבר המוטבע בנו. השמחה פורצת את הגדרות שהפכו להיות חלק מטבע האדם, ומאפשרת לו להשיג שינוי פנימי מהקצה אל הקצה. על-ידי השמחה האדם מצליח לשנות את המידות שהוטבעו בו ולהתעלות מעל כל הרגל. למשל מי שהוא קמצן באופיו, בעת שמחה גדולה מתהפך לבבו והוא נעשה פזרן ונוטה חסד. הכוח העצום לשינוי הקיים בשמחה נעוץ בכך שלשמחה יש יכולת לחדור עד עצם הנפש, למעלה מהכוחות הגלויים של האדם. היא חושפת ביטחון נסתר לא ב'אני' אלא בנקודת עצמות. העצם האלוקי של האדם[4].
צחוק בדרך כלל קשור עם חידוש ושינוי. בדיחות מצחיקות אותנו כשהן מציגות תמונה חדשה של המציאות. יצחק, בנו של אברהם, זוכה בשמו על שום השמחה והתענוג שהוא מייצר, אולם גם על שום החידוש שבלידתו. הלידה מבטאת דבר פלאי, משהו חדש שלכאורה לא יכל להתרחש בדרך הטבע. שרה אומרת בלידת יצחק כי 'צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי[5]' רש"י מפרש – יצחק לי – ישמח עלי. כל מי שישמע על לידת יצחק ישמח ויתפלא על הדבר הבלתי צפוי שהתרחש[6].
צחוק אלוקי דומה, הנובע משמחת החידוש, מוזכר גם בגמרא המפורסמת, שצוטטה גם על-ידי לוי, תנורו של עכנאי, בה אומר הקב"ה 'נצחוני בני נצחוני'[7]. הקב"ה שמח בחידוש של העולם התחתון גם אם הוא מנוגד בכמה היבטים לכוונתו הראשונית. הצחוק, כשהוא לא וולגארי ובהמי, יוצר נחת רוח בעליונים, משום שהוא ביטוי לכפייה עצמית של הנטייה החומרית, ולנכונות להתחדשות על-ידי התבטלות[8].
מהסיבה שהצחוק מבטא התקשרות לשורש נסתר לצד שחרור מסוים מהיבטים גשמיים נאמר בתהילים כי לעתיד לבוא 'ימלא שחוק פינו'[9]. השחוק העתידי הוא גילוי של הנסתר על-ידי ביטול היש, תחושת הישות, כלפי האין[10].
כפי שכבר הוזכר, שרה לאחר לידת בנה יצחק, מנמקת את השם באמירה 'צחוק עשה לי אלוקים'. על-פי מחשבת הקבלה שלושת המידות הראשונות: חסד-גבורה-תפארת (חג"ת), מקבילות לשלושת האבות. יצחק מגלם את מידת הגבורה, קו השמאל, בעוד קו החסד, מידתו של אברהם היא קו ימין, על שום נתינתו ללא הבחנה וגבול. קו האמצע, המאופיין במידת המיצוע והרחמים, מקביל למידתו של יעקב.
בגלל שיעקב שייך למידת האמצע הוא נקרא גם בחיר האבות[11]. אולם לעתיד לבוא יתגלה כי יאמרו דוקא ליצחק 'כי אבינו אתה'[12]. כלומר בעתיד, מידת הגבורה הקשורה בצחוק תתגלה כנעלית יותר. הסיבה לכך היא שמידת הגבורה, היראה, קרובה יותר לקב"ה ממידת החסד והאהבה, המבטאת גילוי של נקודת העצמות, ולכן גם התפשטות והתרחקות מהעצמות. שכן אהבה עניינה התפשטות והתרחבות ואילו יראה מבטאת התכווצות.
שרה אומרת צחוק עשה לי אלוקים, ולא משתמשת בשם אחר של הבורא משום שהשם אלוקים מבטא את הגבורה האלוקית, הצמצום של בחינה גבוהה יותר ונעלמת בבורא- שם י-ה-ו-ה. שם אלוקים הוא ההסתר של נוכחות הבורא בכל. הקב"ה כמו מעלים את עצמו, ומשפיע על העולם בצורה מוסתרת, באמצעות שם אלוקים.
במובן זה, הצחוק הוא כלי לחשיפה של דבר נסתר אך גם כלי המגן עלינו בהתמודדות עם אמיתות הקשות לנו לעיכול. ג'קי לוי, לכן, צודק. הצחוק הראוי הוא לא רק בריא ומשחרר, מגלה ומגן, הוא גם מאוד יהודי.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged צחוק | 2 תגובות »
היום, כ' אב, הוא המועד שבו מתחילות ההכנות הפנימיות והחיצוניות לקראת ראש השנה הקרוב, ממש כפי שראש חודש אלול הוא היום בו נפתחות ההכנות לקראת יום הכיפורים.
חכמים מלמדים כי 'ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת 'בת קול', ומכריזה כי בת פלוני לפלוני'[1]. על-פי האמונה היהודית א' בתשרי הוא כמובן לא יום בריאת העולם כי אם יום בריאת האדם. יום הולדת לאדם הראשון. לכן 40 יום קודם לכן – הוא יום כ' באב[2].
אז מה הכוונה בכך שהיום בעצם יוצאת בת קול ומכריזה על שייכות מסוימת של בת פלוני לפלוני?
'בת קול' ונבואה
בטרם עונים על שאלה זו יש לברר מהי בת קול. 'בת קול' היא דרגה תחתונה של נבואה, הקיימת גם כיום[3]. 'בת הקול' היא למעשה הרהור בכיוון טוב, העולה לאדם שלא כתוצאה ממאמציו לכוון את עצמו לטוב ולתשובה עצמית אלא כזכייה מלמעלה. הכוונה כאן היא להרהורים שאינם מגיחים במחשבה כתוצאה מהתבוננות בנושא מסוים או בגורם המעלה אסוציאציות בכיוון טוב[4]. הרהור חיובי הוא התגברות פנימית, שלא כתוצאה מעבודה עצמית, על הרהורי הצד הבהמי באדם. הרהור שכזה יכול לכוון לראות את הטוב שבאדם אחר, ולא את השלילי בו, או להצמיח גישה בסיסית נדיבה ולא אינטרסנטית.
הרהור חיובי, לדרגותיו השונות, הוא מתנה. יש כאלה שכשפונים אליהם בבקשת עזרה, מייד עם הפנייה, עוד בטרם הם יודעים במה מדובר, הם מחמיצים פנים ומתכווצים, לעתים מבלי שהם שמים לכך לב. עצם הבקשה מלחיצה אותם אוטומטית. אולם הם לא 'אשמים' בתגובתם הראשונית. כך הוא מבנה נפשם. תפקידם הוא להתגבר על הכיווץ הפנימי. אחרים, לעומתם, בני מזל, כאשר פונים אליהם בבקשה כלשהי הם מייד מחייכים במאור פנים, מוכנים לתת מעצמם ללא חשש לפגיעה כלשהי באינטרס שלהם או בנוחיותם. הגישה היסודית הראשונית שלהם, שהיא חיובית מעיקרה, היא לא תוצאה של עבודה עצמית, פנימית, אלא של זכייה במשהו שהוא מעין תכונת אופי.
ההתעוררות של ההרהורים הטובים, של 'בת הקול' הזאת, נשמעת עמוק בפנימיות הנשמה, וממנה היא נמשכת החוצה ובאה לידי ביטוי בכוחות הגלויים של האדם[5].
על-פי הפרוש הפשוט, 'בת קול' היא כמו הד לדיבורו של הבורא[6]. ההד הוא שרידי הקול הנשמעים בעקבות דיבור הבורא. שרידים קוליים אלה הם הנותר מהדיבור האלוקי מרגע שזה מבוטא ועד שהוא נקלט אצל האדם שהינו זך וקשוב מספיק לקלוט את ה'בת קול'[7]. הקול עובר דרך ארוכה, ועוצמתו ובהירותו הולכת ופוחתת עם תהליך הצמצום וההסתר האלוקי.
ההד הוא הקול המעומעם הנשמע לאחר שעוצמת הקול הראשוני הלכה ופחתה, ולבסוף פגעה בגורם מנגד. שכן המציאות של ההד נובעת מכך שהקול, הנישא בגלי האוויר, פוגש דבר המעכבו ואינו קולטו, ולכן נסוג ונזרק לאחור.
'בת הקול' מעידה על המרחק המשתנה של האדם מאלוקיו. ככל שהוא קרוב יותר לבורא הוא שומע את קולו בצורה טובה יותר[8]. משה רבנו, בחיר הנביאים, זכה לדרגת השמיעה הגבוהה ביותר, עד שנאמר עליו ששכינה דיברה מגרונו[9]. הנביאים שמעו דרגות שונות בקול הבורא. ההד הוא הרמה האחרונה, והפחותה ביותר, המבטאת קישור ישיר לקולו של הא-ל. ברמה זו אין האדם שומע את הקול עצמו, אלא תולדה מעומעמת של הקול המקורי.
שני דברים ניתן ללמוד מהשוואת בת הקול להד הנובע מהיתקלותו בדבר שאינו קולטו. הדבר הראשון והברור מאליו הוא שהקול אינו נקלט בדבר שבו הוא נתקל. הדבר השני הוא שההד הנשמע אינו מגיע ישירות ממקור הקול, כי אם נישא על-ידי גלי האוויר, שהם כמו מתווך בין השומע למשמיע. על-פי האמור, כשאדם שומע 'בת קול' אין הוא שומע את דיבורו הישיר של הבורא. זהו רק שאריות הקול הנישאות על-ידי גורם נוסף המשמיע לו את ה'בת קול'[10]. לכן הזוכים ל'בת קול', להרהור חיובי, זוכים רק לדרגה נמוכה מאוד של נבואה.
גם למשך הזמן, ארבעים יום לפני הלידה, שבו יוצאת 'בת קול' להכריז בת פלוני לפלוני, יש משמעות רבה. הכרזה זו מתירה תקופת הכנה לקבלת מה שלמעלה מהטבע בתוך כלי הטבע. ארבעים הוא מספר המבטא מחזור הכשרה לקראת דבר מה בעל משמעות עמוקה וקדושה[11]. התורה מספקת מגוון של אירועים מהם נגזרת המשמעות של המספר ארבעים, בשני מובנים עיקריים: ארבעים כיחידת זמן וארבעים כמידה. ארבעים הוא בדרך כלל מספר המבטא הפסק בין שני עניינים או מצבים[12], ואף ביטול מציאות קודמת ויצירת מציאות חדשה[13]. כפי שארבעים ימי המבול הבדילו בין ארץ מטוהרת לשאינה מטוהרת[14], וכן ארבעים הסאה במקווה מייצרים את ההבדל בין טהרה להעדרה[15], כך לאחר ההכרזה, המספר ארבעים מביע את האפשרות לשינוי בגישה על-ידי עבודה עצמית. זהו פרק זמן פוטנציאלי להתכונן לקראת הלידה. ארבעים הוא תקופת הכנה להמשכה את שלמעלה מהטבע לתוך הטבע. הנסי מוטמע בזמן זה בתוך הטבעי[16]. הדברים הקשים ביותר, כמו שילוב הנפש והגוף מהיבט אחד והתאמה בין בני זוג שונים זה מזה בהיבט אחר, מתבצעים לאחר תקופת הכנה הולמת.
הרעיון הוא כי בתקופה זו יש סיכוי טוב יותר לשמוע את שאריות הקול האלוקי יותר מבתקופות אחרות. ישנה הכרזה שהנשמה קשורה במקורה ליוצרה, אולם גילוי אמיתי של מקור זה, מתבצע על-ידי עבודה עצמית במשך ארבעים יום, עד ליום מועד ההכתרה של הקב"ה על האדם – א' בתשרי. מה זו בדיוק העבודה העצמית הזאת – על כך ברשימות הבאות.
בנוסף לאמור, כ' אב הוא גם יום ההסתלקות של אביו של הרבי מליובאוויטש, רבי לוי יצחק שניאורסהן, שנחשב לגאון עצום בספרות הקבלה והחסידות.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged כ' באב, ראש השנה | לכתוב תגובה »
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, מאמרים | Tagged הפרשה, ט"ו באב, תשעה באב | 2 תגובות »
אחרי שדנו ארוכות בסדר שאילת הבגדים הלבנים בט"ו באב, אפשר לעבור להיבט נוסף של היום: החשיבות של התעלמות מפגמים חיצוניים, הערך בטשטוש אי שוויון חיצוני והמעלה ביכולת לסלוח ולהחליף את הנטייה לשיפוטיות, בעבודה עצמית, אישית, שמטרתה ללמוד לתת.
ט"ו באב מדגיש במידה רבה כי הציבורי או החברתי הוא לעולם גם אישי, או זוגי ליתר דיוק. ששת האירועים שתרמו להפיכת ט"ו באב ליום טוב הם בחלקם אירועים בעלי משמעות חברתית ואפילו לאומית ובחלקם התרחשויות הקשורות לעבודת הקודש הקולקטיבית. ביום זה פסקו מתי המדבר. ביום זה הותרו השבטים לבוא זה בזה, כלומר בוטל האיסור לחיתון בין שבטים בתוך העם. ביום זה הותר שבט בנימין, שכמעט נכחד לאחר מעשה 'פלגש בגבעה', לבוא בקהל ישראל. ביום זה בוטלו המחסומים שהציב ירבעם כדי שהעם יעבוד עבודה זרה ויימנע מלעלות לירושלים. ביום זה פסקו מלכרות עצים לטובת עבודת המזבח. וביום זה ניתן היה לקבור את הרוגי ביתר (לקריאה נוספת על אירועים אלה).
הביטוי למעלה הגבוהה של ט"ו באב, הוא דווקא בשידוכים. שכן שידוכים וזוגיות מבטאים שלמות. השלמות הזוגית היא חלק מההקבלה המתמדת בין החיים הזוגיים לבין יחסי כנסת ישראל והקב"ה. מכאן, יום זה נושא את דגל האהבה וההתאמה, משום שהוא מסמן גם סוג של פיוס מחודש עם הבורא, לאחר השבר והחיסרון הגדול של תשעה באב. הבורא כמו סולח לכנסת ישראל על המחסור באהבת חינם ומתעלם מפגמיה.
חיזוק לרעיונות אלה אנו מוצאים באופן שבו היו יוצאות בנות ישראל לשידוך. המחולות בבגדים שאולים מבטאים קריאה לבחורים להסתכל על המעלות הפנימיות, ולהתעלם מכתמים חיצוניים שליליים. בן הזוג המיועד נקרא להגביה עיניו[1] לעיקר הטמון בשידוך. הקריאה 'שא עיניך', מגלמת כוונה לא להסתכל על התאווה הגשמית, כי אם בשורש הענין – שהזוגיות אמורה להיות ייחוד, ברית משותפת להתמודדות עם חיי היומיום ולבניית מסגרת להכלת האלוקות בתוכם.
ההוראה של הקריאה היא להימנע מיניקה לחיצוניים, מגניבת כוחות לעבר דברים טפלים ודלי משמעות. בדרך כלל כשמסתכלים מטה ניתן לראות בעיקר גשמיות. התבוננות בעיניים הקשורות לחומר מובילה לרוב למציאת פגמים וליצירת מערכת שיקולים אינטרסנטית. האופי האנושי לא נבחן כלשעצמו אלא במידה בה הוא משרת את האינטרסים של המסתכל. אולם אם מנסים להביט על השורש של בן הזוג, אזי הדברים החיצוניים כמו יופי, ייחוס ועושר כלכלי, תופסים פחות משקל בתהליך הזוגי.
האירועים החברתיים המתבטאים ביחסים זוגיים, ודאי חוזרים ונושאים מסר ציבורי. התיקון לט' באב הוא אהבת חינם. אהבת חינם היא דפוס התנהגות הממעט בשיפוטיות של האחר, בהאשמות, בהתגרות, בצדקנות יתרה, בהסתגרות, בשנאת הזר והשונה. כן, אלה יכולים לצוף בתוכנו, אבל משימת אהבת חינם היא להתמודד עמם במהרה. כאן בולט המסר החסידי המפורסם, במקום להלחם בחושך, צריך להשתדל להפיץ מעט אור. האור ממילא מגרש את החושך. במילים אחרות, במקום למצוא מה לא בסדר אצלהם ואצל ההם, צריך לנסות להיות בעצמנו קצת יותר בסדר, קצת יותר מפיצים חום, אהבה, אכפתיות, מעורבות וסולידריות. זה לא קל, אני יודע. לכעוס, לשנוא, להתעצבן ולהאשים הם רגשות טבעיים. לאהוב – זהו רגש התובע עבודה, ועבודה קשה. שכן, בלשון הזהר, 'לית פולחנא כפולחנא דרחימותא', אין עבודה כעבודת האהבה.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged זוגיות, ט"ו באב | תגובה אחת »
שתי חברות
הגיע ט"ו באב. שמלה לבנה תתאים לערב. לקנות בגד חדש זה לא בא בחשבון. בדעתך עולות שתי חברות, שניתן לשאול מהן שמלה. החברה האחת היא יותר אמידה וראית אצלה פעם אחת שמלה לבנה מדהימה. את בטוחה שתיראי בה נפלא, אבל את קצת נבוכה לטלפן ולשאול. החברה האחרת, גרה ממש בשכנות אליך. המצב הכלכלי שלה הרבה פחות טוב משלך. ובכל זאת יש לה בארון לפחות שתי שמלות לבנות שאת עשויה להיראות בהן לא רע. מה גם שבעבר עזרת לה בכמה עניינים, ואת בטוחה שהיא תשמח לנצל את ההזדמנות להחזיר לך טובה תחת טובה.
באיזו אפשרות כדאי לבחור?
שידוכי ט"ו באב
בט"ו באב נמנים שישה ארועים חשובים. בגינם, קובעת הגמרא כי לא היו ימים טובים לישראל כמועד זה. אחת המסורות המזוהות ביותר עם ט"ו באב, היא הנוהג לקיים בו שידוכים[1]. בטקס שאינו מוכר לנו כיום, היו רוקדות בנות ישראל בכרמים, ומזמינות בני זוג פוטנציאליים להכיר במעלותיהן[2].
כרמים וכלניות בחבל לכיש
לצורך ההיכרויות היו יוצאות בנות ישראל בבגד לבן, צבע המסמל עצמיות ופנימיות. מתוך מידה של סולידריות חברתית, נזהרו הבנות מלבייש את חסרות האמצעים, ולכן היה נהוג שהבנות היו שואלות בגדים זו מזו, וכך לא ניתן היה לדעת מי עשירה יותר ומי פחות, ולמי בגדים מפוארים משל חברתה. בדרך זו, שיש בה מידה של התחפשות, גם קראו הנשים להתייחס לפנימיותן ולא רק לחיצוניותן.
תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי
ט"ו באב, חג השידוכים וההכרויות, מציב מחלוקת דומה לזו שהוצגה בפתיחה, לגבי הסוגייה ממי יש לשאול את הבגד לארוע. המחלוקת מתקיימת בין שתי הגרסאות של פירושים אמוראיים למשנה, בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי[3].
על-פי התלמוד הבבלי, בת מלך הייתה שואלת מבת כוהן גדול, בת כהן מבת סגן, בת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט. כל אחת שואלת מחברתה המצויה במעמד נמוך משלה. ההגיון הוא שאף אחת לא רוצה לבייש את חברתה, ולכן היא שואלת בגדים יפים פחות מאלו שיכלה לרכוש לעצמה.
לעומת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי מציג שיטה הפוכה להשאלה: כל אחת שואלת דווקא ממי שמעליה בהיררכיה החברתית[4].
יפה יותר – מצליחה יותר?
לבישת הבגד הלבן נועדה כמובן כדי להתנאות בלבושים, לטובת השידוך. שיטת מחשבה זו נשענת על ההנחה כי בדרך הטבע יופי מוביל לידי נישואין. לכן על-מנת להיות יפות ומטופחות יותר, הגיוני שכל אחת תשאל בגדים נאים יותר מחברתה העשירה ממנה.
מנגד, הרעיון בשאילת הבגדים הוא כדי לא לבייש את מי שאין לה. לכן, כדי למנוע את הבושה שבהשאלה, יותר הגיוני שכל אחת תשאל מזאת שלמטה ממנה. יתר על כן, כבר ההסכמה של בת מלך לקבל את בגדי בת הכהן הגדול, עשויה לגרום נחת וכבוד לבת הכהן הגדול. הקבלה של בת המלך מזו שלמטה ממנה נחשבת גם כנתינה, של הנאה וכבוד. באותו אופן, כל אחת ששואלת מזו שלמטה ממנה, היא לא רק מקבלת אלא גם נותנת[5].
סיבת המחלוקת
את מרכזיות הנישואין ביהדות, לא צריך להדגיש. השאלה החשובה היא מדוע חכמי ארץ ישראל סוברים שהתועלת ארוכת הטווח בשידוך גוברת על הבושה הזמנית שבהשאלה, ואילו חכמי בבל סבורים שחשש הבושה הזמנית הנעוצה בהשאלה גובר אפילו על התועלת בשידוך.
המחלוקת חורגת בהרבה מגבולות שאלת שיתוף המלתחה. היא נוגעת לאופן ראיית המציאות. ההבדל בין השיטות הוא גם הבדל בין רוח מחשבת חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל[6]. הראשונים האמינו שבכל מקום שהתועלת מרובה, אסור לאדם להסס מלהכביד על עצמו בדבר קל. מנגד, חכמי בבל גרסו כי לא נכון להכביד על הפרט ולגרור אותו לאי נעימות עבור דבר שהתועלת שתצמח ממנו תהיה רק בעוד זמן רב, אם בכלל. שכן לא בטוח שמחולות טו באב יובילו למציאת בן הזוג.
אמונה עצמית
הסיבה למחלוקת בין הבבלי לירושלמי נעוצה במידה רבה ביכולת להסיר אי ודאות[7]. חכמי ארץ ישראל נוקטים בגישה המבקשת לראות את הדברים בבהירות רבה יותר. על-פי תפיסת הירושלמי, אין ספק שכדאי יהיה לסבול את אי הנעימות שבהשאלה כדי להשיג תועלת רבה יותר לטווח ארוך. הבבלי, לעומת הירושלמי, מעלה סימני שאלה. מאחר ואי אפשר לקבוע בוודאות את היחס בין השמלה היפה יותר לבין הסיכוי לחתונה, עדיף לוותר קצת ולהסתפק בשמלה פחות יפה.
אז איזו גישה כדאי לנקוט? מי שרוצה להיראות יפה יותר, כדאי שתשאל ממי שמעליה, מכריעה מחשבת החסידות. המסר העולה מהמחלוקת הוא שכאשר אנו נתונים בחוסר ודאות, במצב של חושך, לא מסוגלים להבדיל בין הנכון לתעתוע, לא תמיד אנו יכולים להסתמך על חשבון ואומדן הארועים שלפנינו. לפעמים מזדמנת לפתחנו הזדמנות יוצאת דופן, ואנחנו מתלבטים אם לנצל אותה ולגייס עבורה את כל הכוחות או שחבל על ההשקעה וממילא הסיכויים להצלחה מועטים. אנחנו מעדיפים להשוות ולשקול איזה ענין יביא תועלת גדולה ומה יביא תועלת קטנה, ולקבוע על סמך השקלא וטריה מה לעשות קודם ומה לדחות. לעומת זאת כשפועלים לא רק מתוך הלוגיקה הקרה, אלא מתוך אמונה עצמית אמיתית בדבר אותו עושים, אזי ההשקעה היא מעומק הלב, ולכן הסיכוי להשיג הישגים גם גדל.
השכל הוא בעל חשיבות עצומה בניתוב חיינו, אך ישנן פעמים בהן הוא מקרר התלהבות ומציע טיעונים נגדיים ומחלישים לכל יוזמה שאפתנית. ככזה הוא לעתים מווסת אך לעתים גם משתיק את הקול הפנימי הקורא לתעוזה, פעולה, רוח צעירה ונכונות לראות בבושה ובקשיים חלק לגיטימי ולא מבהיל מהדרך אל המטרה.
דווקא בחברה בה אנו מצויים, מי שמאמין, מי שמוכן להקריב יותר ולהתאמץ, שלא מתוך חשבונאות צרה של רווח והפסד, הוא גם זה המשיג בדרך כלל את ההישגים.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged זוגיות, ט"ו באב | לכתוב תגובה »
להאזנה:
31.7.09 102FM, עורכת התוכנית – מיקי יצחקי
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, אודיו | Tagged יום הולדת | לכתוב תגובה »
הרשימה הקודמת, על ההתעלות הרוחנית שבצום, עסקה בכך שהצום לא נועד רק לצער אותנו, כי אם לעזור לנו להתרומם, ולו זמנית, מבחינה רוחנית. בהתרוממות זו, הנרכשת על ידי דחיקת הצד הגופני שבאדם, גנוז תענוג מסוים.
תענית כקורבן
הקרבת קורבנות הייתה אחת הפעולות המרכזיות שהתקיימו בבית המקדש. משנחרב המקדש, פסקו גם מלהקריב קורבנות. מכיוון שהצום יכול לקרב את האדם לזולתו ולהכרת הפעימות האלוקיות בבריאה, מבלי שאלה יהיו מוסתרות על-ידי תחושת ישותו, הוא מהווה תחליף מסוים לעבודת הקורבנות שנערכה בבית המקדש.
הצום הוא כאמור הקרבת קורבן מעצמי, בבחינת 'מיעוט חלבי ודמי'[1]. כשאדם מתענה הוא ממעט באופן כלשהו חלק מעצמו. הוא שורף חלק מעצמו, על-ידי שהוא מבטל באופן זמני את תאוותו. ביטול התאווה הוא מתנה לקב"ה. לכן יום צום נקרא 'יום רצון לה"[2].
יום של הקרבת קורבן לצורך התקרבות
במובן זה, תענית היא מעשה של התגברות על הצד הטבעי, הבהמי שבאדם. ההתגברות על הנטייה הבהמית והטבעית של האדם, היא חלק מהרצון האלוקי, על-פי התורה[3]. השחרור הזמני של היחיד ממגבלות הגוף ומהצרכים הגופניים נועד לאפשר ליחיד לראות למעלה מעצמו, מצרכיו ורגשותיו, ולהפנות פנים לזולתו.
הצום מסייע לנו התרכז ולהתעלות בעבודה הרוחנית של היום, שהיא כאמור, ברובה עבודה של ללמוד לתת מהעצמי לאחר ללא אינטרס. קורבן הוא לכן מלשון התקרבות. קרוב כל הכוחות והחושים לעבר דבר מסוים. כל מי שרוצה להשיג הישג כלשהו בחייו, מחויב להקריב קורבן. אי אפשר להיות ספורטאי טוב מבלי לוותר על בילויים. לא ניתן להפוך לבני זוג טובים, מבלי להקריב את הרצון לשאת חן בעיני אחרים. ההקרבה של שעות האכילה הם הדרך שלנו להתקרב בזמנים מסוימים לבורא ולבריאה.
התענוג השכלי
היות הצום קורבן של התאוות, הופך אותו במידה רבה לא לעינוי אלא דווקא לתענוג[4]. ישנן דרגות של תענוג שאדם יכול לחוות. תענוג בדרגה אחת הוא תענוג גשמי, של ארוחה טובה למשל. תענוג מעליו הוא תענוג רגשי. תענוג גבוה יותר משניהם הוא תענוג שכלי. ההבנה של דבר מסוים היא בגדר תענוג פנימי יותר הנמשך זמן רב יותר. ויתור על אכילה ושתייה יוצרת צער בממד הגופני אולם בממד הנפשי היא מאפשר תענוג גבוה יותר, של הכרה שכלית. בשעות הצום האדם כמו שוכח מעצמו ומסוגל להתרכז בדברים אחרים, שיחיו אותו. ההזנה המרכזית שלו היא לא ממזונותיו אלא מהיכולת שלו להעניק לשכלו ולא ליצריו, את השליטה על גופו, לפחות ביום זה.
מבלי להביא עדיין בחשבון את ההיבטים הבריאותיים, התייחסות אל הצום כאל התעלות רוחנית ולא כאל סיוט שצריך להיגמר, עשויה לסייע לנו להפיק את המירב מהיום.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged צום, תשעה באב | לכתוב תגובה »
הסיבה לצומות בכלל ולצום תשעה באב בפרט היא לכאורה מובנת מאליה. מזונותינו הם לא רק צורך קיומי. הם מהווים מושא ראשון במעלה לתאווה אנושית. בה בעת הם גם משמשים חלק יסודי ממערכת הקשרים המשפחתית, הקהילתית והחברתית אליה אנו שייכים. אנו נהנים לאכול ולשתות ומקדישים לכך תשומת לב רבה, לפני, אחרי ותוך כדי סעודה. מכאן, הצום, הויתור על אכילה ושתייה למשך פרק זמן ממושך, אמור לגרום לנו צער[1]. לכאורה בזמן שאנו נתונים בתוך אבלות, אין מתאים יותר מלמצוא לעצמנו דרכי תענית מצערות, שיזכירו לנו את החורבן שאירע לפני כאלפיים שנה.
לא שאין בסיבה זו מידה של רלוונטיות, אולם לפי הלך מחשבה זה, להוציא יום הכיפורים, שהוא הצום היחיד שנקבע בתורה, יכלו ומצאו חכמים דרכים לא פחות טובות לתענית. דרכים שיגרמו לנו צער רב, ויזכירו לנו את החורבן. כלומר גם אם בהיבט החיצוני והגלוי הצער מהווה נימוק אחד לקביעת הצום, המקורות מלמדים אותנו שייתכן והבחירה בצום מגלמת משמעויות נוספות. על-פי המקורות, אמנם יש חובה לזכור את חורבן בית המקדש, אך יום זה אינו מיועד להספד ותענית[2]. יתר על-כן יום תשעה באב נקרא 'מועד', ולא אומרים בו תחנון ולא סליחות[3]. הטעם הפנימי לכך שיום תשעה באב נקרא 'מועד' הוא שביום בו חרב בית המקדש, נולד, על-פי התלמוד הירושלמי, המלך המשיח[4]. יום הולדת הוא כידוע יום בו המזל גובר[5], ולכן ביום תשעה באב המזל של עם ישראל כולו גובר[6]. ולבסוף, חכמים מלמדים 'שבמצוות חביבות נהוג להתענות'[7]. אמנם האמירה לא קשורה במובהק לתשעה באב, אך היא בהחלט מצביעה על מגמה של יחס שונה באשר לצום, וראייתו כדרך לייחד התנהגות מסוימת שאנו חפצים בה מדרכי התנהגות אחרות.
דרושה אהבת חינם
להתעלות מעל הקיום הגשמי
אז מדוע בכל זאת צמים? על-פי מחשבת החסידות, תפקידו העיקרי של הצום אינו לצער אותנו. במידה רבה, ההפך הוא הנכון. הצום הוא אחד הכלים החשובים להתעלות רוחנית, להכנה נפשית ולהתקרבות לזולת, כשהבורא נמצא כמתווך ביחסינו עמו.
הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש היא העדר אהבת חינם[8]. משמע אי יכולת לקבל את האחר מבלי לקנא בו, מבלי להרגיש מאוים מדעותיו או מהצלחתו. שנאת חינם, ההפך מאהבת חינם, היא שנאה שאין מאחוריה סיבה אמיתית, אלא רק רצון להשתלט על האחר. על-מנת להשלים את החסרון של שנאת חינם, אנו זקוקים לעורר אהבת חינם. המדרש מלמד כי דור שלא נבנה בו בית המקדש, כאילו החריבו[9]. העובדה שאנחנו עדיין אבלים על ירושלים היא כתוצאה מכך שסיבת הקלקול והחורבן עדיין לא נעלמה. עדיין יש חסך חמור באהבת חינם.
שחרור זמני מהשעבוד
איך משיגים אהבת חינם? אהבת חינם מתפתחת כאשר הפרט מציג נכונות לוותר על האינטרסים החומריים שלו לטובת האחר. בכל פעם שאנו משועבדים לתאוות, ליצרים ודחפים, הסיכוי שלנו להשיג אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, הוא קטן. המידה שבה מוחמאת ישותנו, היא המידה שבה נאהב או לא נאהב את הפרט שמולנו. בהיבט הזה, הצום הוא במידה רבה כלי ל'חנך' את הגוף להתעלות לאהבת חינם.
לעתים כשאנו מפנטזים יום שלם על, נניח, פרלין שוקולד אחרון שנותר, וכשאנו כבר מגיעים למקרר אנו מגלים שהשוקולד נאכל, הדבר מעורר בנו רוגז. נדרשת מאיתנו גדלות קומה, או יותר נכון ויתור אמיתי על תאוות המתוק כדי להתגבר על הרוגז.
האוכל גורם לנו לחשוב על עצמנו, להעמיד את עצמנו ואת תאוותינו במרכז. רובנו משועבדים, לטוב ולרע, לאוכל. כך למשל לפני שאנו יוצאים לחופשה אנו בודקים קודם כל את טיב ומספר הארוחות המוגשות במלון. אפילו ההצלחה של אירוע משפחתי או מפגש חברתי נמדדת על-פי המזון המוגש בו.
הצום, ההתנזרות ממזון ומשקה למשך יום אחד, מסייע לנו להתגבר על גורמים המגשמים אותנו. באמצעות השחרור הזמני מהשעבוד למזון אנו מצליחים להתעלות מעל לצרכים המיידיים שלנו. באם אנו מוכנים גם להפסיק לחשוב על האוכל בזמן הצום, ההשתחררות מהחומר הגשמי מגביהה אותנו רוחנית ומאפשרת לנו להתקשר לדברים ולאנשים, בזמן הצום, ללא התלות באוכל.
התיקון להעדר אהבת חינם יכול להיות מושג כאמור על-ידי הפדייה, ולו זמנית, מכבלים חומריים ואינטרסנטיים. במובן זה צום תשעה באב הוא תחילת ההכנה לקראת השתחררות זו. הוא מעיד שהפרט מוכן להקריב מעצמו ולא להיות שבוי בידי תאוותיו. כשהוא משיג את הגאולה מתחושת הישות והעמדת ה'אני' במרכז, רב גם הסיכוי שיצליח לאהוב את האחר מבלי להרגיש צורך להשתלט עליו או לחוש מאוים ממנו.
בפעם הבאה, על התענית כקורבן ועל התענוג שבצום.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged צום, תשעה באב | תגובה אחת »
ארכיון צה"ל
כרגיל בימות הקיץ, אילת ניצבת בראש מוקדי הנופש בישראל ומציעה מגוון רחב של בילויים, אטרקציות ימיות, קניות ומסיבות פרועות. על רקע המקצב האילתי המשוחרר והחום המהביל, היה זה מרענן ומפתיע לקבל ממיקי יצחקי, עורכת רדיו קול הים האדום, שיחת טלפון המזמינה לדבר בתוכניתה של המגישה מירב אפק, על תשעת הימים בהיבט של פנימיות התורה (לשיחה, המצטרפת לראיונות קודמים, ניתן להאזין למטה). החיבור עם הרדיו הדרומי, על רקע הפער בין מנהגי האבלות הנהוגים בימים אלה לבין מנהגי עיר נופש, מעורר השראה לבחון את הקשר בין עבודת ההתבוננות לבין הרוח המדברית.
לימוד אודות בית המקדש
כידוע בי"ז בתמוז נפרצו חומות ירושלים. ב-ט' באב חרב בית המקדש, הראשון והשני. בימים אלה נהוג ללמוד אודות בית המקדש, מהיבטים שונים. הלימוד מגלם את אחד ממקורות הכוח העיקריים של העם היהודי – הוא כוח הזיכרון. באמצעות הזיכרון ניתן להחיות ארועים מהעבר, ולינוק מהם משמעות להווה.
עד כמה שבית המקדש נדמה כמקום רחוק מהווית חיינו, הוא התקיים במשך כמעט אלף שנים, עם הפסקה באמצע, מאז שהוקם על-ידי שלמה המלך, וחרב, בשנית, על ידי טיטוס וצבאו. ללא ספק, במונחים שלנו מדובר בתקופת זמן מרשימה המצדיקה עיון מעמיק יותר במבנהו של בית המקדש ובפעולות שהתקיימו בו ובסביבתו. יחד עם זאת נהוג לומר לא רק כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר[1], אלא ש'לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ'[2]. כלומר הלימוד אודות בית המקדש צריך להתקשר לחייו של הלומד. שכן רק עיון שכזה עשוי לעורר בו רגשות ויכולת התקשרות.
דברים אלה נועדו כדי להצדיק את הניסיון לברר סוג של קשר בין בית המקדש לבין מאפייני האווירה בדרום. חכמים מלמדים כי 'הרוצה להחכים ידרים, והרוצה להעשיר יצפין'[3]. נכון אמנם שהכוונה היא בעיקר לסידור המנורה במשכן בצד דרום, ושולחן לחם הפנים בדרום, ומכאן מסיקה ההלכה גם את כיווני התפילה הרצויים ואת חשבון הנטייה לארץ ישראל בזמן התפילה[4]. אולם, אם מהמלאכות האסורות בבית המקדש בשבת אנחנו גוזרים מהי ההגדרה של מלאכה, ומה מותר ומה אסור לעשות ביום השבת, אזי ייתכן שהאמירה כי 'הרוצה להחכים ידרים', מגלמת בתוכה משמעות רלוונטית יותר מאשר תיאור הסדר בבית המקדש וכיווני התפילה המומלצים.
על-פי מחשבת החסידות והקבלה לכל היבט רוחני יש משמעות גשמית, ולהפך, לכל תופעה גשמית יש שורש רוחני. השולחן והמנורה מבטאים בהתאמה שני ממדים, שאינם נפרדים זה מזה, הממד הגשמי והממד הרוחני[5]. אולם מהאמור עדיין לא ברור למה הרוח והחכמה הם מצד דרום ואילו הגשמיות מכוונת צפונה.
ההנחה הראשונה הגלומה ביצירת הקישור בין מצב גשמי ורוחני לבין מיקום פיזי היא שכל מקום משפיע באופן שונה על מצבו של האדם, ומכיל בתוכו פוטנציאל מדוד לצמיחה רוחנית והצלחה גשמית. כמובן שהאדם יכול להשפיע על פוטנציאל זה, אך כפי שמידת החיות האלוקית משתנה בין דרגות שונות במציאות, בין דרגת דומם, לבין דרגות צומח חי ומדבר, כך, ישנם מקומות המכילים מידה מסוימת של חיות אלוקית לעומת מקומות אחרים המכילים מידה אחרת של חיות אלוקית[6]. כלומר ייתכן שבדרום יש יותר אפשרות לגילוי מקורות חכמה מהשורש האלוקי מאשר בצפון למשל.
התורה ניתנה במדבר
אולם במבט ראשון השערה זאת נראית כלא כהגיונית. לרובנו יש רושם שסיור בצפת העתיקה ובקברי צדיקים הם בעלי השראה רוחנית רבה יותר מאשר ביקור באילת למשל. בדרך כלל האזורים הדרומיים הם חמים יותר. לעתים כתוצאה מכך, הם זוכים בפחות פעילות אינטלקטואלית. לרוב כשחם קשה ללמוד. כל מה שמחפשים זה רק מחסה מהשמש היוקדת. אחת הסיבות לכך שלתלמידים יש חופש בתקופת הקיץ הוא החום הרב, המקשה על הריכוז, או לפחות הקשה בעבר, טרום תקופת המזגנים. יתר על כן, באזורים רבים בעולם הדרום נחשב לנחשל יחסית לאזורים הצפוניים, המפותחים יותר.
ובכל זאת, התורה קובעת כי ההדרמה מסייעת להחכמה. התורה עצמה, שבמובנים מסוימים ניתן לתארה כשכלו של הקב"ה, ניתנה לבני ישראל במדבר, שטח הפקר, אזור שממה שאינו שייך לשום אדם, וידוע במזג האוויר הקשה השורר בו. גם על אברהם כתוב שנסע 'הלוך ונסוע הנגבה'[7], כמו חיפש את מזג האוויר הקשה כדי להתעלות מבחינה רוחניות.
היחוד במדבר, בחלקים הדרומיים והחמים, הוא בכך שהם מחייבים יכולת אנושית מיוחדת בהתמודדות עם תנאים לא פשוטים. המדבר הוא מקום המתקשר עם שחרור, תפיסת זמן איטית ומחויבות נמוכה יותר לדברים חומריים. המסר של המדבר הוא שקשה יותר לנצח אותו והוא דורש את ההסתגלות של בן האנוש אליו. אחת הסיבות לכך שבני ישראל קיבלו את התורה דווקא במדבר היא כי זהו מקום המשחרר מכל מחויבות. המדבר הוא מקום שבו מופרת שגרת העבודה, המקשה על היכולת לחיות חיים אותנטיים, חיים של חיפוש ומשמעות. עבדות במובן זה היא לא רק כשנוגשים בנו בכפייה, אלה גם כשאנו מחוייבים למרוץ מתמיד סביב טרדות הפרנסה, מבלי כל אפשרות להרים ראש ולהתבונן בסביבתנו.
במדבר יכלו בני ישראל לסמוך על הקב"ה שימלא את כל צורכיהם[8]. הסתמכות זאת כמובן יכולה להתקיים גם באזורים אחרים על פני כדור הארץ, אולם במדבר ההשפעה האלוקית ניכרת בכל התרחשות, וקל יותר לנטרל משתנים מתערבים שלכאורה עשויים להסתיר את תחושת ההשגחה הפרטית המלווה את החיים במדבר.
יחד עם זאת, המדבר הוא גם מקום שיכול לשאוב אנרגיות ולהסיח את הדעת. תהליך זה של חוסר מיקוד נקרא 'יניקה לחיצונים'. במדבר ניסו העמלקים לעכב את בני ישראל ולזרוע בהם ספק בדרכם ואמונתם[9]. גם פרעה, אותיות עורף, הוא חלק מהקיום הדרומי-מדברי. פרעה מבטא במובן זה הפניית אחוריים, עורף לגילוי נקודת האמת.
המסקנה מהאמור היא שהמדבר דורש מאיתנו ללמוד לשאת הפכים, להיות מסוגלים להתמודדויות מגוונות. הוא מצד אחד יונק כוחות, ועשוי להתיש את האדם, ומצד שני הוא מעניק הזדמנות נדירה להתנתק מהשגרה, מדעת הקהל, מהמחויבויות השוטפות, לתוך סיטואציה המאפשרת צמיחה עצמית והתבוננות מעמיקה. התבוננות, תוך השתחררות מהלחצים השוטפים מאפשרת התמסרות לעניין, לבחינה ולעיון ולכן גם לגילוי נקודת החכמה. במילים אחרות, הצמיחה והחכמה אינן מנוגדות לאווירת החופש והשחרור, אלא בדיוק להפך, הן מופרות ממנה.
רדיו קול הים האדום, ג' אב ה'תשס"ט, 24.7.09
(הערה, הבגדים הלבנים מאפיינים את אירועי ט"ו באב ויום הכיפורים כמובן).
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, מאמרים | Tagged בית המקדש, תשעה באב | לכתוב תגובה »
בימי בין המיצרים, שהם שלושת השבועות בין י"ז בתמוז ל-ט' באב, לא נוהגים לעבור לדירה חדשה (לאלה המתכוונים לעבור דירה בעתיד הקרוב, מומלץ לקרוא את הרשימה על מעבר דירה). זאת כחלק מדרגות משתנות של מנהגי אבלות במהלך שלושת השבועות, הנהוגים בגין חורבן בית המקדש הראשון והשני.
יחד עם האמור, למרות שמדובר בימים עצובים, כן נוהגים למצוא סיבות או 'תירוצים' לשמחה. הסיבה הנפוצה ביותר, לפחות בתשעת הימים מראש חודש אב ועד לתשיעי שבו, היא סיום מסכת, כלומר סיום לימוד חלק מסוים בתורה שבעל-פה.
הרעיון העומד בבסיס הסתירה לכאורה בין מנהגי האבלות לבין הניסיון למצוא סיבות לשמחה, הוא הרעיון המלווה את החסידות לכל אורכה ועומקה. את החושך מגרשים במעט אור. את הקושי הופכים לשמחה. את הגשמיות מפנים לקדושה.
זו בוודאי אינה פסיקה הלכתית, אבל אפשר להניח על-פי קו מחשבה זה, כי דווקא בימים אלה ראוי להתחדש בממשק חדש לניהול אתר העוסק בחיי היומיום בחברה המודרנית, מתוך זווית הראיה המוצעת על-ידי הקבלה והחסידות.
את האתר הקודם החלפנו לממשק נוח יותר. השיקול הראשוני היה נוחות התפעול והעלאת בלוגים רציפים לעורכי האתר מזה, ונוחות למשתמש מזה.
אנחנו מקווים שהאתר החדש יעמוד בציפיות הראשונית – שהן פרסום רשימות חדשות לעתים תכופות וכן העלאת שיעורים מוקלטים בוידאו ובאודיו.
עדיין לא הספקנו להעביר את כל החומר מהאתר הקודם, ובוודאי לא את התגובות, אך אנו מקווים שתוך מספר ימים המשימה תושלם.
האתר הקודם, למתעניינים, נח לו בשלום, לבינתיים, בכתובת חדשה: www.tanya.org.il.
תחת הקטגוריות מאמרים | Tagged הודעות | 2 תגובות »
ספר חדש, כריכה קשה, 190 עמ'
הספר יום הולדת רואה אור בימים אלה, ועתיד לצאת לחנויות בחודש הקרוב.
בגב הספר:
מתנה צנועה או מסיבה נוצצת? חשבון נפש או מפגש חברתי? נקודת מפנה או תאריך סתמי?
מה המשמעות של יום ההולדת? אילו אפשרויות טמונות ביום זה? כיצד כדאי לחגוג את יום ההולדת בכדי למצות את הגלום בו? מהו הזמן, ואיך יום ההולדת משפיע על ניצולו?
על-פי תורת הקבלה והחסידות יום הולדת הוא ראש השנה הפרטי לאדם, המשמש מפתח לשגשוג רוחני והצלחה חומרית. כפי שראש השנה, יום בריאת האדם הראשון ויום הולדתו, כולל את חיות כל ימות השנה, כך יום ההולדת משמש ראש לכל העתיד להתרחש במהלך השנה.
מתוך גישה זו מוזמנים הקוראים להכיר את עוצמת ההשפעה של היום על שאר ימות השנה ולגלות את כוח הבקשות וההחלטות המתקבלות ביום ההולדת להסיר חסמים המעכבים אותנו במסלול חיינו.
לספר זה מצורף חיבור נוסף בסדרה: 'המשמעות הפנימית של הדיבור', הבוחן את נושא הדיבור והתקשורת ומהווה פרק יסודי וחיוני בהבנת תורת הקבלה והחסידות.
יום הולדת הוא בדרך כלל מועד חביב, שרובנו מצפים לו[1]. גם אם איננו מתעמקים במשמעות יום ההולדת הפרטי שלנו, אנו שמחים לקראת ההזדמנות לחגוג בחיק משפחה וחברים ואף תולים במועד זה תקוות לשינוי, לשיפור או לקידום. יום הולדת נחשב עבור רובנו כיום חג אישי, בו אנו נוהגים להתחדש במתנה מיוחדת שלא הרשנו לעצמנו קודם לכן או מתירים לקרובים לנו לפנק אותנו בשי. בהשקפה הרווחת, יום הולדת הוא יום מתאים להתחדשות, רענון ואף חשבון נפש תקופתי. אולם לעתים קרובות נוצר פער בין הציפייה לקראת יום ההולדת והאפשרויות הגלומות בו, לבין מידה מסוימת של תחושת ריקנות והחמצה בחלוף היום. יש המצפים למסיבת הפתעה, ומתאכזבים כשאינם זוכים בה. אחדים מקווים למתנה יקרת ערך, ומגלים מורת רוח משלא קיבלוה. אחרים עומדים בתוקף על כך שהם שונאים מתנות ומבקשים בכל לשון שלא יחגגו בשום דרך או צורה את יום הולדתם, ובכל זאת כשבני משפחתם נענים לבקשתם הם כובשים מפח נפש בשל ההתעלמות מיום חגם. לרוב, הרגשת אי מיצוי התקוות שנתלו ביום ההולדת מותירה טעם עמום של קדרות, שמסתלק ונשכח כעבור מספר ימים.
מדוע זה קורה לנו? מה כל כך מיוחד ביום ההולדת שאנו מתעקשים לציין יום זה ולתלות בו חשיבות? מדוע אנו נוטים להתאכזב מציפיות נסתרות ולא ממומשות ביום זה? האם יש ליום הולדת טעם נוסף, רוחני ועמוק יותר, מציון יום לידתנו? כיצד ראוי לחגוג יום זה? מה משמעות ימי ההולדת של הקרובים אלינו, בני משפחתנו וחברינו? כיצד מומלץ לחגוג את יום הולדתם? ובניסוח שונה, מה החלק שלנו ביום הולדתם?
יום ההולדת הוא יום המציין את המועד בו זכה האדם להפוך למציאות עצמאית[2]. במחשבת החסידות והקבלה יום הולדת נחשב לראש השנה הפרטי של האדם. כמו ראש השנה הכללי, היום בו נברא האדם הראשון, שהוא יום הולדתו של האדם הראשון, יום הולדת הוא יום בו נברא הפרט, והוא מהווה ראש לכל ימות השנה הבאים. הדרך שבה הפרט מכין את עצמו לקראת יום ההולדת וההתנהלות שלו ביום זה משפיעים באופן מפתיע על קורותיו במשך כל ימות השנה.
יום ההולדת חוזר על עצמו בכל שנה ושנה ומציין את המועד שבו התינוק הגיח מרחם אימו. דווקא ביום זה, בו נברא ה'אני', מתגלה, אולי יותר מבכל יום אחר בשנה, המאבק המתמיד המתנהל באדם פנימה. מאבק בין צדו הטבעי, החיוני, הבא לידי ביטוי בשאיפתו להגשמת צרכיו, תאוותיו ורצונותיו כאן בעולם הגשמי, לבין צדו הרוחני, שאינו מודד הכל בבחינה תועלתנית של מידת הקבלה מן העולם למול חובת הנתינה[3]. בלשון אחר, ביום זה מודגש המאבק בין הנטייה להעמיד את ה'אני' במרכז, לבין הנכונות להתמסר לדבר מסוים והרצון לחשוף את המשמעות הפנימית של הבריאה.
המערכה בין הפן הרוחני ליסוד הגשמי שבאדם, היא המקור למשמעות הפנימית של יום ההולדת ומתבטאת גם באופנים בהם ניתן לחגוג את המאורע. כשציפיית האדם ביום הולדתו נשענת על תועלת ורווח – גם אהבתו לסביבה והתענוג המופק ביום זה יהיו תלויים במידת מילוי האינטרס. הוא ישמח כאשר הסובבים אותו יעניקו לו כציפיותיו, ושמחתו אף תגבר כשיקבל למעלה מתקוותיו המוקדמות. מאידך יחוש מוזנח אם ירגיש שלא השקיעו בו במידה הרצויה. תורת הקבלה והחסידות מלמדת כי שמחה אמיתית, כמו אהבה אמיתית, אינה יכולה להירכש רק על בסיס תועלתני. האדם נדרש להתעלות על-פני החומרי והרגעי כדי למצות את רגשות השמחה והאהבה. שביעות רצון פנימית היא ברת השגה לא בעקבות מימוש תשוקה חומרית, אלא על ידי עבודה עצמית, יגיעה ועמל המצמיחים הישגים, פנימיים וחיצוניים, המבוססים על יסודות איתנים.
חיבור זה מציע לקוראים כלים ודרכים לציין את יום ההולדת הפרטי וזה של בני המשפחה, באופן שיאפשר את מימוש מכלול ההזדמנויות הטמונות במועד זה. הפקת המרב מיום ההולדת תיתכן על ידי הכרת המשמעות הפנימית של היום; היקף ההשפעה שלו על שאר ימות השנה; ההשלכות שיש לאופן ציון היום על-ידי בעל יום ההולדת, על בני משפחתו וחבריו; וכוח הבקשות וההחלטות המתקבלות ביום ההולדת להסיר חסמים המעכבים את האדם במסלול חייו.
לרכישה כעת (אפשר גם דרך החנות); ,תוכן העניינים, פרק ב- פרעה חוגג יום הולדת
תחת הקטגוריות פרסומי ההוצאה | Tagged יום הולדת | לכתוב תגובה »
'גם אחרון החילונים יוכל למצוא כאן תובנות רוחניות וכלים מעשיים...'
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת | Tagged זוגיות | לכתוב תגובה »
תחת הקטגוריות 'התבוננות' בתקשורת, וידאו | Tagged זוגיות | לכתוב תגובה »
התבוננות
יחיאל הררי
